האומן אליהו אידינוב שבנה את חנוכיית גוש קטיף, שמשקלה 27 קילו, מהריסות בתי גוש קטיף, יציג אותה לציבור במוזיאון גוש קטיף בירושלים בחג החנוכה. סיפורו של האומן בעל השם העולמי והחנוכייה הבלתי שגרתית. סיפורה של חנוכיית גוש קטיף.

איך אומן בעל שם עולמי כמוך הגיע לרעיון לייצר חנוכיית גוש קטיף?

ביישוב שלי מתגורר שכן יהודי יקר וחשוב מאוד שכל נושא גוש קטיף נגע ללבו ובתקופת הגירוש הנורא היה כל הזמן עם אנשי הגוש. כחודשיים אחרי הפינוי, הוא הגיע אליי עם חבילות של פסולת מהרס הבתים בכאב נורא ודמעות ניגרו מעיניו, והוא שואל אותי: "אליהו, מה אתה יכול לעשות עם זה בתור אומן?" ברגע הראשון נדהמתי, הסתכלתי עליו כמשוגע ואמרתי לו שאפשר לזרוק את זה לפח, אבל לאחר שנרגעתי ולגמתי מכוס הקפה, התגבש בתוכי הרעיון, להפוך את ההרס הנורא והמזעזע לאור, דרך חנוכייה שתאיר ועליה יהיה חרוט הפסוק "עוד אבנך ונבנית". וכך למעשה נוצרה חנוכיית גוש קטיף מתוך אותן ההריסות. זו הייתה עבודה קשה מאוד, אבל הרגשתי שזה משמים, דרך לבטא את העניין שדווקא מתוך החורבן חייבת להגיע הצמיחה, בדיוק כמו שמחורבן בית המקדש השני חייב לבוא הבניין הנצחי של בית המקדש השלישי. גם הבנייה והעיצוב של העמודים היוצאים מתוך החנוכייה נועדו לסמל את הצמיחה שתבוא בעזרת ה' מתוך ההרס.

ומדוע החלטת להציג את החנוכייה דווקא במוזיאון גוש קטיף?

מוזיאון גוש קטיף עושה עבודת קודש בשביל שהעם בישראל יזכור את גוש קטיף, וחשתי לעצמי שאין יותר מתאים מכך שדווקא בחג החנוכה החנוכייה תוצג במוזיאון ואלפי המבקרים יראו את החנוכייה המיוחדת ויראו כיצד דווקא מתוך ההרס אנחנו חייבים לבנות ולצמוח ולא לשקוע חלילה ביאוש. אגב, החנוכייה שוקלת 27 קילו.

אליהו אידינוב הוא אומן בעל שם שעבודותיו מתנוססות ברחבי תבל, אבל הוא צנוע ועניו, ורואה בעבודת האומנות והאדריכלות עבודת קודש. הוא מתגורר בנווה דניאל בגוש עציון מתוך הכרה שחייבים ליישב את השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים. אידינוב עלה לישראל ממוסקבה בשנת 1991.

בחרתי לגור דווקא בגוש עציון

"הכרתי את המצב בארץ פחות או יותר, ידעתי כבר משם שכל העניין של השטחים זה לב הארץ והממשלות למיניהן מפריעות ליהודים להתגורר באותם מקומות וידעתי שדווקא שם אני בוחר לגור, וכך בעזרת חברים טובים הגענו לנווה דניאל."

אליהו אידינוב נולד לפני חמישים ושש שנה במוסקבה להורים משכילים. אביו שירת שנים ארוכות בצבא האדום. כשהיה בבית הספר לא הבין שצריך להסתיר את זהותו היהודית, ולמעשה היא לא הפריעה לו. רק כאשר למד באוניברסיטה, הבין עד כמה הזהות היהודית מהווה עבורו מכשול להתקדמות.

כשסיים את לימודיו באוניברסיטה, קיווה למצוא עבודה נאותה, אלא שמאוחר מידי הבין כי הדרך לעבודה ראויה חסומה בפניו. בניגוד לחבריו שזכו למשרות מכובדות, נאלץ למצוא פרנסה במקומות פחות מכובדים.

במשך שנתיים שירת בצבא האדום באזור גרוזיה. לאחר הצבא השלה את עצמו כי כעת, לאחר שתרם את חלקו למדינה, דרכו סלולה בפניו. אך גם הפעם הבין, מאוחר מידי, כי הזהות היהודית חוסמת בפניו את ההתקדמות. במבט לאחור הוא רואה השגחה פרטית בכך שנדחה מפני עבודות בעלות סיווג ביטחוני גבוה - דבר שאפשר את עלייתו ארצה בהמשך.

מלבד קשיים אלו שבהם נתקל, היהדות לא דיברה אליו כלל. עד שנת תשמ”ו, כלל לא ידע מהי יהדות, מלבד העובדה שיש מקומות שיהודים לא יכולים להתקבל לשם...

שיחזור בית הכנסת בחברון

המפנה החל כאשר אחיינו, אליעזר באקליניק, הגיע להניח עמו תפילין לראשונה בחייו. “מאז התחלתי להתקדם ביהדות”, הוא מספר, ואז החל להתקרב בעזרת חסידי חב"ד במרכז מרינה ראצ'ה במוסקבה.

כשאנו שואלים את אידינוב מה הדבר שהוא הכי מתפאר בו בעבודת האומנות והעיצוב שהוא ביצע, הוא משיב בטבעיות "שיפוץ ושחזור בית הכנסת אברהם אבינו בחברון שנרכש לפני כמאתיים שנה על ידי האדמו"ר האמצעי בנו של בעל התניא רבי שניאור זלמן מילאדי. אין ספק שזה אחד הדברים המיוחדים והמרגשים לבנות בעיר האבות חברון".