מאת מנחם זיגלבוים

קראתי בעניין, פעמיים ושלוש, את דבריו של השליח על גובה התשלום המופרז שבתי חב"ד אמורים לשלם על הרצאות, שיעורים וסדנאות שונות.

השליח פותח את דבריו - וניכרים דברים הנובעים מן הלב - בנימה מקצועית: הוא משווה את השכר המבוקש על ידי מרצים חב"דיים לבין מרצה במוסדות להשכלה גבוהה. ההשוואה הזאת אינה נכונה לא רק מהפן העובדתי – שכן מרצה מקבל יותר מכך – אלא גם מהפן ההשוואתי. אין מה להשוות בין שכר קבוע שמשולם על סדרת הרצאות לבין שכר עבור הרצאה חד פעמית.

בהמשך הטור, נוטש השליח את הפן המקצועי ועובר לדבר ב'אותיות חסידיות'. "כולנו עבדי אברהם אנו", הוא מבקש להכניס את המרצים ואת אנשי המקצוע אל תוך אותו צד של המתרס, "הגיעה העת להבין ששנינו באותו צד של המתרס אל מול אותה המטרה", ממשיך.
בתת-מודע מנסה השליח לעורר מניפולציה רגשית. 'הרי אחים אנחנו, בעלי מטרה משותפת, איך תיקח כסף מאח לדעה ולרעיון?'

הייתי מקבל את דבריו של השליח, אילו היה בא ומבקש הרצאה כתרומה. אתם יודעים: 'בית חב"ד', 'שליחות', 'שליח', 'רבי', 'קירוב יהודים' – כל אלו סיבות מספיק טובות כדי להצית את הרגש בלבו של איש המקצוע, המרצה הדגול הנמנה גם על חסידי חב"ד. אפשר וזה האחרון יעשה את השיקול שלו, בינו לבין עצמו, האם הוא מסכים לבקשה; אולי הוא יוריד את זה מה'מעשר געלט' שלו, אולי הוא יחליט שהוא נותן הרצאת-תרומה בחודש, כמו הרבה גופים כלכליים שיש להם מחלקות וולונטריות העוסקות בתרומות. הידעתם שיש לא מעט מוסדות פיננסיים מכובדים ששולחים את העובדים שלהם במרוכז, יום או יומיים בשנה, להתנדבות פעילותית על חשבונם?! זה יפה. אפילו מרגש.

אבל כאשר השליח מנסה להכניס את ידו לכיס של המרצה, ואף לקבוע את המחיר המתאים לו ("האם המשפט 'שלוש מאות שקל הם התעריף שלי' לא הוגן יותר בשביל שני הצדדים?"), זה כבר לא מוצדק. יודעים מה? גם להתנדב כבר לא טוב ("'שלם לי כמה שאתה יכול', מקוממת לפעמים. ושלא נדבר על הנוסח: 'לך אני עושה מחיר מיוחד' שפוגע." סוף ציטוט) כבר אינך, כבוד השליח היקר, מאפשר אפילו את הבחירה.

* * *

אחת הטעויות המרכזיות שפושה במוסדות דת זה שנים רבות, הוא העירוב בין אידיאולוגיה לבין עבודה. אכן למדנו ש"בכל דרכיך דעהו", וכל עניין בחיי היום יום שלנו צריך להיות חדור בשליחות היחידה והעיקרית שקיבלנו מהרבי להכין את העולם כולו לקראת משיח צדקנו בהפצת יהדות והמעיינות; עם כל זאת, אין זה סותר שחסיד צריך לצאת לעבוד, צריך לקבל משכורת ואף משכורת כדי פרנסתו בריווח (מעוגן בשיחות של הרבי). לצד זאת, אין ספק ששליח צריך לפעול ולבצע את שליחותו, והוא צריך לעבוד ברחבות, ואפילו הרבי רוצה ששלוחים יהיו עשירים! (זה גם מעוגן בשיחות של הרבי) אולם, הערבוב בין התחומים, בין שכר לבין אידיאולוגיה, הביא כבר לא מעט ארגונים חב"דיים (ולא רק), להכניס ידם לכיסם של עובדים והכול בשם "השליחות הקדושה", בשם האידיאולוגיה ובשם ה"מסירה ונתינה לרבי".

שאלת אם בתור שלוחים לא מגיע לך מחיר מיוחד. באמת שמגיע לך בחינם (בכנות) אבל אם הערבוב בין התחומים – יהיה לרעת כולנו. כדאי להפריד בין הדברים ולעשות סדר, כי זה לטובת כולם:

כולם צריכים להתפרנס. המרצה המקצועי ישב ולמד לא מעט זמן את הנושא על אודותיו הוא מרצה, הוא הקדיש לזה לא מעט שעות לימוד, הכין שיעורי בית, הגיש עבודות וכו'. הוא בחר בחייו בדרך של התמקצעות ולא בדרך השליחות. הוא לא נולד עם כל הידע הזה, הוא רכש אותו בעמל של זמן והשקעה. כמו שהליצן והקוסם ואיש הסאונד, והאולם וכו' וכו' שהשליח שוכר, מרוויחים את פת לחמם ביושר, כך גם המרצה החב"די. למה יירע חלקו מכולם?!

יש לזכור שהרצאה אינה רק שיחה בת שעתים. היא דורשת הכנה, היא כוללת זמן להלוך וחזור, התפנות מעיסוקים אחרים וכו', לפעמים ב'ברוטו' זה מגיע לכדי יום עבודה של כשמונה שעות! אני כותב מניסיון.

ועם זאת, יש מקום שבו המרצה יתן את דעתו לקושי של מנהל בית חב"ד. זה יכול לבוא מצד עצמו ולאו דווקא כפניה מהשליח, זה יכול לבוא מתוך רגש פנימי של שותפות בשליחות, זה יכול לבוא מהרגשה של "כי חסיד אני". כשזה יבוא מהמקום הזה, ייתכן אפילו שהוא ירצה בהתנדבות מלאה, כאמור. אומר בכנות: כבר היו מקרים שהגעתי והתרשמתי כל כך מהשליח או מהמקורבים או מהפעילות, או מכולם יחד – שגם הותרתי תרומה במקום.

כך או כך, העיקרון צריך להיות ברור: דבר דבר על מקומו, מקצועיות לחוד, תרומה לחוד, ומעל הכול: פרגון זה לזה מתוך עין טובה ולב מלא – כי באמת אחים אנחנו.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקריית אונו [email protected]