לוח השנה החב"די עמוס באירועים, התוועדויות, ערבי נשים ותוכניות ייחודיות לילדים. ודווקא כאן, בנקודה הרגישה הזאת, יותר ויותר שלוחים מוצאים עצמם לפני שוקת שבורה.

צריך הרי לדאוג להכל: אולם, תפריט, פרסום, הגברה, עיצוב וייצוג הולם – כל אלו בבחינת תפאורה בלבד לתוכן האירוע, אלו מהווים מקדמה לבעיה הממשית: להשיג מרצה או תכנית במחיר הוגן וסביר. מישהו 'שירים' את הערב ויצדיק את ההשקעה הנפשית והכספית.

אולם, בעוד שכר מרצה במוסדות להשכלה גבוהה באוניברסיטאות עומד היום על שכר 100-150 ₪ (דהיינו עד 300 ₪ להרצאה בת שעה וחצי), הרי שהמרצים המבוקשים ע"י בתי חב"ד והשלוחים של היום מרשים לעצמם לדרוש סכומים של 1000 ₪ ויותר להרצאה. האם לא שכחנו שאין כאן המדובר בקריירה. אין כאן יחסי עובד ומעביד, כולנו "עבדי אברהם אנו". אפילו האמירה הסתמית לכאורה: "שלם לי כמה שאתה יכול", מקוממת לפעמים. ושלא נדבר על הנוסח: "לך אני עושה מחיר מיוחד" שפוגע.

בתור שליחים, האם לנו מגיע מחיר מיוחד? האם לנו היכולת לכך? האם מולנו אתם עומדים וניצבים?

האם לא הגיעה העת להבין ששנינו באותו צד של המתרס אל מול אותה המטרה?
האם המשפט " שלוש מאות שקל הם התעריף שלי" לא הוגן יותר בשביל שני הצדדים?

האם זה הגון ונכון להשאיר את השליח עם נקיפות מצפון או לבטים אם נהג כשורה, כמצופה וכו' וכו'?

האם לא הגיעה העת לקבוע שכר סמלי, בכדי לאפשר לעוד יהודים נידחים להתקרב לעולם היהדות והחסידות מבלי לפשוט את עורם של השליחים, ומבלי להעמיס חובות יתר על חשבון הבנק שלהם שממילא קורס?

כחסיד, צורמת לי העובדה שהמטרה הנראית באופק היא כסף ולא האידיאולוגיה. לעניות דעתי, בשם האידיאולוגיה הצרופה, אין הצדקה למחירים השערוריתיים הללו.