ורוחו עומדת בקרבנו ממש ● השתפכות הנפש של שליח
האמת אומר: אף כי הדברים הבאים נכתבים בעילום שם, לעולם אבל ממש לעולם, לא הייתי מעז להעלותם על הכתב, בפרט שבחלקם הגדול הינם אישיים מאד, אלא שעצם הידיעה ששורות הבאות יש בהם משום חיזוק האמונה וההתקשרות ברבינו הנצחי, רבינו המשלח, עצם הידיעה הברורה ששורות אלו יש בהם משום חיזוק – כולי תקוה – לחסידים ולשלוחים אחרים בעבודת הק' שלהם – היא היא שמדרבנת אותי הק' להעלות את הדברים על הכתב.
"הישאר שם, אתה בשליחות..."
נקדים בבדיחה חסידית בת דורנו המספרת: יענק'לה הברסלב'ער הגיע - אחרי לווי' יהודית מפוארת - ישירות לגיהנום, אמנם הי' זה רק זמני, כדי לעשות "תיקון כללי" לנשמתו האומללה שתהי' ראוי' אי פעם ל"גן עדן" מהודר ומשופץ כדת וכדין.. אלא שיענק'לה שלנו אינו יכול לשאת את הסבל הנורא והוא מתחיל לצרוח: "ר' נחמן, ראטעוועט - הצילני נא!", ר' נחמן הקדוש ברוב טובו וחסדו מגיע ושואל אותו, מה אירע? מדוע הינך שואג?, "רבי! חם פה נורא ואיום" - עונה יענקל. נו שוין, באומן היית בראש השנה? - שואל ר' נחמן. בודאי רבי, מה השאלה? - משיב בקושי יענק'לה, אם כך – עונה ר' נחמן – אחוז באבנטי ובא עימי ישר לגן עדן, "אתי עימי במחיצתי"...
ויהי היום ושכנו ר' יוס'ל, החב"דניק הממוצע, גם הוא מגיע ליום הדין. מפשפשים במעשיו, והמצב... אין עצה ואין תבונה ופסק יצא מבית דין של מעלה: כדי לברר את נשמתו, גיהנום זמני - "עד יעבור זעם".. יוס'לה "טעם" מעט בחייו עלי אדמות, תניא קדישא ומנסה להשליט את המוח על הלב, אך כעבור זמן קצר הוא חש שזה בלתי נסבל וברוב יאושו הוא זועק: רבי, העלפט! רבי, הושיעני! שומע הרבי את זעקתו ושואל אותו במה הענין. מדוע "הכצעקתה"? "רבי, חם כאן, איום ונורא, ממש בלתי נסבל"... שואל אותו הרבי מליובאוויטש בטרם יחתוך דינו של החסיד: זאג מיר, הגיהנם הזה אודותיו שח הינך, יהודים ישנם שם? א ודאי רבי, המון יהודים יש כאן, משיב יוסל'ה... אם כך - פוסק הרבי: "השאר שם בשליחותי, אתה בשליחות!!!..." אוי געוואלד! עד מתי? - שואל יוס'לה, "ביז משיח'ן" (עד כי יבא שילה) - משיב הרבי...
לפעמים זוכים השלוחים שי' בעבודתם ובשליחותם הבלתי מוגבלת, לימים של הצלחה אדירה והתחושה, סיפוק רב ורוממות הנפש - "גן עדן" של ממש! א מחיה.
אמנם, ימים רבים של נסיונות וקשיים רבים עובר על השליח עד שקורה והוא חש - בטעות מרה כמובן - גיהנום עלי אדמות...
ובכן: בתוקף שליחותנו מתגוררים אנו באחת המדינות אי שם על פני הגלובוס. כאשר הגענו הנה מצאנו מדבר שממה של ממש בכל הקשור ליהדות, על אף המאות רבות של יהודים המתגוררים בעירנו ובאזורנו.
במשך השנים ראינו ת"ל הצלחות רבות ופירות של ממש בעבודתנו. אם זה עשרות רבות של יהודים שנכנסו תחת כנפי השכינה ובאו בבריתו של אאע"ה, אם זה כו"כ משפחות שהחלו לשמור שבת קודש וטה"מ, אם זה משפחות נוספות שהחלו לשמור על כשרות בסיסית ואם זה עשרות יהודים שבזכות עצם היותנו כאן החלו להניח תפילין בכל יום חול. אם זה כו"כ בר מצוות וחופות במשך השנים המעטות שאנו כאן בשליחות ואם זה המוסדות המפוארים שזכינו והקמנו בחסדי ה' יתברך.
רבונו של עולם – הילדים!
אך דא עקא, שהבדידות הנוראה במדבר השממה, יום יום, חודש חודש, שנה אחר שנה מקשה מאד את חיינו. שלא לדבר על קשיי רעייתי הצנועה והצדקת אשר מתגברת על הקשיים הרבים באופן ד"בת מלך" פנימה. והעיקר – את חיי ילדינו שי' הגדלים כאן כמעט ללא חברה והלא הם הם – השלוחים והחיילים האמיתיים אשר שנות ילדותם הכי יפות, "נתרמות ומוקרבות" למען מפעל השליחות במלוא מובן המילה...
כך שלא אחת, ולפעמים זה לעתים מאד קרובות, הנפש הבהמית עושה את שלה ומרגישים אנו בחוש שכשל כוח הסבל ולעתים, אין מושג מאין הכוח להמשיך הלאה...
תחושה זו מקבלת תאוצה כאשר על אף הכוחות העצומים שמשקיעים השלוחים בזעת אפם ביהודי העיר והאזור, הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי – היגיעה הגדולה והקשה של אסיפת המשאבים לבני' ולפעילות השוטפת, הנך נתקל ביהודים הרבים – תינוקות שנשבו לבין העכו"ם – אשר עדיין ממאמנים "להתחבר" ונשארים "מחוץ" לכל ענין של דת ואמונה ומתוך אדישות עצומה (כולל לדאבוננו, בימים הכי מקודשים לעם ישראל רח"ל).
עד מתי?!
ועתה לסיפורנו: הי' זה ביוהכ"פ השנה, כאשר מבלי הבט על עשרות יהודים שהבטיחוני בטלפונים הרבים של עריו"כ – כנראה מפני הכבוד בלבד – שבהחלט יגיעו לביהכנ"ס, הרי שבפועל ממש הגיעו ביום השיא, יום הקדוש בס"ה כחמישה מנינים בלבד (לבד נשים וטף). דבר זה שבר מאד את ליבנו וחשתי שזהו "הקש ששובר את גב הגמל", עד כדי כך שמחשבה – מחשבת חוץ – קשה מאד נגנבה ללב כותב השורות שאולי, אולי באמת הגיע הזמן לשוב אל מולדתנו ואל ארצנו ולהעניק לילדנו, לרעייתי היקרה (כן , וגם לעצמינו..) חברה וחממה... ולפעול בשליחות שונה יותר ומצליחה יותר, אולי אכן הגיע הזמן לתת חלקנו ב"לתקן עולם" הגדול של רבינו המשלח, שליח ה', במקום אחר – מקום בו מתגוררים יותר יהודים הצמאים לדבר ה'.
כך בעיצומו של יום הקדוש בין מוסף למנחה, יושב לי אני בביהכנ"ס המחודש והמפואר, כאשר מחשבותיי רצות "עד מתי"?! בשל מי בנינו אימפרי' זו? עד מתי תהי' היענות הציבור כה דלה ואדישותם כה גדולה?... אין קורטוב של כח להמשיך... הנני חש שמחשבות של עייפות, ייאוש ואפיסת כחות הנפש ממש, משתלטות עלי ומאיימות לחסל – חלילה – את כל מה שבנינו עד עתה בס"ד מאין ממש – מדבר שממה – ליש ממש...
ואז לפתע כאשר הנני מחפש ב"דבר מלכות" את השיעורים היומיים של יום הקדוש נפתח לנגד עיני מכתבו המאלף, חוצב להבות האש, של רבינו הקודם – כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ואצטט בזה קטעים הרלוונטיים בלבד בלשונו הזהב הבלתי מתפשר (ההדגשות – אינם במקור) :
טענות המקום והזמן...
"ומי אשר בינות לו להכיר את האמת בתעודת חיי האדם עלי ארץ הלזו הגשמית, צריך לחוס על עצמו ולחגור כל כחותיו לצאת מטיט היון הלזה של דמיונות שוא.
הבעלי דמיון והעצלנים, טבעם הוא שתולים הכל בסבות צדדיות. סיבות הזמן או המקום, ומרגלא בפומם, אילו הי' לי עם מי לדבר, אילו הזמין לי הקב"ה עם מי לשוחח אזי הי' באופן אחר לגמרי..
שוכחים הם האנשים הללו את האמת הגמור כי מה' מצעדי גבר כוננו, וכתוב זה נאמר פעמיים, דוד אמרו.. ושלמה אמרו.. כי כל אדם באשר הוא אדם, צריך לידע נאמנה כי שליח ההשגחה העליונה הוא להאיר אור תורה ועבודה דוקא באותו המקום ובאותה הסביבה שהוא נמצא בה ע"פ גזירת ההשגחה העליונה...
יש לך זמן אשר האדם צריך לגעור בעצמו, לדרוש מעצמו בחזקה בלי נשיאת פנים לעצמו, והוא הקול רעש אשר מורינו רבינו הגדול מרעיש עליו בכלי תותח היותר כבד לאמר "עד מתי"..
קול נשיא אלוקים החוצב להבות אש "עד מתי" הוא הקשת אשר צריכים למתוח היתר על היתד בהשכל ומועצות, בכח וגבורה, עד אשר חציו יגיע גם ללב הנפש הבהמית המעוטף בבגדי משי, הן המה טענות המקום והזמן...
ואשרי האיש אשר שם נפשו בחיים של עבודה ופועל טוב מבלי התחשב עם כל דבר מניעה ועיכוב אשר אינם אלא עצת היצה"ר שצריכים לדחותם מכל וכל ולהוסיף אומץ להאיר אור ולעשות סביבה של תורה המאיר עיני שניהם ה'..."עכלה"ק.
אין ספק שמכתב מטלטל זה, שינה במעט את החשיבה בנפשי פנימה, אלא שעדיין לא זכיתי בעניי, לסלק לגמרי את המחשבות המטרידות והבלבולים, לא השתחררתי מהמחשבות דהיפך השמחה, הן הן הנשק הכי חזק דהצד שכנגד – נגד עבודת הקודש של השליח באשר הוא (כפי שהתבטא כמ"פ רבינו המשלח שסוד ההצלחה בשליחות זהו ענין השמחה דוקא והרי לא לחינם "שליח" בגימטרי' "שמח"...).
בימים קשים אלו, הנך בכל אופן משתוקק לחוש את הרבי נשיא דורנו – הרבי המשלח. עוברים עוד יומיים המלווים בטרדות נפש עצומים בקשר לעתידנו ועתיד המקום כולו, עד שבי"ב תשרי השתא, בו יושב אנכי לבדי בביהמ"ד ופוצח בניגון שאמיל של רבינו הנצחי, רבינו המשלח, מתעמק אנכי במבטים החודרים להם זכיתי – בימי האור – לקבל בהקיץ מעיניו החודרות ובוחנות כליות ולב של רבינו הקדוש, הרבי המשלח...
ולפתע, דמעות חמות זולגות מעיני ומוצא אני את עצמי "נכנס" כביכול ל"יחידות פרטית" בעיני רוחי... מתחנן אני הק' אל הרבי המשלח. אנא – רבי הושיענו! תן לי סימן שאנו לא לבד, שאתה שומע אותי ואת רעייתי, את התלבטויותנו והתחבטויותנו הרבים. תן לנו סימן שרוחך עומדת בקרבנו גם כהיום הזה בו "מאיר" החושך כפול ומכופל בעוצמה רבה.
"רבי – העלפט"!
רגע של נצח חולף, ובעודי על מקומי ועל עומדי, מלאני לבי ללמוד מאמר דא"ח מתורתו הק' של רבינו, וכך נוטלים ידיי את ה"דבר מלכות" השבועי על מנת לחפש המאמר השבועי, אלא שההשגחה העליונה השגיחה שדווקא עמוד נ"ה שבדבר מלכות הנ"ל ייפתח לפניי ועיני "ינחתו" דווקא על מכתב קודשו של רבינו הק' בעת הזאת וזה דבר המכתב – לא יאומן כי יסופר:
"במענה למכתבו.. בו כותב ע"ד עבודתו ומשרתו בקודש ב.. וע"ד הקישויים שיש לו וכו' וכאילו בספק עומד האם להמשיך בעבודה שם, או שיעתיק מושבו לעיר אחרת וכו',
ודעתי ברורה {מיוסדת ע"פ מה ששמענו כ"פ בכגון דא מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע} אשר עליו להמשיך בקודש במקומו עתה, ובפרט שהרי כבר נראית הזזה לטובה ולא רק הזזה אלא שינוי ממשי, ומחזק עוד פשיטות האמורה שנסיעתו משם עלולה להרוס ולבטל כל ההישגים דעד עתה. ובודאי שימצאו כמה שיפרשו הנסיעה מהתם – כנסיגה ובריחה מן המערכה, ובודאי לדכוותי' ידוע טבע בעלי בתים ופסקי בע"ב (עיין סמ"ע ונתיבות המשפט שו"ע חלק חושן משפט ס"ג ס"ד).
וחזק יהי' בטחונו, אשר סו"ס יצליח להעמיד הקהילה על מכונה הראוי, וכמאמר חז"ל (בזהר ובמדרש): אני ישנה בגלותא ולבי ער להקב"ה לתורתו ומצוותיו...
בכבוד ובברכת הצלחה בכל האמור לבשו"ט ולחג שמח".
הנני העני ממעש, עומד נרעש ונפחד מגודל הגילוי והחזיון הלזה בהקיץ ממש, כיצד המשלח ברוב טובו אוחז בידיו בשליח הרחוק באין ערוך ממש.. ועונה לו ברורות ומתיר לו ספיקותיו בשנת תשע"ב! אמנם, כאשר מבחין הנני בתחילת המכתב (אשר משום מה, בעת קריאתו לא הבחנתי לתאריך המתנוסס בתחילתו) – י-ב ת-ש-ר-י – נעשה בשרי חידודין חידודין...
ידוע שבשנת תש"י אמר הרבי שחסידים צריכים לשאול והרבי כבר ימצא את הדרך כיצד לענות... וכאן אכן חשנו בעיני בשר ממש את אשר מכריזה הכותרת:
"ורוחו עומדת בקרבנו ממש" ו"לא יעזוב צאן מרעיתו"!
אנו מעלים את הדברים על הכתב לתועלת ולחיזוק "על ענני שמיא" בדרך ל"כינוס השלוחים העולמי" היום – כ"ה מרחשון ה'תשע"ב.
סיפרנו אודות הגלויים המרעישים ע"י ה"דבר מלכות" ונסיים ב"דבר מלכות" – ההשגח"פ דה"היום יום" דהיום – כ"ה מרחשון – יום כתיבת השורות: "ההשגחה העליונה מביאה כל אחד למקום מגוריו בגלל חיזוק היהדות והרבצת התורה. כשחורשים וזורעים – צומח".
לחיים רבי!
לחיים שלוחים!
לחיים חסידים!
לחיים אידן!
לחיים!
לחיים ולברכה!
אשרינו מה טוב חלקנו!!!
מאפשרים לכם לקבל
