"לעולם לא אשכח את התענוג שחש בעלי באותה שעה"
מערכת COL
מערכת "אוצר החסידים" החלה משבוע זה להוציא-לאור רשימת זכרונות שכתבה בעצמה הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי נשיא דורינו.
יומן הזכרונות המיוחד החל לצאת-לאור לקראת יום ו' תשרי, יום ההילולא של הרבנית הצדקנית.
ביומן עדות מכלי ראשון על התקופה בה נאסר בגין הפצת היהדות.
COL מתכבד להגיש את היומן בארבע שפות שונות, לנוחיות הגולשים.
● להורדת החוברת בעברית ובאידיש - לחצו כאן
● להורדת החוברת באנגלית - לחצו כאן
● להורדת החוברת ברוסית - לחצו כאן
● להורדת החוברת בצרפתית - לחצו כאן
אסרו חג דפסח [תש"ח]
פרידה בחרקוב
כפי שכבר כתבתי לעיל, עז רצוני לרשום את מאורעות אותם ימים, ככל שיד זכרוני מגעת. אלא שמאז חלפו כבר שמונה שנים, ובשנים ספורות אחרונות אלה חוויתי תלאות כה רבות, עד שדומתני שהדברים מתחילים להשתכח קמעה.
במבט מבחוץ, מותיר בית-הכלא בחרקוב רושם נוח בהרבה מבית-הכלא בדנייפרופטרובסק. הוא נקי יותר ודומה במקצת למגורים פרטיים, כך שנדמה כאילו מצבם של הנמצאים בתוכו אינו נורא כל-כך. אולם לאמיתו של דבר אין הדברים כך. מבפנים, כל בתי-הכלא הם בסגנון דומה.
גם הפעם יצא בעלי אל המפגש בליווי שומר, והשיחה התקיימה דרך רשת ברזל.
מראה פניו של בעלי השתנה להחריד מאז הפעם הראשונה שראיתיו. הוא שמח, כמובן, על בואי. לשנינו היה קשה מאוד לספר את כל פרטי הדברים, משום שגם כאן כמעט לא הניחו לנו לדבר. בעלי לא ידע עדיין מתי עתיד משלוח האסירים לצאת.
בשעת הפרידה בכה בעלי שוב רבות, אך השתדל להתחזק. הוא חבש את כובע הפרווה שלו כך שרצועות העור של הכובע כיסו את אוזניו, שלא כדרך חבישתו הרגילה, ובכלל – מצב-רוחו היה רע מאוד. כואב היה לראות עד כמה התמעט כוחו. הוא רָזָה מאוד.
היציאה לגלות
רציתי לצפות ביציאתו של משלוח האסירים, אך לא נמסר שמה של תחנת הרכבת שדרכה יעבור המשלוח, ולא היתה דרך לקבל מידע זה.
התהלכתי איפוא סביב לחצר בית-הכלא, וכשהגיעה כבר שעת לפנות-ערב, ראיתי משאית יוצאת מן החצר – משאית גבוהה, שהיה צורך בסולם כדי לעלות אליה. לרוחב המשאית הותקנו ספסלים מלוחות-עץ, ועליהם ישבו גברים, כל אחד מהם לבוש בבגדים שהיו ברשותו, אחדים מהם מכורבלים בשמיכות. היו ביניהם גם מספר נשים. לא שיערתי כלל שבעלי נמצא בין אנשים אלה, אך בכל זאת התבוננתי היטב במשאית, וראיתי שכל האסירים השפילו את ראשיהם כדי שפניהם לא ייראו.
כפי שבעלי סיפר לי לאחר-מכן, הוא אכן היה בין האסירים הללו, ואכן במסע זה שולחו האסירים מבית-הכלא בדרכם למקום גלותם. הם הובלו במשאית אל מחוץ למקום יישוב, והועלו לרכבת שהמתינה להם שם. בכך החל מסע הגלות.
[האסירים נסעו כך חודש ימים, מתוכם אחד-עשר יום שבהם כלל לא היו ברשותם מים. לימים סיפר לי בעלי ברגש רב עד כמה קשה היה לו באותם ימים לקיים נטילת-ידים של שחרית. ראיתי שהוא אינו יכול לשכוח זאת. התפלאתי מה עשה בעניין מים לשתייה כדי להשקיט את צמאונו, אולם על כך הוא השיב בתנועת ביטול, כלאחר-יד. אחד החיילים המלווים הוסיף לבעלי מדי-פעם כוסות מים, שבהם התאפשר לו ליטול את ידיו ("אינך יכולה לתאר לעצמך איזה טעם היה לנטילת-ידיים זו", אמר לי בעלי). החייל עשה זאת תמורת מעט מזון שנתן לו בעלי מהצידה לדרך שהיתה ברשותו].
הבטתי אחרי משאית האסירים כל העת, מלווה במבטי את האנשים הסובלים.
בינתיים החשיך היום, ונסעתי בחזרה למקומי – הבית שאליו הגעתי בנסיעתי לחרקוב. עז היה רצוני להישאר במקום יום נוסף כדי לדעת ביתר בירור מה יהיה עם בעלי בימים הבאים, אולם לא יכולתי להישאר שם עוד כנסתרת, והרי אסור היה שיוודע על הימצאי במקום.
חזרתי איפוא אל תחנת-הרכבת כדי לנסוע בחזרה לביתי. הרכבת אמורה היתה לצאת בשעה עשר בלילה, אך למעשה יצאה רק בארבע לפנות-בוקר. התחנה לא היתה מחוממת, ומקום לשבת לא היה. הנוסעים היו רבים מאוד והכפור היה עז, כך שלא היתה אפשרות לעמוד ברחוב, וכולם נכנסו אל מבנה התחנה. התיישבתי איפוא באחת הפינות, נשענת על כרית קטנה שהיתה עמי.
מר רבינוביץ ליווה אותי אל תחנת הרכבת, ולא עזב את המקום עד השעה ארבע לפנות-בוקר, לאחר שכבר נכנסתי אל הקרון. הכניסה אל הקרון אף היא לא היתה מן הדברים הקלים. הוא, מר רבינוביץ, דחף אותי פנימה; בעצמי מן הסתם לא הייתי מוצאת די כוח לשם כך. עד עתה מרגישה אני כלפיו הכרת-טובה עמוקה על הדרך הנפלאה שבה סייע לי.
לקראת ערב, לאחר נסיעה בלתי-נעימה בעליל, הגעתי לביתי, שבעת-רצון על כך שעשיתי כל מה שהיה ביכולתי. מעתה נותר לי לעשות רק דבר אחד – להמתין לידיעות על הנעשה עם בעלי.
מברק מן הגלות
כעבור מספר שבועות קיבלתי גלוית-דואר ללא בול, ממנה נודע לי כי בעלי חי וכי הוא נמצא בדרכו למקום גלותו, אם-כי לא ידעתי מניין נשלחה הגלויה.
שוב חלפו יותר משבועיים, ולילה אחד, בשעה אחת אחר חצות, נקש מישהו על חלון ביתנו (פעמון בדלת כבר לא היה לנו אז), והביא מברק המודיע שבעלי הגיע ליעדו. שירות הדואר לא פעל בלילה, אך מאחר שעובדי המקום הבינו מתוך המברק שהוא מכיל ידיעה מהרב – הכירו כולם בחשיבות הדבר, ונערה יהודייה מבין העובדים הודיעה כי היא מתנדבת למסור לי את המברק עוד באותו לילה.
החילונו איפוא ללמוד את המברק, כדי להבין מאין נשלח, ולמצוא את מקומו של הכפר שבו נמצא בעלי.
טלית ותפילין – לראשונה לאחר שנה
משלוח האסירים הובא בתחילה לעיר הבירה של קזחסטאן, במרכז אסיה, ומשם הם נשלחו קבוצות-קבוצות, כל אחד למקום שנקבע לו. היה זה בט"ו בשבט.
לימים סיפר לי בעלי על השמחה שהשתררה בקרב הגולים כשהרגישו לפתע חופשיים – הותר להם לנוע ללא שמירה, להתיישב בחשמלית העירונית כל אימת שיעלה ברצונם ולנסוע לכל מקום שיעלה בדעתם. לאחר אחד-עשר חודשים קשים – ומותר אף לומר: איומים – שכאלה, היתה זו תחושה שקשה לתאר. עז היה רצונו של בעלי לציין בדרך כלשהי תחושה נעימה זו, אולם הוא היה שוב לבדו בין זרים. האוכלוסייה המקומית הורכבה מקאזאחים, טיפוסים אנושיים בלתי-מוכרים, כך שלא היה לבעלי עם מי לחלוק את תחושותיו, ולא נותר לו אלא להסתפק במחשבה על כך...
מאלמא-אטא נשלחו הגולים בקבוצות אל המחוזות השונים. המחוז שאליו נשלח בעלי היה מחוז קזיל-ארדא. כל הגולים רצו להישאר בעיר המחוז, שהיתה עיר של ממש, ומן הסתם היו בה גם אי-אלו יהודים, אולם הדבר לא הותר להם. רק אלוף-משנה אחד שהיה בין הגולים נשלח לתחנה שבה עוברת רכבת, ומטבע הדברים הוא שמח מאוד על כך שנשלח לשם במקום לכפר נידח כלשהו.
הם לנו בעיר רק לילה אחד, מבלי לראות איש, ולאחר-מכן נשלחו – שניים מתוך קבוצת הגולים שהגיעו לעיר, בעלי וגולה נוסף – לכפר ציאילי, מרחק ארבע שעות נסיעה מעיר המחוז.
כ"ו אייר תש"ח
בשעה מאוחרת בלילה הגיעו שני הגולים לציאילי. החושך היה מוחלט, והם לא ידעו לאן עליהם ללכת ברדתם מכלי הרכב שהובילם למקום. הקור היה נורא. הגולים לא הבינו ולו מלה אחת בשפה הקאזאחית, אך באמצעות הרוסית שבפיהם עלה בידם איכשהו לברר שבין תושבי המקום ישנו יהודי אחד, והם הגיעו לביתו. היה זה חייט שהגיע למקום בעבר כאסיר גולה, אך לאחר-מכן נשא לאשה נוצרייה מקומית ונותר לגור שם.
כשראה החייט את שני הגולים – שמן הסתם לא נראו במיטבם לאחר נסיעה שכזו – הם לא מצאו חן בעיניו, ככל הנראה, וחרף כל בקשותיהם הוא לא הסכים להכניסם לביתו בשום אופן.
בכוחותיהם האחרונים נאלצו השניים להמשיך בחיפושיהם. האדמה בציאילי בוצית ודביקה מאוד, ואינה קופאת כמעט לעולם. כפי שסיפר לי בעלי, כל שליפה של הרגל מן הבוץ היתה כמעט בלתי-אפשרית.
משהבחינו הגולים באור הבוקע מאחד החלונות, נכנסו אל ה"בית" הקטן שממנו בקע האור. כמו כל הבתים באותם מקומות היה הבית בנוי מחימר, והיה רטוב זמן רב יותר משהיה יבש. גם רצפה של ממש לא היתה בבית, אלא קרקע מרוחה בחימר בלבד.
בעל-הבית ורעייתו הגויה ריחמו, כנראה, על הגולים, והניחו להם להיכנס הביתה, כלומר – למטבח. הם פרסו עבורם שמיכה על הקרקע, סמוך לדלת הכניסה, ועליה שכבו שני הגולים לישון, מבלי לפשוט את בגדיהם, כשהם מתכרבלים במעילים שנשאו עמם. מטבע הדברים קשה היה להם להירדם כך, כשהם מוטלים על הארץ, בקור וברטיבות שחדרה מעט דרך המעיל, אך לאחר שהוגשו להם כוסות מים חמים עלה בידם סוף-סוף להירדם ולישון מעט.
בינתיים החל היום להאיר, והיה על שני הגולים לקום ולהתחיל לחשוב על חיפוש מקום מגורים קבוע. בעלי-הבית בחנו את שני האורחים, והרשו לבעלי ע"ה להישאר בביתם, אולם ליהודי השני הם לא הניחו בשום אופן להישאר. מטבע הדברים לא נעם לבעלי להשאיר את מקום המגורים לעצמו בלבד, אולם הוא נאלץ להסכים לכך, ונשאר להתגורר במטבח, שבו אכלו והתהלכו בלית-ברירה גם בעלי-הבית ושני ילדיהם.
למרות כל זאת, מאחר שסוף-סוף היתה לבעלי קורת גג לראשו, וכתובת שבאמצעותה ניתן להגיע אליו – שלח אלי מיד מברק, ובו ביקש שאשלח לו לכל-לראש את הטלית והתפילין, וכן חבילת מזון.
בקושי רב עלה בידי, לאחר חקירות רבות שערכתי בבית-הדואר, ליצור קשר עם התחנה שממנה נשלח המברק, ומובן ששלחתי מיד את שני הדברים שביקש. הטלית והתפילין הגיעו כעבור שלושה שבועות, ואילו חבילת המזון התגלגלה בדרכים שבעה שבועות.
היתה זו הפעם הראשונה לאחר כמעט שנה שלמה – כך סיפר לי בעלי לימים – שהוא התעטף והתעטר לתפילה בכל הדרוש לו ליהודי. לעולם לא ישכח את התענוג שחש באותה שעה
מאפשרים לכם לקבל
