מערכת COL
|
יום ד' חשוון ה׳תשע״ב
01.11.2011
השאלות שהובילו אל האמונה: מי אנחנו שנשפוט ● מאמר דעה
הכרה בקיומו של בורא עולם אינה חייבת להיות עניין של אמונה בלבד. גם חשיבה הגיונית בריאה מוליכה אל המסקנה הבלתי-נמנעת ● לעיתים אנחנו מתקשים להבין את דרכי הבורא. יש השואלים שאלות על הנהגתו. אבל כל מי שחושב ולו מעט על מהותו של אותו 'כוח עליון' שיכול ליצור עולם עצום ומופלא כזה – מבין מיד שאין לבני-אנוש שום יכולת לשפוט את דרכיו ולרדת ● מאמר דעה מאת הרב מנחם ברוד המתפרסם ב"שיחת השבוע" למאמר המלא
הרב מנחם ברוד
מקובל לחשוב שהכרה בבורא עולם היא עניין של אמונה ולא שכל והיגיון. הדבר נתפס כעניין של תחושה ובחירה אישית – מי שרוצה מאמין ומי שאינו רוצה אינו מאמין. אין זה דבר שאפשר להוכיח אותו בכלים רציונליים, אלא זו אמונה פנימית.
האמת היא שאמונה והיגיון הם שני דברים נבדלים. יש באדם כוח של אמונה ויש לו כוחות של שכל וחשיבה הגיונית. כוח האמונה אף נטוע ברבדים עמוקים ביותר של הנפש, ולכן אדם יכול להאמין בדברים שלמעלה מכל שכל והיגיון, כי כאמור, האמונה וההיגיון פועלים במישורים נבדלים.
ועם זה, הכרה בקיומו של בורא עולם אינה חייבת להיות עניין של אמונה בלבד. גם חשיבה הגיונית בריאה מוליכה אל המסקנה הבלתי-נמנעת – יש בורא לעולם. כבר אמר מי שאמר: אינני זקוק לאמונה בקיומו של בורא-עולם; אני יודע שיש בורא לעולם.
גל ההתמרדות דעך
הראשון שהגיע להכרה שכלית זו, לפני כארבעת-אלפים שנה, היה אברהם אבינו. הרמב"ם מתאר את חיפושיו אחר הכוח המניע את היקום. הוא החל לשאול את השאלות עוד בהיותו ילד רך, והגיע למסקנה שחייב להיות כוח עליון אחד, שיצר את הכול ושמנהיג את הכול. בעולם של אלילות ופולחן פסלים גילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד.
האמונה הזאת הולידה את העם היהודי, שהנחיל את האמונה בא-ל אחד לאנושות כולה. דרך ארוכה עשתה האמונה הזאת, מניתוץ הפסלים של תרח על-ידי אברהם, דרך המאבקים של נביאי ישראל בעובדי הבעל והעשתורת, ועד הפיכתה של האמונה המונותאיסטית [=אמונה בא-ל אחד] לנחלת האנושות כולה.
עם הפריצה הגדולה של המדע במאות האחרונות היו שסברו כי המדע יכול להחליף את האלוקים. הייתה תחושה שהתבונה האנושית מפצחת את רזי הבריאה, עד שכבר אין צורך להזדקק לכוח על-טבעי.
אך לאחר שגל ההתמרדות דעך, התברר שדווקא המחקר המדעי חושף את עומק המורכבות והתבונה האין-סופית שבכל פרט בבריאה. ככל שהמדע העמיק לרדת לסודות הבריאה, עמדנו נפעמים יותר לנוכח שלמותה הבלתי-נתפסת. הטענה שכל זה הוא פרי המקרה, תוצר של אקראיות צרופה, נעשתה ילדותית ומגוחכת יותר ויותר.
מי אנחנו שנשפוט
כיום, כשאנחנו יודעים מעט על העולם המופלא המתקיים בתוך תא חי אחד – אי-אפשר שלא לעמוד משתאים. הצלחנו ליצור מחשבי-על, לבנות מכונות מתוחכמות ומשוכללות, להטיס חלליות לכוכבי-לכת – אבל כל זה איננו מתקרב לרמת המורכבות והדיוק של המערכות הפועלות בתוך תא אחד. לנו לא נותר אלא לעמוד פעורי-פה מול התבונה האלוקית הבלתי-נתפסת שמאחורי הבריאה.
לעיתים אנחנו מתקשים להבין את דרכי הבורא. יש השואלים שאלות על הנהגתו. אבל כל מי שחושב ולו מעט על מהותו של אותו 'כוח עליון' שיכול ליצור עולם עצום ומופלא כזה – מבין מיד שאין לבני-אנוש שום יכולת לשפוט את דרכיו ולרדת לרזי מהלכיו. וכלשון הנביא: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי".
מקובל לחשוב שהכרה בבורא עולם היא עניין של אמונה ולא שכל והיגיון. הדבר נתפס כעניין של תחושה ובחירה אישית – מי שרוצה מאמין ומי שאינו רוצה אינו מאמין. אין זה דבר שאפשר להוכיח אותו בכלים רציונליים, אלא זו אמונה פנימית.
האמת היא שאמונה והיגיון הם שני דברים נבדלים. יש באדם כוח של אמונה ויש לו כוחות של שכל וחשיבה הגיונית. כוח האמונה אף נטוע ברבדים עמוקים ביותר של הנפש, ולכן אדם יכול להאמין בדברים שלמעלה מכל שכל והיגיון, כי כאמור, האמונה וההיגיון פועלים במישורים נבדלים.
ועם זה, הכרה בקיומו של בורא עולם אינה חייבת להיות עניין של אמונה בלבד. גם חשיבה הגיונית בריאה מוליכה אל המסקנה הבלתי-נמנעת – יש בורא לעולם. כבר אמר מי שאמר: אינני זקוק לאמונה בקיומו של בורא-עולם; אני יודע שיש בורא לעולם.
גל ההתמרדות דעך
הראשון שהגיע להכרה שכלית זו, לפני כארבעת-אלפים שנה, היה אברהם אבינו. הרמב"ם מתאר את חיפושיו אחר הכוח המניע את היקום. הוא החל לשאול את השאלות עוד בהיותו ילד רך, והגיע למסקנה שחייב להיות כוח עליון אחד, שיצר את הכול ושמנהיג את הכול. בעולם של אלילות ופולחן פסלים גילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד.
האמונה הזאת הולידה את העם היהודי, שהנחיל את האמונה בא-ל אחד לאנושות כולה. דרך ארוכה עשתה האמונה הזאת, מניתוץ הפסלים של תרח על-ידי אברהם, דרך המאבקים של נביאי ישראל בעובדי הבעל והעשתורת, ועד הפיכתה של האמונה המונותאיסטית [=אמונה בא-ל אחד] לנחלת האנושות כולה.
עם הפריצה הגדולה של המדע במאות האחרונות היו שסברו כי המדע יכול להחליף את האלוקים. הייתה תחושה שהתבונה האנושית מפצחת את רזי הבריאה, עד שכבר אין צורך להזדקק לכוח על-טבעי.
אך לאחר שגל ההתמרדות דעך, התברר שדווקא המחקר המדעי חושף את עומק המורכבות והתבונה האין-סופית שבכל פרט בבריאה. ככל שהמדע העמיק לרדת לסודות הבריאה, עמדנו נפעמים יותר לנוכח שלמותה הבלתי-נתפסת. הטענה שכל זה הוא פרי המקרה, תוצר של אקראיות צרופה, נעשתה ילדותית ומגוחכת יותר ויותר.
מי אנחנו שנשפוט
כיום, כשאנחנו יודעים מעט על העולם המופלא המתקיים בתוך תא חי אחד – אי-אפשר שלא לעמוד משתאים. הצלחנו ליצור מחשבי-על, לבנות מכונות מתוחכמות ומשוכללות, להטיס חלליות לכוכבי-לכת – אבל כל זה איננו מתקרב לרמת המורכבות והדיוק של המערכות הפועלות בתוך תא אחד. לנו לא נותר אלא לעמוד פעורי-פה מול התבונה האלוקית הבלתי-נתפסת שמאחורי הבריאה.
לעיתים אנחנו מתקשים להבין את דרכי הבורא. יש השואלים שאלות על הנהגתו. אבל כל מי שחושב ולו מעט על מהותו של אותו 'כוח עליון' שיכול ליצור עולם עצום ומופלא כזה – מבין מיד שאין לבני-אנוש שום יכולת לשפוט את דרכיו ולרדת לרזי מהלכיו. וכלשון הנביא: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
