אחים, העיירה בוערת ● יוסף-חיים בולטון
מאת יוסף-חיים בולטון
אין לכם מושג מה מילה טובה, התעניינות, תשומת לב - יכולה לגרום לבחור. גם אם בנכם יושב כל היום בישיבה, ואף אם הוא העילוי בישיבה ב"ה, הוא עדיין בשר ודם הזקוק לחום, אהבה ותמיכה.
גם ברגעי השיא, או דווקא בזמנים הללו, בעודי שוהה אצל הרבי בתשרי, בעת בה אני זוכה לראות את אלפי התמימים שמגיעים מכל קצוות, תבל לשהות כאיש אחד בלב אחד, ב-770 או באוהל הקדוש, כל אחד לפי המקום אשר הוא מרגיש מחובר אליו –או אז אני מקבל את הבקשות הללו, שמצטרפות יחדיו לתחינה גדולה.
כאשר ההתרגשות רבה ובקושי אני מעכל את הנחיתה, פוגש אותי חבר משכבר הימים ובפיו בקשה: "מי יודע אם לא לעת הזאת הגעת, עזור לנו עם הנוער המקומי".
אודה ואומר, שבמהלך כל זמן שהותי כאן, אני נדהם לגלות עד כמה מצבנו ומצב הנוער נמצא בהתדרדרות מתמדת, וכמעט שאין איש פוצה פה וזועק. אינני בא חלילה וחס לעביר ביקורת על איש, אלא מבקש להעיר ולהאיר כמה נקודות:
מתי כבר נבין ונפנים שמצב הנוער ומצב בנינו, הוא בגדר שרפה בשדה קוצים ביום חמסין? האדמה הבוערת בתוכנו, גבתה ממנו את טובי בנינו. היכן זעקת הכאב מקצה העולם ועד סופו. ההבדל בין שרפת הענק אשר מתפשטת בתוכנו, ובתוך בני ובנות הנוער, לשריפה אמתית - היא בתגובה שלנו ההורים ואנ"ש. מהיכן קיבלנו את היכולת האכזרית הזו לעמוד מן הצד, להביט במה שמתרחש, ולא לעשות דבר וחצי דבר למען ילדנו? כי אולי בעת שריפת אמת, היינו נותנים כתף לשני. לא היה מצב בו היינו מאפשרים לשכן שלנו לאבד ח"ו ילד בתוך הלהבות. אך משום מה, כאן, אנו אדישים.
אינני מקבל את דבריו של אחד המגיבים למכתב הקודם שאמר לי "אתה חיי את השטח ולכן אתה רואה זה, לא כולם חיים כך".
תתארו לכם את השכן שלכם עומד מול להבות בוערות, רואה בעיניים מטורפות את האש אוחזת בבגדיו של בנו, חורכת את שיער ראשו, כשבכל הזמן הזה הילד זועק לעזרה, והאש אוכלת בו ואוכלת בו. האבא עומד שם כמוכה ברק, רואה בנו נשרף באש ואין לו אפילו את הכוח, את הקול והאומץ לבקש את עזרתך. האם גם אז היינו אומרים ש"צריך לחיות את השטח בשביל להבין מה קורה"? אבא יקר, האם באמת אין לך את האומץ לפנות לעזרה? אני מבטיח לך, שדרוש יותר כוחות לראות את ילדך נשרפים בזה אחרי זה השם ישמור. האם באמת כבר אין מה לעשות עם הנוער הזה? מהיכן צץ לו המושג של "אין סיכוי" או "מקרה אבוד" ? האם זאת דרכו של הרבי? אם אנו לא עקביים בדרכו של הרבי, אז מדוע שהם כן יהיו?
או שמא אין זה באחריותכם, ההורים וצוות הישיבה שממנה הבחור נזרק.
האש אינה בהכרח אש שורפת. כל אדם הוא "נר השם נשמת אדם". לכל אחד יש את השלהבת הפנימית שלו, ככל שאנו צעירים יותר כך השלהבת הזו חזקה יותר ונקיה יותר. ובשלהבת, ישנם שני הפכים. מצד אחד ,היא סופגת הכל מיום הלידה, וזה מה שמספק לה את חומר הבערה במשך השנים, ואת זה אנו יכולים לראות אצל נערים ואף אצל אנשים מבוגרים שהם מגיבים מתוך מה שהם ספגו בבית. (לכן גם חשוב מאוד להקפיד מה הילדים (השלהבת) מקבלים מיום לידתם ואף קודם לכן).
מצד שני, יכולה השלהבת לשרוף כל דבר העומד בדרכה, ואנו יכולים לראות את מסירות הנפש שיש לבחורים כאשר הם דבקים ב'מבצעים' או בדבר שחשוב להם מספיק.
כלל ברזל אחד ישנו: אש נמשכת לאש חזקה יותר.
גם בחוץ, יש לבחור אש חזקה מאוד. במו עיניי ראיתי את חום האש אשר מוצע לטובי בנינו שרק מבקשים לבדוק ולהריח קצת ממה שיש בחוץ. אנו חייבים ומוכרחים על גבול פיקוח נפש - להגביר את האש אצלנו! הן בישיבות, הן בבית והן בחברה.
אין לכם מושג מה מילה טובה, התעניינות, תשומת לב - יכולה לגרום לבחור. גם אם בנכם יושב כל היום בישיבה, ואף אם הוא העילוי בישיבה ב"ה, הוא עדיין בשר ודם הזקוק לחום האהבה ותמיכה.
גם אם לפעמים נראה לנו שהוא לא ממש רוצה/זקוק לחום שלנו, דווקא אז אנו צריכים להגביר את החום ואהבה. כי הוויתור יכול לנבוע חלילה מכך שהוא ניזון בחום ואהבה ממקור אחר.... ואלה שחושבים שלא כל בחור זקוק לחום ואהבה, ינסו נא להדליק נר ללא אש חיצונית. בואו ננסה אנחנו בעצמינו לשרוד ללא חום ואהבה...
חום ואהבה אינם מותרות, אלא צורך תמידי והכרחי של נפש האדם, גם בעודו בבטן אמו.
זוג הורים שפנו אליי בעקבות נפילת בציונים והתנהגות, סיפרו לי על בחור מוכשר, אשר היה מצטיין בלימודו במהלך ה'ישיבה קטנה' ואף בשיעור א' ב'ישיבה גדולה'. אין להם כל הסבר למצב הנוכחי. כאשר הם הבינו שביקורים בישיבה אחת לשבוע יוכלו לפטור את הבעיה, הם הגיבו בספקנות והסבירו שהבחור הוא עצמאי לגמרי. אבל כאשר הם הפנימו שכל ההסברים הללו הם רק תרוץ כדי לא "'לבזבז' את זמנם היקר", והם אכן יצאו אחת לשבוע לבקר את בנם, התוצאות לא אחרו לבוא.
מאז המכתב האחרון, בו חשפתי את מה שהתחולל בנפשי בשנות המרד שלי, בשנות התמימות שהתפוגגה, קיבלתי אין סוף פניות, רובם ככולם חיוביות. בעקבות זאת, החלטתי לעשות מעשה, להרים ולהגביר את הפעילות עם בני נוער בעיקר באנ"ש, לרמה ארגונית ולרמה ארצית. ללבות את האש בתוכנו, ולהביא לשינוי הנדרש, לתת להורים ולצוותי הישיבות כלים ודרכים להתמודדות מול השרפה המשתוללת בתוכנו.
השינוי הזה אפשרי ומציאותי לגמרי!
לשם הצלחת המהלך אנו חייבים לשלב ידיים ואני מבקש את עזרתכם.
לכל אחד מאתנו תפקיד חושב במהלך הזה,
אני מזמין את הקהל לבוא ולקבל כלים ודרכים להתמודדות.
אני סמוך ובטוח שכל אחד אתנו יכול למוצא את הדרך לעזור.
הנכונות שלכם ושל צוות האנשים שכבר חברו ביחד, הוא למען השגת מטרה נעלה שתאפשר להציל ולו עוד בחור אחד.
מאפשרים לכם לקבל
