מערכת COL
|
יום י"ג תשרי ה׳תשע״ב
11.10.2011
פדיון שבויים תמורת מחבלים ● מה דעת הרבי?
מול התביעה לשלם כל מחיר תמורת שחרורו של גלעד שליט עולים טענות אחרות המציגים את החישוב הקר והמצמרר לפיו תשלם ישראל מחיר של קורבנות בנפש אם ישוחררו המחבלים אותם דורש ארגון החמאס תמורת שליט ● מה דעת הרבי בעניין? מתי התייחס הרבי בצורה ישירה לעיסקת החלפת חיילים במחבלים? (גם אז היתה חרטה ברגע האחרון) וגם: סיפורי פדיון שבויים בראי ההיסטוריה ובחב"ד, ועל פדיון שבויים במקורותינו ● מגיש: מאמר מאלף מאת עו"ד נחמה ציבין למאמר המלא
מעין הקדמה
מצוות פדיון שבויים, הינה יסוד מוסד וערך נעלה בחיי העם היהודי. הרמב"ם קובע: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים ח:י) . היא תופסת מקום חשוב ומרכזי בחיים החברתיים, בחיי הקהילה ובארגונה. פדיון שבויים נדון במקורותינו להלכה וקויים למעשה. הוא ליווה את היהודי לכל אורך ההיסטוריה, למודת הסבל של עמנו. ההלכה קבעה כללים וסייגים, ביחס לקיום מצווה זו. קהילות רבות תקנו תקנות ואף שריינו כספים, ליום צרת-שבי, כי תבוא. ברשימותינו הבאות, נפרט מקרים, המצביעים, כי מצוות פדיון שבויים - הלכה למעשה, עוברת כחוט השני, בהיסטוריה היהודית וכי למונח, יסודות איתנים בתודעת העם היהודי. אשר על כן, הוא מהווה ביטוי נעלה לתכונה הייחודית של העם היהודי, הלא היא: הערבות ההדדית. הרעיון העמוק הגלום במשנה "כל ישראל ערבים זה לזה", בא לידי ביטוי בולט בסולידריות היהודית בכל הקשור לפדיון שבויים. כאן לא היו חילוקיי דעות בין עדות, אשכנזים, ספרדים, או עדות המזרח ומעולם לא הייתה מגבלה כספית לביצוע המשימה. ימים ואוקיינוסים נחצו, מרחקים ומדינות שונות לא עמדו בפני העוסקים במצוות פדיון שבויים.
החוק והמשפט החילוני אינם מתייחסים כמעט, לסוגיית פדיון שבויים ואין כל חוק העוסק בנושא. לעתים רחוקות, יתערב בג"ץ בסוגיה זו, בדרך כלל ימנע עצמו מלהתערב, בטענה כי הנושא לא שפיט ואין בג"ץ מתערב בהחלטות ממשלה, אלא רק כאשר הם אינן סבירות במידה קיצונית. התייחסות המדינה לעסקאות של חילופי שבויים, מתבססת בעיקר, על שיקולי ביטחון, מדיניות ופוליטיקה. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לחץ דעת הקהל והתקשורת יש להם חלק גדול בהחלטות אם לבצע עיסקת חילופי שבויים וכיצד, על אף שהגורם הבטחוני סבור כי הדבר עלול לגרום נזק ואף לסכן חיי אדם בעתיד.
סוגיית פדיון שבויים עולה, לצערנו, מדי פעם על סדר היום הציבורי בישראל. בחלק מהמקרים תוך חילוקי דעות – בעיקר בא הדבר לידי ביטוי, כאשר מדובר בעסקאות של חילופי שבויים בין חיילי צה"ל שבויים – או מתים – תמורת מחבלים הכלואים בבתי סוהר בארץ. בלשון העם נהוג אף, לכנות מאמצים לשחרור אסיר יהודי הכלוא בבית סוהר של גויים כפדיון שבויים, תהא סיבת המאסר אשר תהא, לאמור, אף אם עבר עבירה ונשפט בהתאם לכללי דין ומשפט של ערכאות. אומנם, יש אף כאלה, המרחיקים לכת בהגמשת המונח "פדיון שבויים", והם יקראו פדיון שבויים לכל מאמץ וניסיון לשחרר אסיר יהודי, הכלוא בבית סוהר בארץ. ברשימה זו נתייחס, בעיקר, לפדיון שבויים בהתאם לתוכנו המקורי, כפי שהוא מופיע במקורותינו. נתייחס גם ב"קליפת האגוז" במקרים של אסירים, בימינו, אשר מנסים להשוות מעמדם כזכאים לפדיון שבויים, כפי שהמונח מתפרש בהלכה. נביא דעת הרבי בקשר לעסקת חילופי שבויים, נזכיר התייחסות הרבי להחזרת הספרים מפולניה כמעשה של פדיון שבויים, נתעכב על חלק מהתייחסות ההלכה – כולל תקנות הקהל ושאלות ותשובות - לנושא, כולל המגבלות אשר הוטלו על קיום המצווה בעיקר מפני "תיקון העולם", דהיינו טובת הכלל, הגוברת על טובת הפרט – השבוי. בסוגיה זו במיוחד, ההלכה וההיסטוריה שזורות זו בזו, שהרי כל מקרה של פדיון שבויים, הוליד בעקבותיו תקנות חדשות, הואיל ואין המקרה הנדון דומה למקרים בעבר "ולא הרי זה כראי זה". אי אפשר שלא להזכיר הלכות ותקנות מיוחדות אשר תוקנו, מבלי לשייכם לתקופה, לנסיבות ולמקום.
פדיון שבויים במקורותינו
מצוות פדיון שבויים נזכרת כבר בספר בראשית, כאשר אברהם אבינו יוצא לשחרר את לוט ומשפחתו אשר נשבו ע"י ארבעת המלאכים (בראשית יד: יד-טז). בספר במדבר אנו קוראים על מלחמת בני ישראל במלך ערד הכנעני אשר שבה שבי מישראל (במדבר כא" א-ג). דוד המלך מנהל מלחמה, להגן על משפחתו משבי (שמואל א' ל: ב)
רבי פנחס בן יאיר היה בדרך לפדות שבויים, פגע בו בגינאי הנהר, אמר לו: גינאי, חלוק לי "מימך ואעבור בך, אמר לו גינאי: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה (ספק אם תפדה את השבויים) ואני ודאי עושה. אמר לו פנחס בן-יאיר: אי אתה חולק-גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק לו (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז' ע"א).
"עת להאריך ועת לקצר. אם ראובן הולך לפדות שבויים או יהודי נתפס, ושמעון פגעו בדרך וסיפר לו ראובן כל העניין, אל ירבה עמו בדברים. עת לקצר, כי הנתפס בצער" ("ספר חסידים", רבנו יהודה החסיד, מהדורת מקיצי נרדמים, סימן תתכט) ואפשר לומר כי לגודל המצווה שבה הקב"ה את עצמו בה, בדיבור הראשון של "אנוכי ה' א-לוהיך", הוא שאמר (בהמשך): "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אמר " אשר בראתי שמים וארץ" כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים , של שישים ריבוא יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם והוא יתברך ציוונו והלכת בדרכיו" ("כד הקמח" רבנו בחיי).
הרגישות למצב של שבי, באה לידי בכך שיהודים היו כותבים לנשותיהם בכתובה: "אני מתחייב לפדות אותך ולהחזיר לביתי אם תפלי בשבי" (תרגום מארמית לפי משנה במסכת כתובות ד:ח).
חז"ל קבעו, כי יש לתרום כספים עבור מצוות פדיון שבויים וכי יש לה דין קדימה, ביחס לכל סוגי הצדקה האחרים, הואיל ומצב של שבי כולל בתוכו סיכון של מוות, מהריגה, מרצח, ממחלה, מרעב או מצמא (בבא בתרא ח:ב). המחבר – ר' יוסף קארו – פוסק, בשולחן ערוך, כי כל עיכוב בפדיון שבויים – אם ניתן להקדים: הרי זה כשופך דמים. הוא, אף קובע, כי אין לחסוך במאמצים ע"מ להציל שבויים (יורה דעה, רנב: א-ז)
דעת הרבי בנושא
הרבי התייחס בשנת תשל"ט, לעסקת חילופי השבוי החייל אברהם עמרם, אשר נערכה במועד הנ"ל, תמורת 76 מחבלים, ביניהם גם כאלה שהורשעו ברצח וזאת לאחר שהוחזק כשבוי בלבנון למעלה משנה. הרבי תקף קשות את העסקה והוכיח כי העסקאות הללו אינן הגיוניות מהצד המספרי ויש בהן סכנה. הרבי גם התריע כי הדבר יהווה גורם מעודד למחבלים ויגרום לשחרור רוצחים. גישתו של הרבי מבוססת – לעניות דעתי – על העקרון של פיקוח נפש והיא נקיה משיקולים אחרים, אשר אינם קשורים להגנה על חיי יהודים והיא מעל טובת הפרט "הלוחצת" ברגע זה, לאמור, האם עסקת חלופי שבויים תסכן חיי יהודים בעתיד. זוהי העמדת טובת הכלל מעל טובת הפרט.
ברשימה הבאה נביא, נושאים נוספים בסוגיית פדיון שבויים ובין היתר, גם קטעים משיחת הרבי בשבת פרשת במדבר, תשל"ט, בנושא פדיון שבויים.
להלן קטעים רלבנטיים לעניין, משיחת קודש של הרבי ממוצאי שבת פרשת במדבר תשל"ט, לאחר עיסקת חילופי החייל השבוי אברהם עמרם, תמורת 76 מחבלים:
"והתווסף עוד מעשה מבהיל שרואים זאת... אבל זה מראה עד היכן מגיעים הדברים. הי' מעשה ביהודי שהי' בשבי' ולא רצו להוציאו (מהשבי של הצד שכנגד) עד שהחליפו אותו בשבעים וכמה מהצד שכנגד.
ומעשה זה הי' באותו הזמן שארה"ב חתמה חוזה דומה לזה עם ברית-המועצות, עם רוסי' והחליפו חמשה שבויים בשניים - וכאן החליפו אחד תמורת שבעים וכמה. אמנם נכון שבהלכה - ישנו מקום לוויכוח, מכיוון שמדובר אודות פיקוח נפש של יהודי אחד וכשצריכים לתת על כך פי-כמה-וכמה - אזי יש מקום להתווכח כיצד צריך להיות הדין.
אבל בזה גופא נוסף עניין עיקרי: בגלוי אמרו שמכיוון שאין ברירה אחרת, ומכיוון שמדובר ביהודי בעל משפחה - אזי לא יכלו לחשבן כמה יצטרכו לשחרר עבור כך מבית-הסוהר ולכן עשו זאת. שאלו אותו: הרי ריבוי פעמים היו מעשים בפועל שלקחו בני-ערובה והטרוריסטים ציפו שישחררו את פלוני ופלוני, במספר שווה או פעמיים כך - אך לא פי-שבעים, והרי אתם עצמכם הכרזתם שזו נקודה עקרונית שלא ייכנעו לשום איום - עם טעם בצידו, טעם שיש לו מקור בהלכה ומקום בשכל הפשוט, ואפילו מקום בדיפלומטי-ה (שזה הרי הדבר שעליו בונים כעת: שאם יורו להם את הדרך שע"י איום משחררים ופועלים איזה עניינים - זה יגרה אותם לרדוף בגלל זה אחרי בני-ערובה - במילא אין עצה אחרת ומוכרחים להראות להם שזה לא מועיל. ובשיטה זו החזיקו במשך שנים רצופות, אע"פ שזה הביא לקורבנות מהיהודים ששמותיהם כתובים, ואלו עניינים שבגלוי.
וכאן התחרטו לפתע, ובאופן מבהיל, כאמור לעיל - אחד תמורת שבעים וכמה!! ...אבל מאחר שאי-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל העניינים, אשר בין השבעים וכמה - כמעט חציים היו כאלה שהיו בבית-הסוהר לא על עניינים של מה-בכך - שאפילו כאשר הי' זה על עניינים של מה-בכך, אחזו שנים רצופות בשיטה שלא להיכנע לאיומים של טרוריסטים, ושם היו קרוב לחציים (שלושים וכמה) מאלו שהתעסקו בפועל עם עניינים של חבלה, עד למעשה חבלה של אבדן נפשות של יהודים.
המדובר על מעשה שאי-אפשר להתחרט!! השבעים וכמה נמצאים בחופש ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן היל"ת, לא נראית שום סיבה מדוע שלא ישתדלו שוב, היל"ת!! וכאמור לעיל, שאין זה רק העניין כפי שהוא לעצמו, רואים את השיטה, רחמנא ליצלן, שנקטו בה:.. אלו שמאיימים ולוחצים שאין דבר שלא יכולים לפעול, רח"ל - והראי': אין ענין גדול יותר, וויתור גדול יותר, ונסיגה גדולה יותר מכך שאחזו שנים רצופות במעמד ומצב זה והתעקשו, ורח"ל איבדו כמה נפשות מישראל בגלל שיטה זו - ופתאום שחררו שלושים וכמה! שזה חלק מהשיטה הכללית, ש"השיטה" היא: ההיפך מ"ואולך אתכם קוממיות".
כאמור בהתוועדות שלפנ"ז, כאשר יורקים, רח"ל, והוא יודע שזו יריקה בפנים - מרמה הוא את השני שזה גשמי-ברכה! הוא אומר לו לברך "הטוב והמטיב" - לא ברכה בפועל, אלא עשיית סעודה ונתינת "מזל-טוב" וריקודים ברחובות והנפת דגל, עם כל הדברים הקשורים בכך!...."
החזרת ספרי רבותינו נשיאינו – פדיון שבויים
הרבי מכנה את החזרת ספרי רבותיינו נשיאנו – למקומם הטבעי – לספריית אגו"ח ב – 770 כמעשה של פדיון שבויים אמיתי. במכתבו של הרבי לעוה"ד, האמריקאי, יוסף שוסטק, בעקבות עזרתו לשחרר כתבי יד מפולין, של רבותינו נשיאינו, בשנת תשל"ח (ט"ז אייר ה'תשל"ט), כותב הרבי "...לגבי פועלך הגדול והאצילי בנדבך את זמנך, מאמציך והמוניטין שלך, כדי להשיב "הביתה" כתבי יד וספרים מקודשים אלה, מעשה זה הוא "פדיון שבויים" אמיתי" (תרגום מאנגלית, ההדגשה לא במקור, נ.צ.).
פדיון שבוים רוחני
לענין פדיון שבוים רוחני כותב הרבי בקשר לפרשת אנטבה "... ובעוד שכל יהודי אסיר תודה למחלצים האמיצים ומעריץ את מסירות הנפש שלהם, אסור לנו לשכוח אף לרגע את האזהרה והלקח שבתחתית של כל זה – לא רק בנוגע לסכנה של חטיפה במובן הפשוט, אלא מה שחשוב עוד יותר, בנוגע "לחטיפה רוחנית" של כה רבים מהדור הצעיר שלנו בידי תרבויות זרות ומשונות..." (מכתב הרבי מיום י"ז תמוז תשל"ו).
סיפורי פדיון שבויים בראי ההיסטוריה ובחב"ד
ההיסטוריה העשירה של חב"ד לאורך השנים, רווייה בפדיון שבויים. כולם יודעים על מאסרו של האדמו"ר הזקן, הרבי האמצעי והרבי הריי"צ ועל מאמציי החסידים, מאמציי גורמים יהודים אחרים ולהבדיל גם של גויים, על מנת לשחררם. כתופעה מיוחדת ביותר, יש מקום להזכיר את מאמציי הקונגרס והסנאט בוושינגטון ואת עזרתה של אשתו של הסופר "הרוסי המפורסם", מקסים גורקי, בשחרורו של הריי"צ. פחות יודעים על מאות רבות של חסידי חב"ד, ביניהם מאסרו של ר' מענדל פוטרפס ז"ל, אשר נעצרו ונאסרו, בעיקר תחת שלטון האימים הקומוניסטי. בכל מקרה עשו חסידי חב"ד, אשר טרם נעצרו נאסרו והוגלו, מאמצים לפדיון שבויים, אשר התבטאו בשתדלנות, ניצול קשרים ותשלומי שוחד. לצערנו לא צלחו רוב מאמציי הפדיון שבויים הללו מול שלטון הרשע הרוסי, כאמור ובעיקר בשל סיבת המאסר, סוג השבויים והשלטון.
לעניין סיבת המאסר, חשוב לציין כי בעוד שרוב סיפורי פדיון שבויים - במיוחד הקלאסיים שבהם, המובאים בהמשך הרשימה – מתאפיינים בשביה ובמאסר כאמצעי לסחוט כסף מהיהודי בפרט ומהקהילות בכלל, הרי שסיפורי המאסר, החב"דיים, מאופיינים במניע אידיאולוגי, לאמור המאסר נעשה כאמצעי ומתוך מטרה להחריב את היהדות – אידישקייט – ישיבות, קהילות צורכי דת, ואת עדת החסידים. הואיל וסיבת המאסר לא נבעה מעניינים כלכליים, קשה היה לבצע הפדיון בכסף.
מצוות פדיון שבויים, הינה יסוד מוסד וערך נעלה בחיי העם היהודי. הרמב"ם קובע: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים ח:י) . היא תופסת מקום חשוב ומרכזי בחיים החברתיים, בחיי הקהילה ובארגונה. פדיון שבויים נדון במקורותינו להלכה וקויים למעשה. הוא ליווה את היהודי לכל אורך ההיסטוריה, למודת הסבל של עמנו. ההלכה קבעה כללים וסייגים, ביחס לקיום מצווה זו. קהילות רבות תקנו תקנות ואף שריינו כספים, ליום צרת-שבי, כי תבוא. ברשימותינו הבאות, נפרט מקרים, המצביעים, כי מצוות פדיון שבויים - הלכה למעשה, עוברת כחוט השני, בהיסטוריה היהודית וכי למונח, יסודות איתנים בתודעת העם היהודי. אשר על כן, הוא מהווה ביטוי נעלה לתכונה הייחודית של העם היהודי, הלא היא: הערבות ההדדית. הרעיון העמוק הגלום במשנה "כל ישראל ערבים זה לזה", בא לידי ביטוי בולט בסולידריות היהודית בכל הקשור לפדיון שבויים. כאן לא היו חילוקיי דעות בין עדות, אשכנזים, ספרדים, או עדות המזרח ומעולם לא הייתה מגבלה כספית לביצוע המשימה. ימים ואוקיינוסים נחצו, מרחקים ומדינות שונות לא עמדו בפני העוסקים במצוות פדיון שבויים.
החוק והמשפט החילוני אינם מתייחסים כמעט, לסוגיית פדיון שבויים ואין כל חוק העוסק בנושא. לעתים רחוקות, יתערב בג"ץ בסוגיה זו, בדרך כלל ימנע עצמו מלהתערב, בטענה כי הנושא לא שפיט ואין בג"ץ מתערב בהחלטות ממשלה, אלא רק כאשר הם אינן סבירות במידה קיצונית. התייחסות המדינה לעסקאות של חילופי שבויים, מתבססת בעיקר, על שיקולי ביטחון, מדיניות ופוליטיקה. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לחץ דעת הקהל והתקשורת יש להם חלק גדול בהחלטות אם לבצע עיסקת חילופי שבויים וכיצד, על אף שהגורם הבטחוני סבור כי הדבר עלול לגרום נזק ואף לסכן חיי אדם בעתיד.
סוגיית פדיון שבויים עולה, לצערנו, מדי פעם על סדר היום הציבורי בישראל. בחלק מהמקרים תוך חילוקי דעות – בעיקר בא הדבר לידי ביטוי, כאשר מדובר בעסקאות של חילופי שבויים בין חיילי צה"ל שבויים – או מתים – תמורת מחבלים הכלואים בבתי סוהר בארץ. בלשון העם נהוג אף, לכנות מאמצים לשחרור אסיר יהודי הכלוא בבית סוהר של גויים כפדיון שבויים, תהא סיבת המאסר אשר תהא, לאמור, אף אם עבר עבירה ונשפט בהתאם לכללי דין ומשפט של ערכאות. אומנם, יש אף כאלה, המרחיקים לכת בהגמשת המונח "פדיון שבויים", והם יקראו פדיון שבויים לכל מאמץ וניסיון לשחרר אסיר יהודי, הכלוא בבית סוהר בארץ. ברשימה זו נתייחס, בעיקר, לפדיון שבויים בהתאם לתוכנו המקורי, כפי שהוא מופיע במקורותינו. נתייחס גם ב"קליפת האגוז" במקרים של אסירים, בימינו, אשר מנסים להשוות מעמדם כזכאים לפדיון שבויים, כפי שהמונח מתפרש בהלכה. נביא דעת הרבי בקשר לעסקת חילופי שבויים, נזכיר התייחסות הרבי להחזרת הספרים מפולניה כמעשה של פדיון שבויים, נתעכב על חלק מהתייחסות ההלכה – כולל תקנות הקהל ושאלות ותשובות - לנושא, כולל המגבלות אשר הוטלו על קיום המצווה בעיקר מפני "תיקון העולם", דהיינו טובת הכלל, הגוברת על טובת הפרט – השבוי. בסוגיה זו במיוחד, ההלכה וההיסטוריה שזורות זו בזו, שהרי כל מקרה של פדיון שבויים, הוליד בעקבותיו תקנות חדשות, הואיל ואין המקרה הנדון דומה למקרים בעבר "ולא הרי זה כראי זה". אי אפשר שלא להזכיר הלכות ותקנות מיוחדות אשר תוקנו, מבלי לשייכם לתקופה, לנסיבות ולמקום.
פדיון שבויים במקורותינו
מצוות פדיון שבויים נזכרת כבר בספר בראשית, כאשר אברהם אבינו יוצא לשחרר את לוט ומשפחתו אשר נשבו ע"י ארבעת המלאכים (בראשית יד: יד-טז). בספר במדבר אנו קוראים על מלחמת בני ישראל במלך ערד הכנעני אשר שבה שבי מישראל (במדבר כא" א-ג). דוד המלך מנהל מלחמה, להגן על משפחתו משבי (שמואל א' ל: ב)
רבי פנחס בן יאיר היה בדרך לפדות שבויים, פגע בו בגינאי הנהר, אמר לו: גינאי, חלוק לי "מימך ואעבור בך, אמר לו גינאי: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה (ספק אם תפדה את השבויים) ואני ודאי עושה. אמר לו פנחס בן-יאיר: אי אתה חולק-גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק לו (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז' ע"א).
"עת להאריך ועת לקצר. אם ראובן הולך לפדות שבויים או יהודי נתפס, ושמעון פגעו בדרך וסיפר לו ראובן כל העניין, אל ירבה עמו בדברים. עת לקצר, כי הנתפס בצער" ("ספר חסידים", רבנו יהודה החסיד, מהדורת מקיצי נרדמים, סימן תתכט) ואפשר לומר כי לגודל המצווה שבה הקב"ה את עצמו בה, בדיבור הראשון של "אנוכי ה' א-לוהיך", הוא שאמר (בהמשך): "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אמר " אשר בראתי שמים וארץ" כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים , של שישים ריבוא יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם והוא יתברך ציוונו והלכת בדרכיו" ("כד הקמח" רבנו בחיי).
הרגישות למצב של שבי, באה לידי בכך שיהודים היו כותבים לנשותיהם בכתובה: "אני מתחייב לפדות אותך ולהחזיר לביתי אם תפלי בשבי" (תרגום מארמית לפי משנה במסכת כתובות ד:ח).
חז"ל קבעו, כי יש לתרום כספים עבור מצוות פדיון שבויים וכי יש לה דין קדימה, ביחס לכל סוגי הצדקה האחרים, הואיל ומצב של שבי כולל בתוכו סיכון של מוות, מהריגה, מרצח, ממחלה, מרעב או מצמא (בבא בתרא ח:ב). המחבר – ר' יוסף קארו – פוסק, בשולחן ערוך, כי כל עיכוב בפדיון שבויים – אם ניתן להקדים: הרי זה כשופך דמים. הוא, אף קובע, כי אין לחסוך במאמצים ע"מ להציל שבויים (יורה דעה, רנב: א-ז)
דעת הרבי בנושא
הרבי התייחס בשנת תשל"ט, לעסקת חילופי השבוי החייל אברהם עמרם, אשר נערכה במועד הנ"ל, תמורת 76 מחבלים, ביניהם גם כאלה שהורשעו ברצח וזאת לאחר שהוחזק כשבוי בלבנון למעלה משנה. הרבי תקף קשות את העסקה והוכיח כי העסקאות הללו אינן הגיוניות מהצד המספרי ויש בהן סכנה. הרבי גם התריע כי הדבר יהווה גורם מעודד למחבלים ויגרום לשחרור רוצחים. גישתו של הרבי מבוססת – לעניות דעתי – על העקרון של פיקוח נפש והיא נקיה משיקולים אחרים, אשר אינם קשורים להגנה על חיי יהודים והיא מעל טובת הפרט "הלוחצת" ברגע זה, לאמור, האם עסקת חלופי שבויים תסכן חיי יהודים בעתיד. זוהי העמדת טובת הכלל מעל טובת הפרט.
ברשימה הבאה נביא, נושאים נוספים בסוגיית פדיון שבויים ובין היתר, גם קטעים משיחת הרבי בשבת פרשת במדבר, תשל"ט, בנושא פדיון שבויים.
להלן קטעים רלבנטיים לעניין, משיחת קודש של הרבי ממוצאי שבת פרשת במדבר תשל"ט, לאחר עיסקת חילופי החייל השבוי אברהם עמרם, תמורת 76 מחבלים:
"והתווסף עוד מעשה מבהיל שרואים זאת... אבל זה מראה עד היכן מגיעים הדברים. הי' מעשה ביהודי שהי' בשבי' ולא רצו להוציאו (מהשבי של הצד שכנגד) עד שהחליפו אותו בשבעים וכמה מהצד שכנגד.
ומעשה זה הי' באותו הזמן שארה"ב חתמה חוזה דומה לזה עם ברית-המועצות, עם רוסי' והחליפו חמשה שבויים בשניים - וכאן החליפו אחד תמורת שבעים וכמה. אמנם נכון שבהלכה - ישנו מקום לוויכוח, מכיוון שמדובר אודות פיקוח נפש של יהודי אחד וכשצריכים לתת על כך פי-כמה-וכמה - אזי יש מקום להתווכח כיצד צריך להיות הדין.
אבל בזה גופא נוסף עניין עיקרי: בגלוי אמרו שמכיוון שאין ברירה אחרת, ומכיוון שמדובר ביהודי בעל משפחה - אזי לא יכלו לחשבן כמה יצטרכו לשחרר עבור כך מבית-הסוהר ולכן עשו זאת. שאלו אותו: הרי ריבוי פעמים היו מעשים בפועל שלקחו בני-ערובה והטרוריסטים ציפו שישחררו את פלוני ופלוני, במספר שווה או פעמיים כך - אך לא פי-שבעים, והרי אתם עצמכם הכרזתם שזו נקודה עקרונית שלא ייכנעו לשום איום - עם טעם בצידו, טעם שיש לו מקור בהלכה ומקום בשכל הפשוט, ואפילו מקום בדיפלומטי-ה (שזה הרי הדבר שעליו בונים כעת: שאם יורו להם את הדרך שע"י איום משחררים ופועלים איזה עניינים - זה יגרה אותם לרדוף בגלל זה אחרי בני-ערובה - במילא אין עצה אחרת ומוכרחים להראות להם שזה לא מועיל. ובשיטה זו החזיקו במשך שנים רצופות, אע"פ שזה הביא לקורבנות מהיהודים ששמותיהם כתובים, ואלו עניינים שבגלוי.
וכאן התחרטו לפתע, ובאופן מבהיל, כאמור לעיל - אחד תמורת שבעים וכמה!! ...אבל מאחר שאי-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל העניינים, אשר בין השבעים וכמה - כמעט חציים היו כאלה שהיו בבית-הסוהר לא על עניינים של מה-בכך - שאפילו כאשר הי' זה על עניינים של מה-בכך, אחזו שנים רצופות בשיטה שלא להיכנע לאיומים של טרוריסטים, ושם היו קרוב לחציים (שלושים וכמה) מאלו שהתעסקו בפועל עם עניינים של חבלה, עד למעשה חבלה של אבדן נפשות של יהודים.
המדובר על מעשה שאי-אפשר להתחרט!! השבעים וכמה נמצאים בחופש ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן היל"ת, לא נראית שום סיבה מדוע שלא ישתדלו שוב, היל"ת!! וכאמור לעיל, שאין זה רק העניין כפי שהוא לעצמו, רואים את השיטה, רחמנא ליצלן, שנקטו בה:.. אלו שמאיימים ולוחצים שאין דבר שלא יכולים לפעול, רח"ל - והראי': אין ענין גדול יותר, וויתור גדול יותר, ונסיגה גדולה יותר מכך שאחזו שנים רצופות במעמד ומצב זה והתעקשו, ורח"ל איבדו כמה נפשות מישראל בגלל שיטה זו - ופתאום שחררו שלושים וכמה! שזה חלק מהשיטה הכללית, ש"השיטה" היא: ההיפך מ"ואולך אתכם קוממיות".
כאמור בהתוועדות שלפנ"ז, כאשר יורקים, רח"ל, והוא יודע שזו יריקה בפנים - מרמה הוא את השני שזה גשמי-ברכה! הוא אומר לו לברך "הטוב והמטיב" - לא ברכה בפועל, אלא עשיית סעודה ונתינת "מזל-טוב" וריקודים ברחובות והנפת דגל, עם כל הדברים הקשורים בכך!...."
החזרת ספרי רבותינו נשיאינו – פדיון שבויים
הרבי מכנה את החזרת ספרי רבותיינו נשיאנו – למקומם הטבעי – לספריית אגו"ח ב – 770 כמעשה של פדיון שבויים אמיתי. במכתבו של הרבי לעוה"ד, האמריקאי, יוסף שוסטק, בעקבות עזרתו לשחרר כתבי יד מפולין, של רבותינו נשיאינו, בשנת תשל"ח (ט"ז אייר ה'תשל"ט), כותב הרבי "...לגבי פועלך הגדול והאצילי בנדבך את זמנך, מאמציך והמוניטין שלך, כדי להשיב "הביתה" כתבי יד וספרים מקודשים אלה, מעשה זה הוא "פדיון שבויים" אמיתי" (תרגום מאנגלית, ההדגשה לא במקור, נ.צ.).
פדיון שבוים רוחני
לענין פדיון שבוים רוחני כותב הרבי בקשר לפרשת אנטבה "... ובעוד שכל יהודי אסיר תודה למחלצים האמיצים ומעריץ את מסירות הנפש שלהם, אסור לנו לשכוח אף לרגע את האזהרה והלקח שבתחתית של כל זה – לא רק בנוגע לסכנה של חטיפה במובן הפשוט, אלא מה שחשוב עוד יותר, בנוגע "לחטיפה רוחנית" של כה רבים מהדור הצעיר שלנו בידי תרבויות זרות ומשונות..." (מכתב הרבי מיום י"ז תמוז תשל"ו).
סיפורי פדיון שבויים בראי ההיסטוריה ובחב"ד
ההיסטוריה העשירה של חב"ד לאורך השנים, רווייה בפדיון שבויים. כולם יודעים על מאסרו של האדמו"ר הזקן, הרבי האמצעי והרבי הריי"צ ועל מאמציי החסידים, מאמציי גורמים יהודים אחרים ולהבדיל גם של גויים, על מנת לשחררם. כתופעה מיוחדת ביותר, יש מקום להזכיר את מאמציי הקונגרס והסנאט בוושינגטון ואת עזרתה של אשתו של הסופר "הרוסי המפורסם", מקסים גורקי, בשחרורו של הריי"צ. פחות יודעים על מאות רבות של חסידי חב"ד, ביניהם מאסרו של ר' מענדל פוטרפס ז"ל, אשר נעצרו ונאסרו, בעיקר תחת שלטון האימים הקומוניסטי. בכל מקרה עשו חסידי חב"ד, אשר טרם נעצרו נאסרו והוגלו, מאמצים לפדיון שבויים, אשר התבטאו בשתדלנות, ניצול קשרים ותשלומי שוחד. לצערנו לא צלחו רוב מאמציי הפדיון שבויים הללו מול שלטון הרשע הרוסי, כאמור ובעיקר בשל סיבת המאסר, סוג השבויים והשלטון.
לעניין סיבת המאסר, חשוב לציין כי בעוד שרוב סיפורי פדיון שבויים - במיוחד הקלאסיים שבהם, המובאים בהמשך הרשימה – מתאפיינים בשביה ובמאסר כאמצעי לסחוט כסף מהיהודי בפרט ומהקהילות בכלל, הרי שסיפורי המאסר, החב"דיים, מאופיינים במניע אידיאולוגי, לאמור המאסר נעשה כאמצעי ומתוך מטרה להחריב את היהדות – אידישקייט – ישיבות, קהילות צורכי דת, ואת עדת החסידים. הואיל וסיבת המאסר לא נבעה מעניינים כלכליים, קשה היה לבצע הפדיון בכסף.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
