אמא מודאגת

אני עוקבת אחרי הטורים הנוקבים אודות הטחת האשמות בעניין האחריות כלפי הילדים הנושרים. תחילה אספר קצת על עצמי ולאחרי כן אביע את דעתי.

אני באה ממשפחה קשת יום, ההורים עבדו קשה מאוד כדי להביא לחם הביתה. חיינו התנהלו ברמה כלכלית נמוכה מאוד (אוכל בסיסי, בגדים יד שניה, אין מתנות, ממתקים מעטים לימי הולדת שבד"כ היה חסר וכו') כמובן שלהוריי לא היה כח וסבלנות לאחר יום עבודה מתיש (אבי היה יוצא מוקדם בבוקר וחוזר בעשר בלילה). לצערי חלק ממשפחתי נשרו מהלימודים כדי להביא כסף הביתה (בל נשכח שישיבה עולה הרבה מאוד כסף – למרות עזרת מת"ן וכו' ו... לעיתים כדי להתקבל לישיבה טובה צריך לשלם – וד"ל.. כמובן שההורים והמורים לא אשמים שהיה קשה ללמוד אם בישיבה ואם לבגרויות.

כיום אני מורה מזה מספר שנים בבית ספר יסודי ואימא לילדים, ואני יודעת שלחינוך הילד יש שני פרטנרים עיקריים: ההורים והמורים. וכשיש שיתוף פעולה בין שניהם אז הדרך סלולה להצלחה.

על פי מילון של מט"ח למונח שיתוף פעולה פירושו: "פעולה משותפת של כמה גורמים למען מטרה אחת".

במה דברים אמורים? גננת או מורה נמצאים בכתה בחברת ילדים בני אותו גיל, נורות אדומות נדלקות לגבי מספר תלמידים בתחומים שונים רגשי/ חברתי/לימודי. המורה מעוררת את תשומת לבם של ההורים ואף מזמנת לשיחה על מנת למצוא פתרונות ביחד אך מקבלת הרצאה בנושא חינוך והוראה, ואלו המשפטים: "תאהבי את הילד, תני לו תחושה טובה שהוא רצוי ומוצלח, תרפי, אל תענישי, תתגמלי, תביאי פרסים וכו'", הרבה עצות למורה אך אף הצעה לגבי חלקו של ההורה במתן עזרה לילדו - יקירו. ובמקרים קשים יותר נאמרים המשפטים הבאים: "את לא מרגישה אותו, אין לך מספיק רגישות לצרכיו, הוא ילד מוכשר ומבין עניין, אני לא מבין על מה את מדברת, הילד שלי לא צריך אבחון ועוד כהנה וכהנה".

ועכשיו אני שואלת אתכם הקוראים: לשם מה מורה מעוררת את ההורים, כדי לחפש להם תעסוקה או אולי כדי להיטפל לילדם כי היא לא מחבבת את הילד, או אולי כי משעמם לה ומחפשת עם מי לדבר? שמעתי סיפור מר"מ בישיבה שסיפר שקיבל טלפון מאימא של תלמיד, חמישה חודשים לאחר תחילת הלימודים בטרוניה: איך זה שלא התקשר אליה עד עכשיו?! כמובן שהר"מ החזיר את השאלה אליה וכמובן שהילד שלה מתנהג בהתאם ליחס הוריו כלפי צוות ההוראה.

כשתלמיד מגיע לישיבה או תלמידה מגיעה לתיכון ונושרת אז תדעו שהבעיות התחילו עוד כשהיו קטנים בגיל שנתיים ואף לפני זה. ההורים אחראים על משמעת ילדיהם, ההורים מתווים דרך לילדיהם, המורים מקבלים ילד/ה שמתנהגים כמו שחינכו אותם. הייתה לי תלמידה חסרת משמעת בזמנים, הכנת שיעורים, הפנמת כללים בכתה, וכששוחחתי עם האימא אז היא אמרה: תתני לה פרס בכל פעם שהיא מכינה ש.ב. כמובן שהתנגדתי בתוקף, אז היא אמרה שהיא ממש מצטערת אבל ככה הילדה שלה. לא ויתרתי, הילדה נענשה ובכתה והאימא התלוננה על קשיחות וחוסר רגישות. סוף דבר, הילדה עברה תהליך חינוכי לא קל ובסוף השנה האימא הודתה במילים: "עיצבת לי את הילדה". הדרך הייתה יכולה להיות קצרה יותר ופחות כואבת במידה והיה שיתוף פעולה.

לסיכום, שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מקדם את הילד בכל התחומים. אם אתם רוצים את טובת ילדכם, תפנימו ותעשו זאת.

שיהיה לכולם נחת מילדנו ותלמידנו בלב שמח וברכת ה' תלוונו.