הרב דובי ברוד

סיפר לי יועץ חינוכי, שעובד באחד מתלמודי-התורה, על מורה שהצליח לבנות תכנית לימוד אישית ומותאמת לילד מתקשה הלומד בכיתתו. המורה מלמד בכיתה העליונה, והילד התקשה מאוד בקריאה וכתב בשגיאות-כתיב קשות.

המורה היה יושב איתו באורח פרטני ומתַרגל עמו את הקריאה והכתיבה. הוא היה מוסיף לו חצי שעה בכל בחינה, מקריא לו את השאלות בקול, מתעלם לחלוטין משגיאות-הכתיב, מאפשר לו לענות לשאלות בעל-פה, מעניק לו פטור מחלקים מסויימים במבחן, מחזק אותו מנטלית לפני כל בחינה, ויושב איתו אחרי שעות הלימודים לשיחות אישיות, שבהן היו עושים סימולציות של המצבים החברתיים שהתרחשו במהלך היום ומנסים לבחון אותם.

המורה סיפר ליועץ החינוכי בגאווה כי בזכות ההשקעה שהושקעה בילד במהלך השנה, הילד ממשיך לישיבה רגילה ואפילו לישיבה טובה במיוחד.

לספקנים שביניכם - התלמיד הוא בנו של המורה.

ובכן, קודם-כול המורה/האב הזה ראוי להערכה על ההשקעה שהשקיע בבנו. יש למרבה הצער הורים לילדים מתקשים, שמאמינים כי הדברים יסתדרו מעצמם. כאן האב השקיע בילד ואכן השיג תוצאות מרשימות.

אולם בכל-זאת הסיפור הזה מעלה כמה מחשבות:
האב ידע שבנו היקר סובל מלקות למידה. ברור לו שהילד זקוק ללמידה מותאמת, ליחס מיוחד ולתיווך בחברה. הוא יודע היטב כמה נדרש להשקיע בו. למה אפוא הוא מתגאה בכך שהילד התקבל לישיבה רגילה? מה יעלה שם בגורלו של הילד?
האב יודע שבישיבה בנו לא יקבל את מה שהוא זקוק לו, גם אם תהיה השתדלות גדולה מצד הצוות. שם לא יצליחו לעטוף אותו כמו שעשה הוא-עצמו. חִשבו על כך: איש חינוך, המודע לקשיים של בנו, שולח אותו ביודעין לישיבה שתגרום לו לחוש כישלון מהרגע הראשון!

התאמת ישיבה לנער

זו תופעה שאני נתקל בה שוב ושוב. הורים לילד מתקשה, ששרד בקושי את ה'חדר', אינם מוכנים להתחשב בקשייו ומתעקשים לשלוח אותו לישיבה מסויימת, שאינה ערוכה כלל לאתגר מסוגו ואינה מסוגלת לעזור לו. ההורים חוששים שאם ישלחו אותו למסגרת שונה ומותאמת יותר ייפגעו שמו ועתידו, ואולי הם חוששים יותר מפגיעה בכבודם-שלהם.

אני מסביר להם שבמו-ידיהם הם מביאים עליהם את מה שהם כל-כך חוששים מפניו. הילד הזה ינשור, חלילה, אם לא יקבל את המסגרת המתאימה לו. אך לעיתים קרובות כל ההסברים נופלים על אוזניים ערלות. ההורים מתכחשים לחלוטין לסיכון, מדחיקים את הבעיה מתוך מחשבה שהקשיים ייעלמו מאליהם, ובישיבה יימצא קוסם שיעשה את הבלתי-יאמן ויגרום לבנם להצליח.

הורים לא צריכים לחפש 'ישיבה טובה' בעבור בנם, אלא את הישיבה המתאימה לו שתוכל לתת מענה לצרכיו. יש הבדלים בין הישיבות. יש ישיבות הערוכות יותר למענה לימודי אישי ומותאם. במקצתן הצוות מיומן יותר ומשתדל לתת מענה אישי לנערים. יש יותר הקלות. יש ישיבות שבהן הצוות משקיע יותר בתחום החברתי וכו'.

אך בראש ובראשונה ההורים צריכים להכיר במציאות ולדעת מה הם הקשיים של בנם. אל להם להניח שאלה ייפתרו מאליהם. עליהם לבחון את המסגרות הקיימות, וזאת לא מתוך שיקולי כבוד ויוקרה, אלא מתוך שיקולים עניינים של טובת הנער, על מנת למצוא בעבור בנם את הישיבה המתאימה לו.

לא לחשוש לבקש עזרה

פעמים רבות ההורים נמנעים מבקשת עזרה כשהבעיות מתחילות לצוץ, ואז הם פונים בקריאות 'הצילו' כשההידרדרות כבר בשלבים מתקדמים.

מיד כשהנער מתחיל לשדר מצוקה, ובדרכו שלו קורא לעזרה, על ההורים להיות שם בשבילו. הם מכירים את קשייו. אם הוא מתקשה בתחום הלימודי – שִלְחו אותו לאבחון דידקטי (קריאה, כתיבה, הבעה והבנת הקריאה). אם יש לו קשיים אחרים, קחו אותו לאבחון פסיכו-דידקטי (קשב וריכוז ויכולות מוטוריות, בנוסף ליכולות דידקטיות), לפסיכולוג ועוד.

מילת המפתח היא לא להתבייש לפנות לעזרה. פנה אלי אב וסיפר: "יש לי בן בשיעור א' בישיבה-קטנה שבכל פעם שצריך לחזור לישיבה הוא הופך את הבית. לבסוף הוא נכנע, לאחר אין-ספור איומים ומאבקים. הוא יוצא בדקה האחרונה, כולו מקטר וזועף, ובכל שעתיים מתקשר הביתה בבכי". שאלתי את האב כמה זמן נמשך המצב הזה, והוא השיב: "כמה חודשים".

שאלתי אותו: "הלוא אתה מבין שבנך חוֹוה קשיים בישיבה. למה לא פנית לקבל עזרה קודם לכן?". האב השיב בכנות שהרגיש כי אם יפנה אליי הוא כאילו מודה שבנו עלול לנשור. הוא העדיף להדחיק מחשבה כזאת, כאילו אינה קיימת. היו הורים שהודו כי הם חוששים מעצם הפנייה לעזרה, כאילו היא מטביעה תווית על בנם.

חשוב להבהיר כי פגישה היא אישית ודיסקרטית. המידע שנאמר בה הוא בין היועץ ובין הנער או הוריו בלבד. אין שום בסיס לחשש מפני 'תווית', כי איש אינו אמור לדעת על עצם הפנייה וההתייעצות ועל מה שנאמר בפגישה.

שנית, צריך להבין שנשירה היא רצף. לא ניתן ליצור מציאות דמיונית כאילו המתקשים בתוך הישיבה נמצאים במקום אחד, ואילו חבריהם, שכבר נמצאים מחוץ לישיבה, נמצאים כביכול במקום אחר. זה רצף אחד.

נער מתקשה בתוך הישיבה, שלא יקבל מענה לקשייו, ימצא את עצמו מחוצה לה, והפעם עם שם וכותרת. זה מה שיקרה אם לא נעזור לנער כשהוא עדיין בישיבה.

שיתוף-פעולה צוות-הורים

מעורבות ההורים חיונית דווקא עכשיו, קודם שנזכה לעידן החדש בישיבות, כפי שנכתב במאמר הקודם. דווקא במציאות הקיימת יש להורים תפקיד מכריע. בהעדר מערכת עוטפת בישיבה, על ההורים ליצור אותה.

פגשתי בחורים שהגיעו לישיבה עם קשיים לימודיים ו/או רגשיים, אך הוריהם נלחמו כאריות ושיתפו פעולה עם הצוות כדי לעזור לבנם לחוות הצלחה.

הורים כאלה משיגים שיתוף פעולה של הצוות ויחד תופרים לבנם חליפה אישית של לימוד פרטני, טיפול פסיכולוגי או הוראה מתקנת. הם דואגים לשחרורים בעבור בניהם, באים לביקורים תכופים בישיבה, דורשים בשלומם, נמצאים בקשר טלפוני מתמיד עם הצוות ויוצרים ערוץ תקשורת ישיר.

הורה, אם בנפשך הדבר, קום והיה שותף! היֵה מעורב במה שקורה בכיתה ובישיבה. היֵה בקשר רצוף עם המורה. דע לפרגן ולהודות כשצריך. צור שינוי!

תהליך משותף

פעמים רבות ההורים אינם משתפים את הצוות החינוכי בעבר האמיתי של הנער, גם אם יש לנער רקע בעייתי. לאנשי צוות רבים יש תחושה שההורים זורקים עליהם את ה'תיק'. הם לא שותפים בכל הקורה עם ילדיהם, יש להם רק בקשה אחת: תנו לישון בשקט.

צוות הישיבה צריך לעמוד מול ההורים הללו ולהעמיד אותם על תפקידם. עליהם לומר להם: אנו שותפים עמכם בתהליך צמיחת הנער ובנייתו. איננו תחליף לכם ולתרומה שאתם אמורים לתרום לתהליך!

כשהורים מעורבים בנעשה בישיבה, הם מעבירים לבחור מסר חשוב מאין-כמותו: אנחנו שם בשבילך! הם גורמים לבנם להפנים את דמותם בתוכו! גם כשההורים רחוקים ממנו פיזית הוא מרגיש שהם איתו.

הכנה לישיבה

בכפר-חב"ד ערכנו זו השנה השנייה למסיימי ה'חדר' וה'תלמוד-תורה' סדנת מעבר לישיבה הקטנה. נציג מאחת הישיבות הקטנות ואני נכנסנו לכיתות, כמובן בתיאום עם המורים וההנהלה, וישבנו בקבוצות קטנות לסדנא שנמשכה שלושה מפגשים.

שוחחנו על הקשיים הצפויים. יצרנו אווירה בטוחה שעודדה את הנערים להעלות את חששותיהם. ניתחנו את החששות וגרמנו להם להבין שהחשש הוא נורמלי וטבעי. אלה קשיים שהכול חווים. דנו בשוני המהותי בין 'חדר' לישיבה. דיברנו על הדמויות בישיבה ועל חלוקת הסמכויות ביניהן. שוחחנו על חיי הפנימייה, ועל גבולות ופרטיות בכל התחומים. הארכנו בדבר הקושי בשיתוף ההורים, שלא כמו ב'חדר', שאז התנהגותו של הנער בבית (מופנמות, טריקת דלת וכד') תאפשר מיד להוריו לחוש מה חווה באותו יום. בישיבה הנער מוכרח להגדיר לעצמו את הקושי ולבקש את העזרה!
לשמחתי, כמה תלמידים סיפרו שהוריהם העבירו להם שיחה כזאת בבית, אך רובם הודו שמעולם לא דיברו איתם על העניינים הללו, ובוודאי לא לפני המעבר לישיבה.
הורים מוכרחים לנהל שיחה כזאת עם ילדיהם. הבחור נכנס למסלול שונה מאוד, תובעני ומלחיץ. הוא חייב להיות מוכן לקראת המעבר הזה.

נשירה מפֵרה את האיזון בבית

כשנער נושר, הוא לא נושר לבד. איתו עוברת זעזועים משפחה שלמה כשכל אחד בה מגיב בדרכו. כשחי בבית נער שמידרדר ברוחניות, הוא משפיע על כל המשפחה.
אנו ממליצים למשפחות המתמודדות עם תופעת הנשירה לקבל הדרכת הורים. זה חשוב כדי לחלוק את הכאב, האכזבה והתסכול, ובעיקר כדי לקבל הדרכה איך להמשיך ולהיות שם בשבילם, אך בדרך שהנער במצבו זקוק להוריו.

מעולם לא פגשתי נער נושר שסירב לקבל עזרה. גם מי שהתרחקו מאוד, וגם כשיש משהו במראם ובהתנהלותם שיכול להתפרש בעינינו כדחייה, הנערים משוועים לעזרה.

השיקום תלוי מאוד במשך הזמן שבו הנער נמצא מחוץ למסגרת. אם הטווח קצר, אפשר להחזירו למסגרת מותאמת עם ליווי ותמיכה. יש סיפורים מרגשים על נערים שחזרו לישיבה ועשו חיל, בעזרת תמיכה של איש-מקצוע שמלווה אותם בתחומים ספציפיים, מדריך את ההורים ואף את הצוות. אולם ככל שזמן ההמתנה בבית ארוך יותר, קשה יותר להחזיר את הגלגל.

מתבגרים זקוקים להוריהם, אבל אחרת

לפעמים הנער משדר תחושה שאין הוא זקוק להוריו. זה לא נכון. הוא מוכרח אותם, ובלעדיהם ירגיש בודד ומנותק.

הנער זקוק להוריו, אך בדרך שונה. הורים למתבגר שחווים דחייה וריחוק מצידו חוזרים לדפוס הילדותי וכופים עצמם עליו בכל הזדמנות, או ההפך הגמור – מתנתקים לגמרי ומתעלמים ממנו. לא זו ולא זו הדרך.

ראיתי בעבר אבחון של שני נערים, אחד ממשפחה כופה ונוקשה, והשני שמגיל צעיר עושה ככל העולה על רוחו. בחוות-הדעת כתב הפסיכולוג המאבחן כי כל אחד ואחד מהם חווה אותה חוויה של בדידות!

היו שם בשבילו בדרך שהוא צריך אתכם. הנער נמצא בשלב גיבוש הזהות האישית שלו והוא זקוק למרחב הזה. אך הוא עדיין צריך אתכם כהורים!

הורים זקוקים להדרכה מקצועית ולייעוץ, על מה להטיל את כל כובד משקלם ולאילו דברים אפשר להניח. נער משווע לגבולות וסמכות, ובלעדיהם הוא מרגיש אבוד. (הדבר דומה לילד קטן שרץ ומתרחק מאמו, אך עוצר מדי פעם לבדוק שהיא עדיין משגיחה עליו).

עזרה מאנשי מקצוע

יש בישיבות אנשים מיוחדים, אנשים שברמ"ח איבריהם עושים עבודה מדהימה במסירות ובהקרבה אין קץ. אך כשמגיעים למסקנה שהנער סובל מקושי רציני, שעליו אין לנו, כהורים וכצוות, מענה, נדרשת ענווה שתאפשר לנו לפנות לאיש מקצוע מומחה בתחום.

לעיתים מחוסר ידע אנו מתקשים להתמקד בשורש הבעיה, ומשקיעים אנרגיה בתיקון הסימפטום בלבד. כשהנער מתנהג כלקוי-למידה, אנו חייבים אבחנה מבדלת של איש מקצוע, כדי למקד את הקושי ולדעת מה קדם למה. ייתכן שההתנהגות הבעייתית ובעיות המשמעת נובעות מהפרעות קשב וריכוז שלא טופלו.

פגשתי אנשים שמנסים לטפל בנוער ממקום אישי ופגוע. אנשים שאין להם רישיון להיכנס לנבכי הנפש, והם מרגישים מומחים לגעת בנושאים רגישים. אנשים כאלה עלולים לקלקל במקום לתקן (גם אנשי מקצוע בתחום הטיפול נדרשים להכשרה מיוחדת בתחומי-טיפול ספציפיים). לא כל אחד מוסמך לכך, ויש מי שאסור להם לטפל! בעולם הטיפול, ככל שאתה לומד יותר, אתה נזהר ולומד להכיר את מגבלותיך.

אסיים בתקווה שהישיבות ימשיכו וימנפו את ההתמודדות עם האתגרים כיום, וההורים יעמדו כל העת על המשמר כדי לסייע ולעזור לבנם להצליח בתוך הישיבה ולהיות תמים אמיתי לנח"ר הוריו, מוריו וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

הכותב הינו יועץ חינוכי מוסמך ומטפל בנוער, מטעם אגף חינוך ורווחה במועצה האזורית עמק לוד. הטור פורסם ב'משפחה חסידית'