ר"מ כואב

אינני מן הגולשים הקבועים באתרי החדשות, אולם בהשגחה פרטית הזדמן לי היום לראות כמה מאמרים שמופנים – איך לא – כנגד אנשי הצוות בישיבות ובמוסדות החינוך. הם, כמובן, אשמים בהכל; חייבים להשתפר ולהתייעל; מוכרחים להשתנות; ועוד ועוד.

בתור אחד שנמנה על צוות המותקפים, ארשה לעצמי להדגיש ולחדד נקודה חשובה שבה יכול כל הורה חרד ודואג (ומאשים) לבדוק את עצמו ולראות האמנם הוא עושה את החלק המינימלי שלו בנושא אקטואלי זה.

ראשית כל יש להפנים כי הרמ"ים, המחנכים והמשפיעים, הם אנשים כמוני וכמוך, בשר ודם. יש להם נפש אלוקית וגם נפש בהמית.

אמנם מטבע הדברים, מי שנלקח לשמש בקודש במשרה חינוכית הוא בדרך כלל אדם ש"עבד על עצמו" קצת יותר מאחרים. אבל עדיין אין לצפות ממנו להיות מלאך מנותק מן העולם על כל המשמעויות שבכך.

אחד הדברים המאפיינים כל בן אנוש הוא הרצון לזכות להערכה והוקרה; לקבל משוב ומלה טובה על עשייה והשקעה. אף אחד לא אוהב לפעול ולעשות בחלל ריק, בלי לדעת את תוצאות פעולותיו ובלי לקבל מינימום של תגובה חוזרת ואוהדת.

נכון שהרמי"ם והמשפיעים מקבלים משכורת על עבודתם, אולם עדיין מגיעה להם הרבה הרבה תודה והוקרה על כל מה שהם עושים. אפילו אם משכורתם היתה מהגבוהות בשוק, גם אז היתה מגיע להם תודה על כל השעות הנוספות שבהם הם משוחחים עם תלמידים שיחות נפש ארוכות, מזמינים אותם הביתה, משקיעים בהכנת תכני השיעורים וההתוועדויות. והרשימה עוד ארוכה.

ובכן, הורה יקר, הבה ונשאל אותך שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה התקשרת למשפיע של הבן שלך כדי להודות לו על כל מה שהוא עושה עבור בנך? האם לפחות כאשר נפגשת בו טרחת לציין בפניו את הערכתך למאמציו הרבים? האם אתה בכלל מודע לכך שהמשפיע הזמין בשבוע האחרון את בנך לביתו והקדיש לו זמן יקר ואיכותי (דבר שהשפיע על הבן מאוד לטובה)? האם אתה מודע לעובדה שהר"מ שלך טרח לקנות (מכיסו הפרטי) מתנה מכובדת לבנך כדי לדרבן אותו להצטיין בלימודים?

כאשר הבן "נושר" – רח"ל – מאשימים את הישיבה, שלא עשתה די כדי להעמיד את הבן בקרן אורה; ומה עם הבן המבוגר יותר? זה שצומח לתפארה? האם גם אצלו מייחסים את רצינותו, התמדתו וחסידיותו לישיבה? יודעים להוקיר תודה לרמ"ים ולמשפיעים שחינכו אותו? או שאצלו המדות הטובות מגיעות מהמשפחה... (אלא שבכל זאת מגיעה תודה לישיבה, שלא קלקלה...)

כאשר המשפיעים, המחנכים והרמ"ים, יקבלו משוב אוהד על מאמציהם; ההורים ידעו להודות למי שמשקיע בחינוך ילדיהם מתוך אהבה אמיתית ויגיעה רבה; אנשי הצוות בישיבה ירגישו שיש מי שמעריך את מה שהם עושים – זה ידרבן אותם להמשיך הלאה, לחפש דרכים נוספות כיצד להאהיב את התורה והחסידות על ילדינו, ולהוסיף בעבודתם ויגיעתם שגם כך אינה קלה כל עיקר.

[כדי שלא להשאיר את הדברים מופשטים, אסיים במלים פשוטות ביותר:
בדידי הוה עובדא – היו תלמידים שהשקעתי בהם שעות רבות, וב"ה הצלחתי במדה רבה. מעולם (!) לא התקשר אליי הורה להגיד תודה! אפילו כאשר אני פוגש הורים של תלמידים, ואף במצב שבו אני סתם כך מיודד עם ההורה (בלי קשר לעבודה החינוכית) – גם אז לא חושב ההורה כי מותר לו להגיד לי מלה טובה על כל מה שעשיתי בעבור בנו. אם כבר, אז אני הוא זה שנדרש להגיד מלה טובה על בנו יקירו... הרי על זה משלמים לי משכורת...]