העיירה בוערת

אינני איש חינוך ולא לי הפיתרון לסופת ההוריקן המשירה את טובי בנינו. אבל בעוד שיש לנו המרץ והכוחות לשלוח שליחים לנפל לתאילנד לפרו ולקונגו, בכדי לפגוש לתרמילאי ישראלי אוכל נבלות וטריפות ועובד על כל עבירה שבעולם, ולזכותו בברכת שהכול נהיה בדברו, או בקידוש של שבת. הבה נשקיע מעט מהמאמצים לחשוב כיצד למנוע מהילדים שלנו להגיע למחוזות רוחניים אפלים אלו של המטיילים הישראלים בתאילנד קונגו ופרו.

פנימייה: ברור שהנשירה מתחילה בפנימייה. העובדות הן שכל זמן שהילד למד צמוד לביתו, חזר לישון כל ערב בבית, היה אולי מעורב פה ושם במעשי שובבות. אך לא התקלקל, לא נגע בזקן, לא הוריד את הכובע והחליפה, לא הוריד את הכיפה, ולא התנתק מהיהדות, ועבר לגור בתל אביב רחמנא לצלן. הנשירה מתחילה בהגיעו לפנימייה, בה הילד רחוק מעיני ההורים, אין שליטה מי הם חבריו ומה מעשיו והיכן מבלה הוא את שעותיו הפנויות. בפנימייה הילד פורק עול, מסתובב לעיתים בחוסר מעש מתחבר עם חברים רעים, ומתדרדר.

הוריו לא מסוגלים לשמים לב לשינוי המתרחש בילדם כאשר בא פעם בחודש לשבת חופשה קצרה, בה בקושי מספיקים הם לדבר איתו. וגם הריחוק טבעי הנוצר מול ילד שלא רואים כל החודש, עושה את שלו. שהרי אין מה לעשות "רחוק מהעין רחוק מהלב, ופתאום ביום בהיר היחד נושר לו הילד ואז כבד מאוחר. "לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו, לא הרגשנו, ובצדק, כיצד ניתן להרגיש כשנמצאים בריחוק מקום מהילד ורואים ונפגשים פעם בחודש.