אמיר הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה. הוא עובד בהפקת ובימוי סרטים, ועד לפני שבוע הידע שלו על חב"ד ושלוחים, היה בערך כמו הבקיאות של הקורא הממוצע בשמות הרחובות של בירת לוב, טריפולי. גם בעידן שאחרי קדאפי.

אבל ההשגחה הפרטית זימנה לאמיר לבלות מספר ימים עם ילדי קעמפ צעירי השלוחים לצורך הפקה חדשה שהוא מבצע, ופתאום יכולת לראות דברים "מוזרים": הנה אמיר עומד בדשא, מחכה לצילום הבא ובנתיים מפזם לעצמו את המנון הקייטנה. כמה שעות אחרי זה אמיר יושב בפינה ומעיין בחוברת הלימוד וההתקשרות לרבי שהשאיר על השולחן אחד החיילים.

פתאום הוא יודע מה זה ספר התניא, מעכשיו הוא מכיר את דאגתו של הרבי לכל יהודי. אחרי כמה ראינות עם הילדים, אמיר כבר משתומם לגלות שיש בארץ ישראל ילדים שנוסעים שלוש שעות מידי יום לבית הספר, הולכים עם אבא השליח להניח תפילין לאנשים, חברים יש להם רק בטלפון, והדבר שהכי חשוב להם בעולם זה לעשות נחת רוח לרבי. "אין עוד ילדים כאלה", מפטיר אמיר כשהוא מקפל את חצובת המצלמה, וכשהוא מאפסם את כבלי התקשורת, הוא כבר שר לבד את "שלוחי אדוננו"