מאת הרב מנדי קמינקר

שוב טרור ופחד בחוצות ישראל. חוליית מחבלים ירתה על אוטובוסים ועל רכבים פרטיים, פוצצה מטענים וגבתה חיי אדם. שוב ימלאו הכותרות בסיפורם של חיים שהיו ואינם; חיים של משפחות שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.

ולצד העצב והשכול, יצוצו להם סיפורי הגבורה. אינני יודע אם נשמע הרבה פרטים על תושייתם של כוחות צה”ל והמשטרה שמיהרו לנהל מרדף אחר המחבלים ואף הצליחו לחסל חלק מהחוליה; אולי לעולם לא נדע מי היו חובשות חיל האוויר ששהו על האוטובוס הפגוע ומיהרו להעניק טיפול לפצועים; אך סיפור אחד כבר צץ ועלה.

גבורתו של בני בלבסקי, נהג האוטובוס עליו נפתחה האש. כאשר החל הירי, במקום להיכנע לאינסטינקט הראשוני לעצור ואולי אף לשכב על רצפת האוטובוס, הוא מיהר ללחוץ על דוושת הגז ולא הפסיק לנסוע עד שהגיע למקום מבטחים.

“עשיתי מה שצריך לעשות” הוא אמר, מצטנע. כאילו היה זה מעשה שבשגרה.

בני אכן עשה מה שצריך לעשות. לא רק מה שהוא היה צריך לעשות, אלא מה שאנו כולנו צריכים לעשות.

עם ישראל בארץ ישראל נמצא תחת מתקפת טרור. למרות השקט ששרר כאן בחודשים האחרונים, גורמי הטרור מעולם לא הפסיקו לתכנן ולנסות להוציא פיגועים אל הפועל. כמובן שאנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להגן על עצמנו - הן במישור הבטחוני ולא להזניח גם את המישור הרוחני - אך לעתים קרובות מדי האסונות קורים.

מה אנו צריכים לעשות? כיצד אנו צריכים להגיב?

להמשיך לנסוע.

לצד העצב והכאב, היגון והאבל, אסור לתת למחבלים להשיג את מטרתם. הם רוצים להשליט טרור, להפחיד אותנו, לגרום לנו לעצור את האוטובוס; אנו חייבים להתקדם הלאה, להמשיך ולצעוד קדימה.

זו מלחמה. זו מלחמה של אור וחושך, של טוב ורע. היא לא תיגמר בין לילה, אך בסופו של דבר הטוב ינצח.

תודה לך, בני, על גבורתך. מי יתן ולא נזדקק יותר לגבורות מעין אלו.

“והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.”