הרב יוסף שמחה גינזבורג

השאלה: מהי עמדת חב"ד בענין קמיעות וסגולות למיניהם? האם הרבי תמך בשימוש בקמיעות?

תשובה: כשם שישנה רפואה-רגילה ורפואה-טבעונית, כך ישנה גם רפואה-סגולית, כגון קמיעות.  היא מוזכרת כבר במשנה, בתלמוד ובפוסקים, הגדרתה: "שאין ידוע לנו היאך באה הרפואה על-ידי עשיית דבר זה".

לעניין חילול-שבת לחולה-מסוכן, הדין הוא שעל 'רפואה' מקובלת מחללים שבת לפי הצעת הרופא, החולה או רוב-דעות, אפילו אם אין בטוחים בעזרתה, אבל על 'סגולה' מחללים רק אם ידוע שזו סגולה-בדוקה שהוכיחה את עצמה בכמה מקרים אחרים.

הבעיה בנושא זה, ובפרט בימינו: מחד - אין לבטל מנהג יהודי המקובל על-ידי גדולי ישראל, ובפרט שיש בזה גם משום תזכורת שלא הכל ניתן לפתור ע"י הטבע והשכל, ויש כוחות רוחניים דקדושה הפועלים בעולם ויכולים להיעזר בהם.

מאידך, יש בעיה קשה של אמינות הסגולה (ולפעמים גם של "כשרותה", לוודא שהיא באה ממקור נאמן, ולא ממקורות דלוחים של אמונות הגויים), ווידוא שייכותה לאדם פלוני ומקרה פלוני (והיום – במיוחד, שלא לדבר על ה"מקובלים" שאינם יודעים אלא "לקבל", שרבו כעשבי השדה). זאת מלבד מה שיש אנשים שה'סגולות' מחליפות אצלם במידת-מה את העיסוק בתורה ומצוות, שהם ללא-ספק "חיינו ואורך ימינו". ועד-כדי-כך, שיש שאינם חושבים די על האמונה בבורא-העולם ומנהיגו, שיפור הקשר איתו והתפילה אליו, שזה העיקר (אלא שנצטווינו "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" ולכן צריך לעשות איזו "השתדלות" מצידנו), אלא הסגולה הופכת אצלם לערך עצמאי כמו "מאגיה", ככישוף ועבודה-זרה חלילה.

לאור האמור, לא ייפלא, איפוא, שכאשר פנו לרבי בקשר לקמיעות וסגולות, היו מצידו תגובות מסוייגות מאוד: על קמיע – "לא שמעתי" על סגולות – "אין זו דרכי לתת סגולות (אבל מציע לבדוק את המזוזות "כבכל בית יהודי", ולדאוג לכך שהאדם שעליו ביקשו ברכה יאמר תהילים בכל יום)", או: "כלך מדרך זו של סגולות, שלא כל האישים שווים בזה, ולא כל המקרים שווים זה לזה, ולא ביד כל אחד לכוון ולדעת ברור איך ומה, ובה בשעה הסגולה בדוקה ומנוסה היא ענייני תורה ומצוות... והרופא כל בשר ומפליא לעשות יאיר עיניו בכל האמור...".

אך בכל הנוגע לתועלת ה"סגולית" שבלימוד תורה וקיום מצוות, או בהשראת קדושה דרכם על האדם וסביבתו, הרחיב הרבי ויעץ הרבה דברים, החל מה"שמירה" שעל-ידי קביעת ובדיקת מזוזה ותפילין "מבצעי המצוות" בכלל, ואפילו כשיעץ על 'שמירה' במכונית ע"י קופת-צדקה, ספר-חת"ת וחוברות-הסברה, היתה הכוונה ברורה להוסיף קדושה, לימוד ופעולות טובות ולהפוך את הנוסע ל'שליח מצוה' וכן בקשר ל"שיר המעלות" ליולדת, הכוונה להוסיף קדושה לה ולתינוק, ובדבר ה'דולרים' הרי זו כלשונו "נתינת שליחות-מצוה לצדקה", ועל כיוצא-בזה הזכיר הרבי את מאמר חז"ל: "כל הנוטל פרוטה מאיוב – מתברך". ובקשר להסתכלות בתמונות צדיקים, ביאר הכוונה כמאמר חז"ל ש"דמות דיוקנו של [יעקב] אביו" מחזקת את האדם לקיים תורה.
 
השאלה: מהי עמדת ההלכה בדבר עצות אסטרולוגיות וכיוצא-בהן?

תשובה: בתוך סוגי הכשפים שנאסרו בתורה (דברים יח), נמנה 'מעונן', ונחלקו בזה חז"ל ובעקבותיהם הפוסקים: הרמב"ם סבור, שהכוונה לנותני עונות לפי האסטרולוגיה ולנשמעים להם. והוסיף ש"משפטי הכוכבים - הכול שווא ודבר כזב, ולכן אסרתם התורה". אולם הרמב"ן ורוב הפוסקים, כולל השולחן-ערוך, פסקו כדעה האומרת, שאין בכך איסור ושיש ממש במזלות, שבאמצעות גרמי השמים מנהיג הקב"ה את העולם.

עם זאת, התורה הזהירה לבל יעמיק אדם מחשבתו בנושאים אלה, אלא יבטח בה', כמאמר חז"ל: "אין מזל לישראל" - הנהגתו של הקב"ה עם יהודי (פרטי, וכך גם עם כלל ישראל) איננה על-פי "מזל", אלא על-פי זכויותיהם. לכל הדעות, מי שאינו שואל בעתידות, מקיים את המצווה שנאמרה בתורה בסיום וחותם העניין: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

סיבה טובה נוספת שלא להתייחס לאסטרולוגיה של ימינו נעוצה בעובדה, שחלק גדול מהתחזיות והעצות המתפרסמות אינן אלא פרי דמיון, במקרה הטוב, ונפוצה בתחום זה שרלטנות.

מובן גם-כן שאין לייחס שום משמעות ל'מכתבי-השרשרת' האפלים, ויש להשליכם לאשפה ללא הרהור נוסף.

בספר ה'תניא' נאמר: "באמת, כל ענייני אדם, לבד מדברי תורה ויראת-שמים, אינם מושגים רק (=אלא) בנבואה". ואם אדם מחפש סגולות - מציע הרבי מליובאוויטש לעסוק ב"סגולה הבדוקה והמנוסה ביותר, והיא - תורתנו הקדושה".

השאלה: בעשורים האחרונים מופצים בארץ, בהצלחה מסחרית מרשימה, נוסחים שונים הנושאים את הכותרת 'ברכת הבית', 'ברכת העסק' וכדומה, עם תמונות רבנים ובלעדיהן. האם אכן יש בזה ברכה לשמירת הבית או העסק?

תשובה: את הפסוק (משלי א,ח) "ואל תיטוש תורת אימך" פירשו חז"ל שהכוונה היא למנהג שנהגו בו ישראל (אימך-אומתך), שתורה הוא ויש לשומרו. וכן מצינו בתלמוד הירושלמי עיסוק באריכות במנהגי-ישראל שונים והחובה לשומרם.

מכאן הביטוי הרווח (גם בפוסקים) "מנהג ישראל - תורה היא". אחת הסיבות הפשוטות לכך היא העובדה, שמסגרת המנהגים שומרת על המצוות וההלכות הבסיסיות, וככל שיזלזל אדם בהם - חזקה עליו שיזלזל בסופו של דבר גם בהלכה ממש.

מכיוון שכך, עמלו גדולי ישראל בכל הדורות והשתדלו למצוא סמך (ולפחות זכות) למנהגים שנהגו בקהילות ישראל. במקביל, שללו הפוסקים 'מנהגים' בלתי-מוסמכים, שאין להם מקור נאמן.

ובענייננו: נוסחים אלה נכתבו במקורם כחרוזים לקישוט ותו-לא. גם אין בהם פנייה לקב"ה (כמו בברכת המזון: "הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית זה"). גם באוספי הקמעות היהודיים לא נמצא נוסח דומה. נוסחים דומים במידת מה, מסוגים שונים ומשונים, נפוצים בין הגויים בארה"ב. מכאן שאין לראות זאת כחלק מ'מנהג ישראל'.

במקום 'ברכה' בדויה, עדיף לדאוג לברכה האמיתית - לקביעת מזוזות בכל פתח והידור בכשרותן, ולספרי-קודש וקופות צדקה בבית, ולהשתמש בהם לעיתים קרובות. אגב, הביטוי 'ברכת הבית' מופיע בתלמוד (כתובות קג,א): "ברכת הבית - ברובה", ופירש רש"י: "מזל דרבים - עדיף". כלומר, כל נפש נוספת מוסיפה ברכה בבית.

השאלה: מה דעת ההלכה על שינוי שמו של אדם?

תשובה: מהתורה שבכתב ושבעל-פה ברור, שיש חשיבות רבה לשמו של האדם. התנא רבי מאיר היה מגלה את תכונות נפשו של האדם על-פי שמו.

על-פי כתבי האריז"ל, אותיות שמו של האדם הן "צינור החיים, המחבר את הנשמה עם הגוף". לכן, לפי מנהג ישראל והדרכת גדולי ישראל, אין לשנות או להוסיף שם ללא סיבה חשובה.

על-פי-רוב שוקלים שינוי שם כדי לבקש רחמים על חולה מסוכן, כמאמר חז"ל, ששינוי השם הוא מהדברים ש"מקרעים גזר דינו של אדם". משתדלים לעשות זאת בעצת גדולי תורה, ובפרט אדמו"רים ומקובלים מוסמכים.

עושים זאת בעלייה לתורה של האדם או של אחד מקרוביו, שלאחריה אומרים "מי שבירך...", ומברכים אותו בשמו החדש. כמו-כן יש האומרים תפילות מיוחדות לכך. במקרה זה השם החדש נקבע מיד. בשינוי שם מסיבות אחרות, נקבע השם לאחר קריאתו במשך שלושים יום. שם שאינו בשימוש כלל (אף אם ניתן בלידה) - אינו נחשב.

כדי שלא לעקור את צינור החיות לגמרי, נהוג בקהילות רבות מכל העדות רק להוסיף שם. על-פי-רוב מוסיפים שם בעל משמעות של רפואה וישועה, כמו רפאל, חיים וכדומה.

כאשר מיתוסף שם - השם החדש הוא העיקרי, והוא בא כשם ראשון, לפני השם הוותיק.

אדם בעל שם לועזי המבקש להחליף את שמו לשם יהודי, הרי אם השם הלועזי היה בשימוש בקהילות ישראל (כצורתו או בשינוי קל) - אין להחליפו. הדבר מצוי במיוחד אצל נשים, וניתן לבדוק זאת בספרים העוסקים ברשימות של 'שמות נשים' לענייני גיטין. הרבי מליובאוויטש מסביר, שהאדם הוא 'בעל-בית' על שמו (ועל שמות ילדיו) גם מהצד הרוחני של העניין, ואם שינה אותו - נעשה זה שמו לכל הפרטים.
 
השאלה: אדם שנאמר לו על-ידי מגיד-עתידות (שלפעמים התאמתו תחזיותיו) שבתאריך מסויים תארע לו חלילה תאונה - מה עליו לעשות?

תשובה: הרמב"ם סובר שאין ממש בכל השיטות הפארא-פסיכולוגיות, ובכל-זאת אסרה אותן התורה כשם שאסרה עבודה-זרה שוודאי אין בה ממש. אולם לדעת רבים מגדולי ישראל, וכן מורה פשטות דברי חז"ל, יש לפעמים ממש ב'עתידות' אלו, מתוך שהקב"ה נתן בהם כוח, אך תמיד חלק נכבד מהם הוא מירמה או דמיון כוזב.

כתב הרמב"ן: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח) - שנייחד לבבינו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו... ולא נדרוש מהאסטרולוגים ולא מן כל הדומים להם, ולא נבטח שיבואו דבריהם בוודאות. אבל אם נשמע מהם דבר - נאמר 'הכל בידי שמים', כי הוא אלוקי האלוקים, עליון על כל, היכול בכל... מיפר אותות בדים וקוסמים יהולל... ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. ולפיכך, אחר שאסרה תורה את שאלת העתידות מקוסם ודורש אל המתים, אמר שתהיה תמים עם ה' בכל אלה ולא תירא ממגיד העתידות".

מדבריו ברור, שענייני עתידות אמיתיים יש רק אצל נביאים או אצל צדיקי-אמת. כי אף שבטלה הנבואה, נותרה רוח-הקודש בבית-מדרשם של גדולי ישראל בכל הדורות, ו"סוד ה' ליראיו", ובפרט מאז התגלות תורת החסידות.

ובכל-זאת, אם נודעו לאדם תחזיות שליליות, גם ממקורות כוזבים, מותר להימנע ממעשה כדי להתרחק מספק נזק. בכל מקרה - חובה לזכור שתפילה בכוחה לבטל אפילו גזר-דין של מעלה שנמסר לאדם על-ידי נביא-אמת, וברגע אחד נהפך לטובה על-ידי תשובה.

השאלה: איך צריך להתנהג כשרואים חלומות שאינם טובים?

תשובה: כבר אמר הנביא זכריה (י,ב): "וחלומות - השווא ידברו". רוב החלומות הם חסרי משמעות, ואינם אלא אמצעי לטיהור המחשבה מההרהורים המצטברים. רק מיעוט קטן מהחלומות מהווה הודעה מן השמים. ככלל, אם האדם חלם בלילה על נושאים שהרהר בהם, או שראה חלום רע משום שבמשך היום חש צער רב - אין לראות בחלומות אלה הוראה מן השמים כלל.

מי שראה חלום רע ונפשו עגומה עליו, יעשה 'הטבת חלום'. כלומר, יפרש אותו לטוב. יאסוף שלושה מידידיו, יספר להם שחלם חלום (ללא פירוט), והללו יאמרו כפי הנוסח המופיע בהרבה סידורים. נהוג לעשות זאת בשחרית אחר התפילה. לאחר מכן יתן החולם פרוטה לצדקה.

מותר לעשות זאת גם בשבת וביום-טוב (ואת הצדקה - יתן למחרת). יש שנהגו לפנות אל רב העיר כדי שימצא פתרון טוב. חז"ל תיקנו את נוסח "ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו'", שאומרים בשעת ברכת כוהנים, כנדפס בסידורים, כתקנה כללית גם למי ששכח את חלומו.

אמרו חז"ל, שיפה תענית לבטל גזר-דין שהתבטא בחלום רע; ודווקא בו-ביום. יש תנאים שונים לגבי תענית חלום בשבת. בזמננו, שאין בקיאים בחלומות, כבר כתבו פוסקים שאין לצום בשבת. למעשה, גם בימות החול, אין לנו אלא לשמוע לדברי קדושי עליון לפני כמאה שנה: "נחוץ מאוד להתרחק מזה, ולא להביט על ענינים כאלו... אין צריך להתענות, רק לומר ה'ריבונו של עולם', וליתן איזה דבר לצדקה".

כדי להימנע מחלומות כאלה, יש למעט במחשבות בטלות, להיזהר בקריאת-שמע שעל המיטה, לשמור על טהרת הגוף ועל כשרות המזוזה שבפתח.

השאלה: האם מותר להשתמש בספרי-קודש כסגולה לשמירה, למשל, להניח ספר-קודש תחת כר של תינוק או חולה?

תשובה: בראש ובראשונה יש לציין, שכדי למנוע ביזיון הספרים, אין להניח ספר-קודש גלוי במקום שבו יש שימושים בלתי-צנועים. לכן יש לעטפו בשתי עטיפות, היוצרות הפרדה בין הספר לבין החדר.

לעצם העניין, עלינו לדון אם אין זה בכלל האיסור להניח תפילין כסגולה על תינוק, כדי שיישן, שעל העושה כך אמרו, שהוא מאלו ש"אין להם חלק לעולם הבא".

שימוש בספרי-קודש לצורכי שמירה הוא בבחינת 'מעשים שבכל יום', על-פי גדולי ישראל, כמו הנחת ספרים שונים כסגולה ליולדת, לתינוק, לחולה, או כשמירה על הבית (למשל, ספר 'רזיאל המלאך'), וכן במכונית.

הרמב"ם מגנה את המשתמשים בתורה לרפואה - "שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות", אך מיד בהמשך הוא אומר: "אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן ויינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר".

הכוונה ברורה: חז"ל והרמב"ם באו לשלול את הגישה האלילית, המיכנית, האומרת שהלחש והספר מרפאים בעצמם, כאילו היו תרופת-קסם. אבל כאשר מתייחסים לדברים מתוך כוונה לעורר זכות ותפילה לה' - ודאי שמותר ונכון לעשות כך.

כך גם לגבי מזוזה, שאף שהרמב"ם גינה את המחשיבים את המזוזה כקמיע - "שעשו מצווה גדולה... כאילו הוא קמיע של הניית עצמן" - הרי משנה מפורשת מדברת על נוהג נפוץ של שימוש ב"מקל שיש לו בית קיבול מזוזה", שאותו היו אנשים נוהגים לשאת, כסגולה לשמירה.

ואכן, ראוי להסביר לכל העושים כן, שלא החפץ עצמו מרפא ושומר, אלא שבזכות קדושת התורה יצילנו ה'.