רייזי לוי

לכל אחת יש חלום.
מטבח חדש, שלושים קילו פחות, שוויגער כלבבה, מגורים בכפר, טיול מהנה... לעתים החלומות נשמעים לנו נלעגים, קטנוניים או משעשעים משהו, אך חלום אחד, המשותף לכולנו, לכל מי מאתנו שנבחרה להיות אישה יהודייה, הוא גדול ויפה. כל אחת מאתנו מתפללת אל מול נרות השבת - "וזכנו לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי השם יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש, בהשם דבקים. ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים..."

נשמע כמו חלום נמלץ ותלוש. המילים, האווירה, המשאלה - לא קצת חגיגי מדיי בהתחשב במרדף היומיומי הבנאלי שלנו, זה אחר האפים המנוזלים, הפתק מהרב'ה והסנדוויצ'ים בגינה?

איזו שאלה סרת טעם. מי מאתנו עושה חשבון כמה סיכויים יש לה לבנים גדולים בתורה? אוהבי השם? כל תמצית החלומות, מציאותיים ושאינם, מתנקזת לשאיפה המטלטלת הזו, שאינה מחפשת כל אישור סטטיסטי.

אמנם, מושאי החלום הטהורים מכתרים אותי באותו זמן, מחכים לקבל נשיקת "גוט שבת" וכל מעיניהם בפעקלע המובטח, אבל חכו חכו. שום אישה לא משלה את עצמה שהגדול בתורה שלה יצנח מהנברשת אל תוך מגש הפמוטות.

דרך מפותלת, רצופת סבלנות, חינוך, אהבה, התייעצות, עבודת מידות (שלנו) - הכל שווה כדי שנזכה לראות את חלומנו מתגשם.

כשמגיע הקדישל לגיל מצוות, פוחד ורחב לבבנו: הנה, גם לנו יש בבית בחור ישיבה. הבחור יוצא לדרך כשהוא מלווה בתפילות רבות שלנו, וכמובן גם מצויד במזוודה יפה מלאה בחולצות מגוהצות ובקופסת עוגיות שנילושו בדמעות. הבחור הזה, שרק אתמול צרח בתינוקייה של בית החולים, פוסע כעת אל בית היוצר של עם ישראל. אל הישיבה הקדושה.

שם תעוצב דמותו. שם תוקד אהבת תורה בלבו. שם יהגה בה יומם ולילה.

החלום בן המטר וחמישים חוזר הביתה לשבת חופשה, לחגים, לחנוכה, לשמחה משפחתית, לפסח - והלב אינו מאמין. מול עינינו הוא גדל וצומח. יעידו על כך הליכותיו שהתעדנו, וגם שרוולי החליפה שמתקרבים אל המרפק. סביב השולחן הוא מתפלפל עם אבא בנימה ישיבתית מובהקת, ואנחנו - מוחות דמעות של אושר אצל הנרות.

שלוש פעמים בשנה אנו זוכות ליותר מהצצה חטופה באוצר: בערב סוכות הוא מגיע, דופק את הקרשים וצ'יק צ'ק מעמיד סוכה כמו גבר. בערב פסח הוא מגיע שוב, כולו מרץ. מפרק תריסים, מרכיב עמודונים ומרוקן בשקידה את הכינרת. בקיץ נראה אותו שוב, לשלושה שבועות ארוכים ויפים, שבמהלכם... במהלכם מה?

בעוד העיסוקים בבין הזמנים שסביבות פסח וסוכות מוגדרים וברורים, אלו שבשלושת השבועות הקיציים אינם כאלו כלל ועיקר.

מכיוון שכך, מטבע הדברים הציפיות לא ברורות, העיסוקים אינם ברורים, וקשה מכל - הגבולות מיטשטשים עד כדי סכנה. הבחורצ'יקים דאוגים לאמור מה עושים בבין הזמנים, ודאגתנו, ההורים, היא מה עושים עם בין הזמנים.

הרב זלמן נוטיק, משפיע בישיבת 'תורת אמת' בירושלים, קורא תגר על המוסכמה הזו, ששמה בין הזמנים.

"עצם השאלה 'מה עושים עם בין הזמנים', היא אמירה שמקבלת את המושג הזה כמובן מאליו. יש בין הזמנים - נקודה. עכשיו צריך לחשוב מה לעשות.

"הרבי מליובאוויטש חזר ואמר פעמים רבות, שתקופת בין הזמנים, כולל סביב פסח וסוכות וקל וחומר בקיץ - היא תופעה שלילית לחלוטין שאין בה אף צד חיובי אחד. מסיבות שונות לא ביטל הרבי את הנוהג בכל ישיבות חב''ד, אלא רק בישיבה שלו. שם עד היום אין בין הזמנים, והבחורים לומדים כל השנה סביב השעון! אין תקופה שמוקדשת רשמית לביטול המסגרת".

בלי לפרט את מוראות שלושת השבועות, שגם הם סוג של בין המצרים, רואים היום מגמה חיובית של שינוי המוסכמה: בישיבות רבות, בעיקר חסידיות, צמצמו את החופשה לשבועיים, ואפילו לשבוע. בישיבות אחרות ביטלו אותה לחלוטין. ישנן ישיבות המשלבות פעילות ישיבתית כמו לימוד קליל יותר, החלפת מבנה עם ישיבה מעיר אחרת או אפילו יציאה לכפר נופש. לבחורים מוצעות מגוון פעילויות, הרצאות, סימפוזיונים, ועדיין נותרים סדרי לימוד במקומם, והעיקר: המסגרת שרירה ויציבה.
להתאוורר? להשתחרר? ישנם פתרונות בתוך המסגרת. הרעה החולה של בין הזמנים, כפי שמכנים אותה גדולי תורה בדורנו, אינה גזרה משמים. כבר אמרו גדולי ראשי הישיבות, שלו היה בכוחם היו מבטל את בין הזמנים בדורנו.

ובינתיים, הוא פה, במתכונת מצומצמת או מלאה. מצוי ולא רצוי - ודורש מחשבה ותכנון.

איפה התלמיד חכם?
מה קורה לתא המשפחתי בבין הזמנים?

המסגרת הרגילה משתנה, מחליפה צורה. בין אם בחור אחד שב הביתה, ובין אם שלושה - מדובר בתוספת נפשות. עוד אנשים אוכלים (וזה החלק הקל...), נושמים, מדברים, רוצים, מסתובבים בשטח הגאוגרפי של הבית ומביאים איתם נוכחות רגשית ואנרגיות משלהם, שאיננו רגילים אליהן במשך כל השנה. המערך היציב בבית, שבו כל אחד יודע את מקומו וממלא את המשבצת המוגדרת לו, משתבש.

התחושה היא, שלא כדאי לחשוב איך לייצב אותו בחזרה ולהזיז את החיילים למשבצות אחרות, כי או-טו-טו העסק נגמר, וממילא אווירת הארעיות נשארת לשלוט בחלל הבית.

הילד רוצה לחוות שחרור, אולם ההורים רוצים לראות את בן הישיבה כליל המעלות הרוחניות. הילד אינו מעלה בדעתו, שבימי החופש עליו להתייצב למבחן התנהגות, וההורים אינם מעלים בדעתם שיש בילדם הנפלא אי אלו פגמים. שבתות החופשה אינן ארוכות דיין להדגים התנהגות אמיתית, עכשיו, בתנאי שטח, הבחור הנינוח מרגיש "בבית" ומרשה לעצמו להתנהג באופן טבעי.

פתאום אתם נחרדים לגלות, שלמושא התפילות יש קצת שחצנות והרבה עצלות; שהוא נהנה להתגרות באחים הקטנים ולפעמים יש לו תענוג מיוחד לחדור לפרטיות של אחרים; ייתכן שהוא קצת מזלזל בהלכה ויראת השמים שלו מעט לקויה ובכלל לא יושב ולומד כל היום וכל הלילה! הלו, קרתה כאן טעות חמורה. שלחתם אלינו הביתה את הבחור הלא נכון. זה לא הילד שאמור להיות שלנו!

האכזבה והתסכול יוצאים על ראש הילד, והחיים בבית יכולים להפוך לגיהינום נצחי של שלושה שבועות ולגרום לקרע שיארך זמן רב לאחות אותו.

מדוע זה מתפתח לכיוון שלילי ומאכזב?

"בואו נזכור", מציע הרב נוטיק, "שההורים אינם רואים את הילד כל השנה כפי שהוא. השבועות הקצובים בבית יוצרים מצב של אורח לרגע, כך שההורים רואים כל פגע שקיים בו. הילד שלך הוא אחד מתוך קבוצה בשביל הנהלת הישיבה. הוא אינו מושא החלומות והחרדות שלהם, ולכן הם רואים אותו בפרופורציה נכונה וטבעית הרבה יותר.

מן הסתם גם הם מודעים לחסרונות המתבלטים לעיניך, וכנראה גם משתדלים לכוון אותו באופן מקצועי. יש להם סדרי העדיפויות החינוכיים הנכונים הרבה יותר, משום שאינם מעורבים רגשית".

את חושבת בכל זאת שהמצב מצריך תשומת לב מיוחדת? רשמי לפניך ושוחחי עם הצוות החינוכי בתחילת הזמן. השתדלי להתנתק רגשית ולהחליק ככל האפשר על נקודות שאינן נעימות.

אם לא נעשה כך, קורה דבר עצוב. ההערות שלך, אימא, אלו שבאות לתקן את החלום המנופץ של התלמיד חוכם שעוד בדרך (את חשבת שהוא כבר שם), משרות אווירה של מתח ואי שביעות רצון. כדי להגן על כבודו, הילד עונה; אתם נקלעים למערבולת של ויכוחים ופגיעות.

הילד האומלל, שחצי שנה כבר חולם על החופשה הנעימה שממתינה לו בבית, מוצא שהשהייה בו נהפכה לסיוט. בישיבה לא מעירים לו כל היום! לא עוקבים אחריו ומחפשים מתחת לאדמה מה עשה ומה לא! כדי לשמור על שפיותו הוא נמלט מהבית הזועף והכועס הזה.

הרב נוטיק מגלה טקטיקה נועזת למדי, שאפשר לגייס אותה לכל תחום משפחתי: להגיע למצב של מינימום שהייה משותפת עם הבחור, מתוך תכנון מוקדם ולא בגלל יחסים שהשתבשו, רוגז ודמעות. שעה בבוקר, בצהריים ובערב מספיקות לקשר שאינו גורר ויכוחים.
פשוט וזהיר.

מפסיבי לסמכותי

תקופת בין הזמנים היא תקופה ידועה מראש. ברור לכל מתי היא תפרוץ, ולכן אפשר וצריך להתכונן אליה מראש.

עוד לפני בין הזמנים, והכי מאוחר בתחילתם, שבו עם הבחורצ'יק ותאמו ציפיות - נסו לבנות ביחד סדר יום. אסור לדלג על השלב הזה, משום שהרשימה שתבנו היא מסגרת חלופית למסגרת הישיבה, ואין בחור ישיבה ללא מסגרת.

סכמו על יותר שעות שינה בלילה, פחות שעות לימודים, על הזמנים שבהם יעסוק בתחביבים, יצא לבריכה או לים, יבלה אתנו, ההורים, זמן פרטי - בבית או בחוץ וכו'.
תנו לו לבחור בעצמו את שעות הלימוד המועדפות עליו, ואת חומרי הלימוד. רוב הציפיות של בני הישיבות מהחופש, הן תחושת השחרור והעצמאות. אז הנה: אתה קובע את סדר העדיפויות ואת הלו''ז. כבר קיבלנו כאן חירות רגשית וגם מחויבות רצינית יותר של הילד לעמוד בדרישות, שכן הוא שיצר את המסגרת.

ואם התכנית שלו אינה מציאותית?

אם תראו שהוא נוטל עליו מחויבויות רבות או כבדות מדיי, תוכלו להעיר בעדינות: זה קצת צפוף. אתה חושב שתוכל לעמוד בזה? או, במקרה ההפוך: מה אתה אומר? סדר היום אינו דליל מדיי? אתה הרי מסוגל להרבה יותר / נמשך לפעילות נמרצת / אוהב גיוון - לא תשתעמם? אם אינו מקבל את דעתכם, אל תכפו אותה עליו.

כל ביקורת או הערה או הכוונה או איך שלא נקרא לה, עלולה לפגוע בניצני העצמאות שהמתבגר שלנו מתחיל לפתח. לא "נרד" עליו בשעת מעשה, אלא נמתין לחלק מהשעות הפרטיות שתכננו מראש, או שניזום אחת כזו: בשקיעה, מול הים או עם אבטיח במרפסת, נוכל, בין כל מילות ההערכה הכנות, לתת את הדעת גם על הטעון שיפור.

חשוב לא להפוך את שעות הביחד למלכודת דבש, כאילו כל הכיף שלנו כעת הוא כדי שנוכל עוד רגע להנחית עליך ביקורת... הדרכה היא חלק בלתי נפרד מהשיח שלנו כבוגרים, כאוהבים ודואגים שרוצים לחסוך ממך, יקירנו, עוגמת נפש ולהבהיר למה זה לא מספיק מצליח.

הרב נוטיק מסב את תשומת לבנו לנקודה חינוכית נחוצה: במשך כל השנה, הבחור הוא במצב של נטילה. את הכל מעניקים לו על מגש של כסף: קורת גג וניקיון, מזון ותכניות לימוד, סדר יום וחברים. הוא נע מעמדה לעמדה, ובכל נקודה מעמיס על המגש הנ''ל את מה שהכינו בשבילו.

הצוות החינוכי, האדמיניסטרטיבי, הטכני - כולם טורחים ועמלים בשבילו. אפילו אימא ממלאה את מזוודתו ללא שיצטרך להניף אצבע, ואבא מחליק לכיסו שטר. אם נרצה או לא, מציאות חייו של בן ישיבה פאסיבית כמעט לגמרי.

זה הזמן והמקום, הוא אומר, לכוון את בחורנו לפעילות של נתינה. ללמד אותו לצאת מתוך עצמו, לראות את צורכי הזולת, להעניק מנוחותו ומכוחותיו החוצה. מובן שאין לשכוח בסדר היום שמתחיל להיות קצת עמוס את הנתינה בבית פנימה. לפי דרכו ונטיותיו של הנער, צריך לשלב בין התחומים ולהרבות ככל האפשר בנתינה.

האם אין זה עול כבד מדיי לילד שבסך הכל רוצה קצת חופש?

"עול?!" הרב נוטיק ממש נזעק. "לתת - זה הדבר הכי מהנה שיכול להיות, הכי מספק וממלא. השם ברא אותנו ככה, שהדבר המשמח אותנו, מבחינה גשמית, הוא לתת ולהעניק. העצלות היא שמונעת". איזו הרגשת התעלות חש ילד, כשאימא אומרת - כל השנה אני מחכה לבין הזמנים, אז אני יודעת שמוישי מוריד ממני את עול הקניות, או: אז אני מתפנקת כמו נסיכה; יענקי משתלט על הכלים. כשמוטי מגיע הביתה מגיעה אתו כזו עליזות! לאיציק יש השפעה מרגיעה כל כך על האחים הקטנים.
ואם כבר...

בבית ברוך, ישנם תמיד הקטנים שקשה להגיע אליהם. לפעמים הם מתקשים בקריאה או בחשבון, ולפעמים סתם זקוקים לתשומת לב מיוחדת. מה דעתכם להטיל על בן הארבע עשרה או העשרים ואחת, את החסות על בן החמש או בת התשע?

לא תמצאו נוסחה פעילה יותר מזו, כדי לחזק את הבוגר בעצמו. כשנותנים לנו משימה, האגו מפעיל מיד את האנטי. אבל כשהמשימה היא סמכות על מי שתחתינו, תראו איך זה רץ. חוץ מעצם החינוך לנתינה, מהקשר המשפחתי ומהתועלת לנתרם, יש בקשר העדין מין ביטוח רוחני. ברגע שאדם מרגיש אחריות רוחנית כלפי אחרים, הדבר מחייב אותו להתחזק רוחנית. סמכות ואמון מרחיבים את הכתפיים וזוקפים את הקומה. אם אין לכם קטנ/ה רלוונטי/ת, תוכלו לשאול בן דוד או שכן. למה לא?

מטיילים עצמם לדעת

דומה שהארנו הרבה נקודות חשוכות בתקופת בין הזמנים, אבל...

מכירים את התחושה שמדברים על אלף ואחד עניינים, אבל מתחמקים מהדבר האמיתי? המשקל הכבד מונח כאן בינינו, ואנחנו עוקפים אותו בחינניות כבר כמה עמודים? ברור שכל הורה שראה את הכותרת, חיפש מוצא ועצה איך לקדם את עקב האכילס של בין הזמנים: טיולים.

לאן להרשות? מאיזה גיל? עם ליווי או בלי? איך להטמיע זהירות? היכן להציב את הגבולות?

"טיולים? מה הקשר שלהם בכלל אל בין הזמנים?" שואל הרב נוטיק ומשיב בעצב: "השאלה הזו מכשילה. עצם הניסוח שכולל את האיך והאיפה, במקום לשאול אם בכלל - נותן לגיטימציה לתופעה הפסולה הזו. הניסיון למזער נזקים, דומה לבניית בית חולים מתחת לגשר".

הפעם בית החולים אינו רק משל; תיירים רבים בשחור לבן מסיימים שם, או חלילה במקומות גרועים יותר. אין בין הזמנים שאינו גובה את מחיר הדמים שלו. רשויות החילוץ האזוריות נכנסות לכוננות ספיגה מיד אחרי תשעה באב.

"טיולים הם לא חיוב מדאוריתא ולא מצינו אותם אפילו בראשונים. היציאות הנ''ל נוגדות את רוח ישראל סבא. על פי התורה, כפי שאמרנו בתחילה, בכלל אין מקום לחופש!"

אז מנין השתרשה האקסיומה הזו, שבין הזמנים = טיולים?

"צריך לבדוק ולעשות חושבים. ימי פגרה היו תמיד, ולא היה כל קשר בינם לבין טיולים. להפך. 'לא ניתנו ימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בתורה'. רצוי לשנות את הגישה בכלל. להראות מתוך דוגמה אישית, שימי בין הזמנים אכן ניתנו ללימוד תורה קצת שונה, לתרומה לסביבה ולהחלפת אווירה. בשום אופן לא לשוטטות ולפריקת עול.

"בתור התחלה, אפשר לנסות להשפיע על הנהלת הישיבה, שתארגן את היציאות מטעמה, בליווי אנשי צוות. במסגרת כזו, לא שייך להיסחף למעשים קלי דעת וכבדי תוצאות. שלא לדבר על ההשגחה הרוחנית שמונעת עוגמות נפש".

עם זאת, עדיין עומדת בפנינו דילמה מיידית - מחרתיים הילדים יוצאים, מה עושים?!

"במקרה של בדיעבד כזה, חשובה מאוד נוכחות הורית בטיול. אם אין אפשרות לנוכחות פיזית - צריכה הנוכחות להיות ברקע. הילד יוצא בליווי מבוגר אחראי אחר המצויד בטלפון נייד, והוא חייב כל שעה-שעה וחצי להיות בקשר עם ההורים.

השיחונת לא נועדה להזהיר אותו, אלא פשוט להוות נוכחות. עצם הימצאם של ההורים ברקע, גורם אוטומטית למיתון ההרפתקנות.

ומה יעשה במקומות שאין בהם קליטה?

"היא הנותנת. היות שאנחנו אוהבים אותך ודואגים לך מאוד, אין מצב שתגיע למקומות בלי קליטה, שכן אז, איך נוכל לוודא שהכל בסדר?"

אסור, אסור לוותר על הגבולות בטיולים. קשה להיות ההורים הרעים, וכמה פעמים אפשר לומר "לא!"? לכן, חייבים לחשוב היטב וגם להתייעץ איך לעשות זאת בחכמה, ולא להפוך את הנושא למלחמת ראש-בראש, כך שנשיג את המטרה ולא חלילה ההפך.

בנוגע לבחורים ששוכרים רכב בעצמם, אין הרבה מה לומר. כאן כבר לא מדברים רק על סכנת בטיחות, אלא על שכרון העצמאות והמרד העומד מאחורי היוזמה. מי שכבר נמצא שם - קשה להאמין שאפשר עוד להניא אותו. הבהרה חד משמעית יכולה לפחות למנוע את אלו שעוד לא העזו, שימשיכו לא להעז.

שימו לב, לא דיברנו הרבה על ההזדמנות המיוחדת שלנו, כהורים, להטעין את הילדים. במשך כל השנה הם מתחשלים בישיבה, נאלצים להיות "גברים", בני שלוש עשרה או עשרים ושלוש. אלו שלושה שבועות של זמן איכות. נוכל לתת להם לנוח רגשית, להתפנק, להיות חלשים. נוכל להטעין על גבם חבילות חבילות של אהבה, קבלה ומסירות, רגעים מענגים שיוסיפו להם חמימות ביתית בעמל התורה האינטנסיבי.
יש כל כך הרבה דברים טובים שנוכל לשים להם במזוודה. עוגיות בדמעות הן רק אבקת הסוכר מלמעלה.

תורה שהזמן גרמה

'ישיבות בין הזמנים' - מונח שהשתרש עד כדי כך, שמי שם לב בכלל לסתירה הפנימית שבו?

ובאמת, ישיבות ובין הזמנים הם שני מונחים המשלימים זה את זה. הרי חופש אמיתי יש רק לעבדי השם וללומדי תורתו.

כשמציצים לעבר ישיבות בין הזמנים, הלב מתרחב. נראה כי על כל בחור שמטייל בחוץ, יושבים עשרה ולומדים באותה שעה.

בישיבות רבות, בקהילות ובשכונות מסוימות, מתקיים פיקוח על הלימוד גם בבין הזמנים. ישנם מכסת חובה ורישום נוכחות, מבחנים בתחילת הזמן או עבודות כתיבה וליקוט בנושאים תורניים לא שגרתיים.

אך לא בכל מקום קיימת התארגנות מתאימה, ולא בכל הבתים מנשבת אווירה חזקה של מחויבות למסגרת לימודית. מרענן - וגם מלמד - להתוודע ליוזמה פרטית שקמה מהשטח - ישיבות בין הזמנים "אור זלמן" או "נר מנחם", המייסד: הצלם שוקי לרר, המספר על ימות בראשית: "חיפשנו לעשות משהו מיוחד, למצוא תחום שהוא בגדר מת מצווה, לזכר סבינו הצדיק שהיינו כה קרובים אליו - הרב יקותיאל זלמן וקסמן מקריית אתא. הוא נלב''ע לפני עשר שנים, בערב פסח, ואז עלה הרעיון לנצל את לימוד התורה של בני הישיבות בשעות הפנאי של ערב פסח, שעות לימוד שבלי מסגרת לא בטוח שהיו יוצאות לפועל - וכעת הן תיזקפנה לזכותו".

מה מתכונת ישיבות בין הזמנים?

"הייתי מודע לעובדה שבריכוזים חרדיים גדולים ישנן התארגנויות קהילתיות, ולכן בחרתי דווקא בפריפריות החרדיות. בהוד השרון, ברעננה, בקריית גת, ברכסים ובעמנואל - יישובים שהבחורים שם מפוזרים בין ישיבות רבות ושונות. בעיקרון אין מתכונת לימודית מסוימת, כל אחד לומד את שלבו חפץ, אבל יש מסגרת קבועה: חמש שעות ביום שחייבים להגיע לבית מדרש מסוים מאוד, למשל שלוש שעות לפני הצהריים ושעתיים אחרי. יש משגיח וכן רישום נוכחות מסודר. מה שיפה וטוב בזה, שעצם המחויבות, מסדר לבחורים את היום וחוסך מראש פרקי זמן פנויים ארוכים מדיי שעלולים להביא לשעמום או לתכניות לא רצויות. סביר ומקובל שבחור לא מצליח להגיע פעם או פעמיים, אך כשרואים מישהו שנעדר יותר מדיי, מבהירים לו בהחלט שזה אינו המקום המתאים".

מה מושך בחורים להגיע לישיבות בין הזמנים?

"קודם כל - הסיפוק וההתעלות בקביעת עתים רצינית לתורה, גם בימים ריקים ממסגרת. בסוף בין הזמנים, כשבחור מביט אחורנית ורואה בסיפוק שמאחוריו ימים מלאי לימוד במסגרת ראויה, ההרגשה מעולה. מי שניסה פעם אחת, לא מתפשר על פחות.

"חוץ מזה קיימות המלגות - שעלותן יכולה להגיע למאה אלף שקלים לבין הזמנים אחד, אבל זה שווה כל מחיר. אמר לי אדם אמיד שניסיתי להתרים: אני רוצה להיות שותף בדבר הנפלא הזה, כי אזכור לך חסד נעורים. רק כעת נודע לי שבשנים עברו למדו ילדיי בישיבות שלך. אין לי מילים לתאר איך הלימוד שמר עליהם וחיזק אותם!"

והדובדבן שבקצפת - שוקי משתמש בהיכרותו הקרובה עם גדולי התורה וצדיקי הדור ומבקש מהם להופיע בכינוס סיכום לישיבות בין הזמנים שנערכות בסוף כל זמן. בכל שנה מכבדת את המעמד גלריה מרגשת של ענקי הדור. בשנים קודמות נשאו דברים, בין היתר: הרב כדורי והרב מרדכי אליהו זצוק''ל ויבלחט''א הגר"ע יוסף; הרב שטיינמן, כ"ק האדמו''רים מצאנז, מנובומינסק ארה''ב וממודז'יץ, רבי דוד אבוחצירא ועשרות ראשי ישיבות המחזקים את הבחורים בהתלהבות לקראת הזמן החדש. תחשבו איזו זכות נדירה זו בשביל בחור מהפריפריה, שברגיל רואה את המזרח המפעים הזה רק בתמונות. האין כל ההשקעה והטרחה שוות את רבבות שעות התורה, שאחרת לא היו באות לעולם?

ראו את כוחה של תורה בשעות שהיא מונחת בקרן זווית: היא ממיסה את כל החומות והשערים, מביאה את גדולי ישראל לתת מזמנם היקר ולבטל את הקפדותיהם שלא להצטלם, כדי להכניס את דור העתיד שלנו אל בתי המדרש בימים שאין חפץ בהם.