הרב דוד מאיר דרוקמן

מספרים שבאחד ה'קולחוזים' ברוסיה הסובייטית אשר חרטה כידוע על דיגלה את האתיאיזם, ערכה המורה תחרות בין תלמידותיה; מי תצליח לשחרר משפט יותר מוחץ ונבזי נגד הרבונו-של-עולם. עד מהרה החלו התלמידות הפתיות להתחרות ביניהן בעוז מי תזכה להרשים יותר את המורה בקיצוניות התבטאויותיה. כל זאת - למעט תלמידה מרדנית אחת. זאת האחרונה, לא הסכימה בשום אופן להצטרף ל'תחרות', והיא הסבירה את עקשנותה כך: מורתי היקרה, אנא תחליטי; אם כדברייך - "אין אלוקים", אם ככה, הרי אין כל טעם לבזות אותו, כי הוא ממילא לשיטתך איננו. אלא מאי? שמא הוא בכל זאת כן קיים – אז למה איפוא לקלקל את היחסים עמו?...".

נזכרתי בסיפור נוכח הפרסומים ב'צהובונים' בתקופה האחרונה אודות 2 משפחות שכולות הורים לחיילים חללי מערכות ישראל שהחליטו "לסדר את אגד", סליחה, את האמונה היהודית, ולפיכך הכריזו כי הדירו את רגליהן מטכס האזכרה הממלכתי לילדיהן שהתקיים בימים אלה, בגלל, ותחזיקו חזק בכסא, ש...הזכירו בטקס האזכרה, אויי וויי, את שמו של אלוקים .... באמת חמור מאד.

אותו מיעוט צעקני ובלתי מתחשב הפעיל טירור תקשורתי על הרמטכ"ל אשר החליט על הקמת 'ועדה' שתבחן את הנושא (אגב, יצויין כי הרמטכ"ל באופן אישי הינו יהודי בעל יחס חם למסורת ישראל).

לא מן הנמנע כי 'אטיאיסטים' אלה תוך כדי צעקות ומחאות אלה לא נמנעים מלאחסן בכספת שבביתם שטרות ירוקים עליהם כתוב IN G-T WE TRUST" " (בה' אנו בוטחים).

כמובן, וכרגיל במחוזותינו, שפך הדמעות מתחיל לעבוד שעות נוספות; "איך זה הרמטכ"ל שהורה להחזיר בטקסים את שמו של 'אלוקים' לתפילת 'יזכור' – פוגע ברגשותיהם של הורים שכולים?".

לא משנה שמדובר 'כולה' בבני-2 משפחות בלבד שהדירו רגליהם מן הטקס, לא משנה שבכך פוגעות זוג משפחות אלה ברגשותיהן של אלפי משפחות שכולות אחרות שכן השתתפו באזכרה וסביר להניח שבחלקן הגדול אפילו די זורמות עם אזכרת שם שמים בטקס, אבל לכך כבר התרגלנו; תשומת הלב והפרגון התקשורתי-הקונבנציונאלי יינתנו בדרך כלל לדעות והשקפות הבוקעות מצד השמאלי הקיצוני של המפה החברתית.

ברם מעבר לזה, אחת מן השתיים: אם אתם מאמינים באלוקים – מה איכפת לכם שמזכירים את שמו בטקסים, ובפרט שזה עושה "טוב על הלב" להרבה משפחות אחרות, כולל גם משפחות דרוזיות, נוצריות וצ'רקסיות? ואם אינכן מאמינות באלוקים – אז נשאלת השאלה: במי אתן בעצם נלחמות? הרי לשיטתכן האתיאיסטית הוא-אלוקים איננו, ואתן בעצם נלחמות ב"טחנות רוח'?

ההסבר הפסיכולוגי לכך הוא פשוט: אכן בסתר ליבכן או לפחות בתת הכרתכן, כמו כל יהודי - אתם מאמינות בבורא עולם, אלא שזו בדיוק הנקודה: כאשר אדם רוצה להדחיק רגש כפייתי שמבצבץ בו, ובענייננו: האמונה הטבעית של כל יהודי באלוקי ישראל ובלשונם של חז"ל: "ישראל מאמינים בני מאמינים" – אדם כזה נוקט באמירות קיצוניות-דרסטיות במטרה 'לקבור', להרחיק רגש זה, אמונה זו. וזה כל הסיפור.