עמרי מניב, 'מעריב'

אירית אבוטבול נפגעה לפני מספר שנים בירך לאחר לידת בנה השני, והוגדרו לה מאה אחוזי נכות. היא לא יכולה להתכופף, גם לא ללכת יותר ממאה מטר. אצבעות ידיה עקומות ומנופחות. בעלה חולה בדלקת מעיים, מחלה כרונית, וסובל מכאבים קשים. השניים מגדלים ארבעה ילדים על בסיס הימים בהם הוא יכול לעבוד, על בסיס קצבת הביטוח הלאומי שלה ועל חשבון עמותות הסיוע. משפחת אבוטבול היא דוגמה אחת מתוך מאות אלפי משפחות הנתמכות על ידי העמותות השונות, המספקות להן את מוצרי היסוד ואת אותן התחייבויות של המדינה שאינן מתממשות. כך בנוגע לחוק חינוך חינם, שמחירו עולה יותר ויותר בכל שנה, כך גם בתחומים אחרים.

המדינה מצידה כבר אינה מתביישת להודות בכישלונה. המבצע השנתי של חלוקת עשרות אלפי הילקוטים והציוד הנלווהלבית הספר, אותו עורכת עמותת "יד ביד", יתבצע השנה על ידי הרשויות המקומיות. העמותה, אותה הקים איש חב"ד, הרב יעקב גלויברמן, תפקיד בידי אגפי הרווחה השונים את הילקוטים על פי הדרישה שתגיע אליהן, ואלה יבצעו את החלוקה בפועל.

"כשהייתי צריכה ילקוטים ומחברות לילדים, הוא תמיד סייע לנו," אומרת אבוטבול. "לא פעם הוא שילם לי על חשמל כשניתקו אותו. הוא עוזר לכל תושבי העיר לוד, אנשים שהממשלה לא עוזרת להם".

המשפחה, המתגוררת כאמור בלוד, נקלעה לקשיים כלכליים כבדים לאחר ששני ההורים חלו. חברת הדיור הציבוריניסתה לפנות אותם כאשר התקשו לעמוד בתשלומים, והילדים יושבים בבית כי אין כסף עבור קייטנה. "עם כל הצער ועם כל הכאב, תמיד הממשלה חושבת שהיא צודקת, אף פעם האנשים לא צודקים", היא אומרת על התייחסות הממשלה למחאה הגואה ומצהירה:"אני חיה יום יום את המחאה הזו".

השטח בוער

היום בערב יצעדו אלפיםויפגינו מתחת לביתו של שר החינוך גדעון סער תחת הלוגו "קריאה להצלת החינוך הציבורי בישראל". המוחים ידרשו כי משאבי החינוך יחולקו כך שבפריפריה החברתית והגיאוגרפית יזכו בחינוך באותה האיכות לה זוכים במקומות עם מעמד סוציואקונומי גבוה יותר. אלו גם דורשים כי המדינה תחיל חוק חינוך חינם החל מגיל שלושה חודשים, תקטין את מספר התלמידים בכיתה ועוד. מוקדם יותר היום תתקיים בתל אביב "צעדת הילקוטים", שתדרוש אף היא שחוק חינוך חינם לא יישאר רק על הנייר, כאשר המשתתפים יגיעו עם ילקוטים על גבם.

המחאה החברתית שהחלה כזעקת מעמד הביניים, הפכה בימים אלו לקולו של המעמד החלש ביותר. מלבד התלמידים והוריהם, הצטרפו גם הנכים, דיירי הדיור הציבורי וקבוצות שונות המייצגות את המעמד הנמוך. קולם חלש בהרבה, לעתים אינו נשמע כלל, אולם הם נמצאים שם. אתמול הגיעו התלמידים המוגבלים לכנסת והצטרפו להפגנה נגד חוק הווד"לים. "אם כולם התעוררו, אין סיבה שאנחנו לא," הסבירה סטודנטית העובדת עם ילדים מוגבלים."לנכים קשה להגיע לרחובות, אין להם איך למחות, ולהורים שלהם אין זמן או אנרגיה לכך".

הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת "הכל חינוך", הוזמן לדבר בעצרת שהתקיימה במוצאי שבת בירושלים והבהיר שאסור שהמחאה תהיה סביב מעמד הביניים בלבד, אלא גם עבור האוכלוסיההחלשה יותר, שהממשלה מפקירה. בסמוך לבסיס משמר הגבול בלוד עמלים אנשי עמותת"יד ביד" לספק לאותם הנזקקים את מה שהממשלה לא נותנת.

הרב גלויברמן אינו מתכוון להשתתף ב"מחאת הילקוטים", אולם אין דבר המזוהה איתו יותר מאותם הילקוטים שיישאו המפגינים על גבם. 25 אלף ילקוטים וערכות לימודים נלוות נרכשו עלידי העמותה השנה, בפעם ה12 והמטרה היא להגיע עד סוף החודש, לפני פתיחת שנתהלימודים, ל40- אלף. אתמול סיימו שוטרי מג"ב שבועיים של אריזת החבילות הללו, והיום אלו יישלחו לרשויות המקומיות השונות ברחבי המדינה.

"אותי המחאה הנוכחית לא מפתיעה כלל", אומר הרב גלויברמן. "הזעקה זהלא רק דיור, זה משפחות שביום שישי בלילה אין להן חלות לשים על השולחן, זה הקצבאות. אני מאוד מעריך את ראש הממשלה שגם היה אצלי בביקור, אבל הקיצוץ בקצבאות זה דבר נורא ואיום. משפחות של עשר נפשות קיבלו 4,063 שקלים, אחרי זה קיצצו ל3,022 ובסוףהתהליך משפחה כזו קיבלה 1,152.

נתניהו רצה שכולם יילכו לעבוד, אבל כמה זה שכר מינימום? ב4,500 שכר ועוד 1,500 שקל האלו אי אפשר לפרנס משפחה עם שמונה ילדים, לשלם משכנתא, ארנונה, חשמל, מים, אוכל. ההפגנות עכשיו נגזרות מהמצב הזה. העוני צועק מהדלתות, כל המדינה הייתה צריכה לזעוק ולצאת להפגנה הזו. המצב זועק לשמיים,זו רעידת אדמה, השטח בוער. הממשלה אטומה לאוזניהן של המשפחות החלשות".

הרב גלויברמן אינו מבין מדוע המחאה מצטיירת בעיני רבים כסקטוריאלית, ומדוע כמות הדתיים המשתתפים בהאינה גבוהה. "העיתונאים וכל מיני אנשים מנסים להגיד שזה של שמאלנים", הוא תוקף. "מה הם מבלבלים את המוח? זו המחאה הכי מוצדקת שיש. זה חוצה מפלגות,כולם צריכים להיות בחוץ. השרים תחת המזגן שלהם ולהרבה אנשים נמאס".

אם אין קמח, אין תורה

הרב יעקב גלויברמן, בן 59, נולד למשפחה חרדית דלת אמצעים בת שמונה נפשות בשכונת מאה שערים בירושלים. "היינו אוכלים עשרה איש מביצה אחת והיינו שמחים מזה", הוא נזכר. "לא היה מה לאכול, אבל הייתה שמחה. היום אין את זה, הממשלה לא מאפשרת לחייך".

הוא עצמו עזב את העולםהחרדי בו גדל, התגייס לצבא ושירת תקופה של עשרים שנה, שם הכיר את הקצינים הבכירים של היום. הוא לחם עם הרמטכ"ל בני גנץ ועם מפקד פיקוד דרום טל רוסו ביחידה המובחרת שלדג. כאשר גנץ מונה לתפקיד הרמטכ"ל, הגיע הרב עם שטר ממוסגר של דולר והעניק לו כאות ברכה מהרבי מליובאוויטש, לאחר מכן גם קבע מזוזה בכניסה ללשכתו.

במרוצת השנים הצטרף לתנועת חב"ד, הקים משפחה גדולה יותר, בת עשר נפשות, והכיר דרך פעילויות הצדקה שלו את אנשי העסקים הבכירים במשק ומפורסמים נוספים, אותם גייסלצורך פעילותו. החיבור המוכר ביותר נעשה עם קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב ועם מאמנהבעבר פיני גרשון, שסייע בהקמת העמותה בשנת .2000 עד היום מגיע גרשון אחת לשבועלשיעור התורה המפורסם של הרב גלויברמן, יחד עם בכירים נוספים.

המחסנים שהשכיר בלוד ומשמשים את העמותה מבקשים לענות על דרישות העוני. יש מחסן לשמיכות פוך ממנו חילקו 25 אלף שמיכות בחורף האחרון, ומחסן לילקוטים בקיץ.

העמותה מפעילה גם "בית תבשיל" המספק אוכל לנזקקים, מרכז לריהוט יד שנייה ועוד. הגודל האדיר של הציוד והעובדה שמדובר בדברים כה בסיסיים, מעצימים את השאלה סביב החלפתהעמותות את המדינה.

"אם לא העמותות, אנשים רבים היו קוטפים את העלים מהעצים כדי לאכול ארוחת בוקר," אומר הרב גלויברמן. "הקרן לידידות, הרב אקשטיין, לתת, יש ארגונים רבים, שעושים את מהשהממשלה אמורה לעשות. למה הממשלה ציפתה עכשיו? שיחבקו אותה? אם הבחירות היומתקיימות היום, לא היה להם סיכוי. מאות אלפי ילדים הולכים לבית הספר בלי כריך, מגיעים חזרה עם בטן מקרקרת. רוצים שהילדים ישרתו בצה"ל ויהיו דור העתיד שלהממשלה ולא נותנים להם כלום.

"ניהלתי מוסדות חינוך בכפר חב"ד לפני 38 שנה. הגיע אליי לביקור שר המשטרה אז, שלמה הלל.שאלתי אותו כמה אסירים יש לך? הוא אמר לי .3,000 היום יש כמות גדולה פי כמה וכמה. לילד אין כלום, הוא יורד לרחוב ומשם הדרך הקצרה לעבריינות. בקרוב יצטרכו להגדיל אתבתי הסוהר. החינוך מתחיל ברווחה, אלו שני האלמנטים החשובים שהולכים יחד. אם אי ןקמח, אין תורה".

מבצע חלוקת הילקוטים לקראת פתיחת שנת הלימודים מכיר בערכן של רשויות הרווחה - החלוקה תתבצע דרכן. אלא שעצם שיתוף הפעולה הזה הוא הודאה בכישלון המדינה. הרשויות המקומיות יעבירו שמות שלעשרות אלפי תלמידים שאין להם ילקוט וקלמר, והעמותה היא שתספק את הסחורה. בדרך כללהגוף הפרטי הוא שהיה פונה למדינה ומעביר את השמות והדרישות, וזו הייתה מספקת את התקציב הדרוש.

"המתנ"סים ריקים, הורים באים אליי כל הזמן כי לילדים לא נותנים לצאת לטיול בי כסף, על קייטנות בכלל אין מה לדבר," אומר הרב גלויברמן. "ילד אחד הפסיק לעשות שיעורי ביתלפני שנה-שנתיים. עובדת סוציאלית של רשות מקומית הגיעה אליי ואמרה שאין לו ארוןושולחן, אז סיפקנו לו. בשנות החמישים והשישים המדינה סבסדה ונתנה מה שאפשר. היותלושים, כך קנינו חמאה ולחם. היום אומרים שקופת המדינה מלאה, אבל אין תזונה בסיסית לילדים. אם אנחנו ועמותות אחרות לא מחלקים ילקוטים, אז אין, הכל היה קורסכאן".