הרב דוד מאיר דרוקמן

אין מנוס, צריך להודות על האמת; עם ישראל הוא עם לא נורמאלי...

נורמאלי, פירושו, התנהלות הגיונית-ראציונלית. ואילו עם ישראל – לא היחיד, לא העם ולא ההיסטוריה שלו - כל אלה, מה לעשות, ממש לא עונים על ההגדרה 'נורמאלי'....

ביהודי יש נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" – היינו, היהודי הינו 'חתיכת' אלוקות שלמעלה משכל. כך גם נשמת האומה ששורשה "מתחת לכסא הכבוד" והמכונה בחז"ל ובספרי הקבלה בשם "כנסת ישראל" - גם כאן מדובר בדרגה ושורש אלוקי שלמעלה מהשגת אנוש.

גם כשמדובר בהיסטוריה של העם היהודי; שוב, עפ"י כל אמת מידה הגיונית, עפ"י כל תכנון - היינו כבר מזמן צריכים להימחק מעל במת ההיסטוריה, אלא שההשגחה העליונה המנהיגה אותנו באופן שלמעלה מטעם ודעת - רצתה אחרת.

אלא מאי? תלוי לאיזה כיוון מתעלים את ה'שגעון' הלזה שלמעלה מטעם ודעת. אפשר 'להשתגע' ולעבוד את ה' במסירות נפש, אפשר להתעלות בעבודת ה' עד כדי 'שגעון', שלכן מכונה הנביא בתנ"ך בשם "משוגע" – כמ"ש "מדוע בא המשוגע הזה להשתגע", כי הנביאים בעת מראה נבואתם היו מגיעים עד כדי 'התפשטות הגשמיות" עד כדי כך שהיו "מקרעים את בגדיהם" בזמן התגלות הנבואה, משל היו חלילה 'משוגעים' כפשוטם.

נמצא איפוא כי, כי הגדרת המשוגע היא: התנהגות לא שכלית.

אלא שכאן בא ההבדל הגדול: יש 'שגעון' שלמעלה מטעם ודעת – כדמותו של הנביא דלעיל, ויש 'שגעון' שלמטה מטעת ודעת, והן המה כל 'המשוגעים' שצצים לכותרות, וביתר שאת בעוה"ר בימים האחרונים...

* * * * *

שח לי ידיד, עובד סוציאלי, העובד לפרנסתו במסגרת טיפולית בבעלי צרכים נפשיים מיוחדים בעלי רקע חרדי – כי בין 'החוסים' במוסד בו הוא עובד יש 'מחלוקת' בין שניים: אחד טוען "אני המשיח", ואילו חברו טוען לעומתו בכעס – "לא אני המשיח"...

נו, זהו הרי 'המשוגע' ה'נורמאלי'-הקלאסי המוכר מהעיירה. אחד טוען שהוא המשיח, ואילו השני בטוח שהוא קודב"ה בעצמו...

ברם, לאחרונה, חלה הישתרדגות במצב 'המשוגעים', וכך הגיעו הדברים לכדי שיגעון וטירוף של ממש, וכך מתקיים בנו רח"ל למרבית החלחלה ה"והיית משוגע ממראה עיניך" החל מהטרגדיה הבלתי נתפסת עם ילד תשב"ר טהור בבורו-פארק, ועד האסון הנורא והמבעית של הפגיעה בקדשים ונטילת חייו של פאר מקדושים זצ"ל באשדוד (ומקשי המקלדת מזדעזעים תוך כדי כתיבת הדברים), ובכל אלה נוטלים חלק בראש - לא פחות מאשר בעלי חזות 'חרדית'.... אוי לנו שכך עלתה בימינו.

* * * * *

בעלי תריסין ובעלי דעה תרים ומחפשים אחרי סיבות וטעמים שמיימיים או/ו סוציולוגיים כהסבר לתופעה מעורר פלצות זו. ברם, אני הקטן הייתי מגיב ואוחז בשיפולי גלימתו ולשונו של רבן יוחנן זכאי, לאמור: "אשריכם ישראל".

יתמהו הקוראים ויגיבו בצדק רב בהרמת גבה וישאלו "איזה 'אשריכם' ועל מה ומה ה'אשריכם'" ו"אוח און וויי" (=אינני מכיר תרגום לעברית לניב אידישאי זה) לכזה "אשריכם", ו"על כל שונאי ישראל כזה אשריכם" – כאשר "רבו המרצחין" ופגיעתם הפלצנית איננה חומלת לא על נער ולא על זקן ('זקן' תרתי משמע), וכך, 'שרו של עשיו', ידיו הטמאות וחרבו המתהפכת המגועלת בדם מחלחלת גם למחוזותינו – על מה ולמה ה"אשריכם ישראל"?

* * * * *

הגמרא במסכת כתובות מספרת, "תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה נערה אחת שהייתה מלקטת שׂעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערהּ ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני".

נקדימון בן גוריון היה מהעשירים הגדולים ביותר בירושלים, ואחר החורבן, נעשתה בתו כל-כך ענייה ומושפלת, עד שהייתה נאלצת ללקט שעורים בין גללי חמורים.

- רבן יוחנן בן זכאי, כששמע מי הדוברת, הגיב בהתרגשות: "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא [רק] ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".

ודברי רבן יוחנן בן זכאי הינם ממש פלא פלאים; מילא לומר "אשריכם ישראל" בזמן שמתקיים בעם ישראל ש"אין כל אומה ולשון שולטת בהם" – ניחא, אבל בשעה שאנו נמצאים בתחתית השפלות ובתו של נקדימון בן גוריון שהיה מעשירי ישראל המופלגים (ונקדימון זה היה יהודי בעל מדרגה רוחנית ענקית עד כדי כך שהייתה לו שליטה על החמה-השמש, כפי שחז"ל מספרים), בת ישראל מיוחסת זו צריכה לנבור לצורך השקטת רעבונה בגללי חמורים ישמור וירחם ה' –- געוואלד, מה שייכת כאן התגובה והאמירה - "אשריכם ישראל"?!

* * * * *

אלא, מבאר רבינו המהר"ל מפראג בפירושו על גמרא זו בספרו 'נצח ישראל' (ולמען ירוץ הקורא, אני מביא אך את תוכן דבריו הק' וביאורם בלשוננו ומושגינו העכשוויים); עם ישראל הוא עם 'קיצוני' - 'משוגע' כפי שכתבנו לעיל. אין אצלו מצב ביניים. העם הזה - או שהוא באופן קיצוני במרום, או שהוא חלילה נוחת ל..תהום. אנרגיה חשמלית או אטומית, או שהיא מנווטת בכיוון תועלתי, ואו אז אתה יכול להפיק ממנה חשמל למשל, להנאתם ולתועלתם של הבריות, או שחלילה כשהאנרגיה הפורצת מה'כור האטומי' ששמו עם ישראל ו'ר' ישראל' –איננה מבוקרת ומווסתת – או אז אנו מקבלים את אסון צ'רנובל או אסון הכור היפני בפוקושימה..

כשרבן יוחנן בן זכאי נוכח במחזה מבהיל כזה שבת עשירים יורדת לדיוטא כזו תחתונה – הוא רואה בך את האנרגיה הפנימית האלוקית שהיא עצם הלוז (די. אן. איי. בשפה המדעית הרפואית) והווית העם היהודי. קיומה של אנרגיה שכזו היא גופא נותנת את התקווה שממצב של 'תהום' יעלה ויתרומם העם הזה למצב של 'מרום'. מקיצוניות לקיצוניות. הדבר מזכיר גם את צחוקו המפתיע של רבי עקיבא לעומת בכייתם של חכמי ישראל כאשר הם רואים "שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", שעל כך נענו ואמרו חכמי ישראל - "עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו" (סוף מסכת מכות).

הסחרור והבלבול שאוחזים בכולנו נוכח המאורעות המפחידים האחרונים, היא גופא הוכחה, שאם ה'שגעון' (נקרא לילד בשמו) עובד כל כך הרבה 'שעות נוספות', אות היא- כי אנו נמצאים בעידן של 'היסח הדעת' גמור.

והרי הובטחנו ע"י חכמינו ז"ל שמשיח צדקנו יבוא דווקא בתקופה של היסח הדעת, בזמן בו האווירה וההתנהגות יהיו לא נורמאלים, תקופה פסיכוטית בעליל.

* * * * *

אחי ורעי, אולי על זה גופא צריכים אנו לעשות תשובה וחשבון הנפש; האם בתוספת להתעסקות בפרטים (החשובים לאין ערוך לכשעצמם) - האם מתעסקים אנו די בשורש כל החורבנות ושורש כל הנחמות, קרי; האם מקיימים אנו את ה"ציפית לישועה" באמת ובתמים? האם צעקתנו לרבש"ע "עד מתי" היא אמנם כנה?

כמה שנים עברו מאז מרן החפץ חיים זי"ע הרעיש בדבר החובה של "ציפית לישועה" ולימוד סדר קדשים כהכנה לגאולה ובנין בית המקדש? כמה זמן עבר מאז כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש 'הפך עולמות' שיש להתעסק עם זה, לבקש ולתבוע את זה בכל עוז?

המאורעות המפחידים האחרונים, אך צריכים להעצים את ציפייתנו לישועה, אך לחזק את בקשתנו ש"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", כדי שנזכה ברחמיו המרובים, וכרחם אב על בנים בחודש "מנחם אב" - ובבין המצרים יזרח אור לישרים, ויראו עינינו וישמח ליבנו שמנחם ציון ובונה ירושלים יהפוך ימים אלה לששון ולשמחה לכל בית ישראל!