ד"ר מרים אדהאן

כאשר יוסף עמד להיכשל בחטא עם אשת פוטיפר, עלתה בדמיונו תמונה של אביו, ופתאום הוא הרגיש שיש לו את הכוח לגבור על הפיתוי. הוא לא היה יכול לשבור את שלשלת הקדושה שקשרה אותו לאביו ולעם היהודי.

אכן, יכולתנו להתמודד עם קשיים ולעמוד בפיתויים קשורה באופן הדוק להורינו. כאשר הורים חיים את חייהם עם ערכים מוסריים ופועלים ביושר, בחמלה ובמשמעת עצמית, לילדיהם יש סיכוי הרבה יותר גדול שגם להם תהיינה התכונות והאיכויות הללו. לפיכך, כאשר ילד מקבל ציון גרוע במבחן, מכניס בוץ לבית, מדבר בחוצפה או רב עם אח או אחות, הורים שהוריהם חינכו אותם כיאות – סביר שיגיבו בצורה שלווה, מכובדת והגיונית ויאמרו משהו כמו, "כבר נמצא פתרונות לכך. מה שאיכפת לי זה אתה, לא הלכלוך או הרצפה המוכתמת בבוץ".

אך מה קורה לילדים של הורים שהיו אלימים, מבועתים, מדוכאים או חיים בערפל של התמכרות כלשהי? "סגנון התקשורת" שלהם שונה לחלוטין. במקום להתמקד בפתרונות, סביר שהם יוצפו בתחושות כישלון, כעס וחרדה בכל פעם שמתרחש אירוע מלחיץ. אם אין להם זיכרון של תחושת היות נאהב או לאהוב, הם מרגישים שהתנהגויות ורגשות דיס-פונקציונאליים הם נורמאליים. הרצון להיות רגוע ואוהב מתחרה בעוז, ותכופות בחוסר הצלחה, עם הדחף לחזור לדפוסים ישנים, כמו "תביא את החגורה ותרביץ לחוצפן הזה!", או "אני לא מסוגל להתמודד עם הכאב בלי סיגריה" (או בלי ממתקים, צ'יפס, אינטרנט וכו').

לפיכך, בעודם מנסים להתמודד עם קשיים חיצוניים – חשבונות לתשלום, ציונים, בלגן או חוצפה – הורים שהוריהם גידלו אותם בצורה לא נאותה צריכים להיאבק, בעת ובעונה אחת, גם עם מטענים רגשיים רבי עוצמה, אשר מערפלים את ראייתם ואת ההיגיון שלהם. ההורה עשוי לשמוע בזמנים שכאלה קול בתוכו, האומר דברים כמו:

· "אמרתי לך שאתה כישלון מוחלט! אתה לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך! לא היית צריך להביא ילדים לעולם! למה שהילדים שלך יקשיבו לך בכלל? הם לא מכבדים אותך כי הם רואים שאתה אפס גדול. תמיד אמרתי ששום דבר טוב לא יצמח ממך".

· "אמרתי לך לעולם לא לבטוח באנשים. אנשים תמיד פוגעים בך, מנצלים אותך ובוגדים בך, אז אל תתקרב לאף אחד. הגן על עצמך בכך שתתקיף אותם, תאשים אותם, תמתח עליהם ביקורת או תיסוג מהם".

· "אתה צריך להיות מוכן לספוג התעללות כדי לגרום למערכת יחסים לעבוד. אם אנשים לא אוהבים אותך, משמעות הדברים שלא עשית מספיק כדי לזכות באהדתם".

· "אתה לא ראוי לאהבה כי אתה פגום! אתה פשוט לא מספיק טוב – לא מספיק יפה/ מאורגן/ מבריק/ מוכשר/ שפוי. את לא מספיק כנועה, או שאתה לא מספיק טוב בלקחת את מה שמגיע לך".

נרטיבים שליליים אלה נחרתים בתודעה עוד בטרם לילד יש בחירה כלשהי בעניין הזה. כמו דלקת מתפשטת, הם יוצרים מצוקה פנימית ומובילים להתנהגויות מזיקות אשר מחריפות את הכאב. ילדים שמאשימים את עצמם על כך שדחו אותם מאמצים גישה של "אני לא טוב/ה מספיק". הביקורת העצמית האובססיבית שלהם מרחיקה מהם אנשים, כיוון שהם מרגישים בלתי ראויים לאהבה. הם עשויים לחשוב, "אני לבד לגמרי, נאבק/ת לשרוד בעולם אכזר שאין בו אהבה".

מה קורה לאנשים שרוצים אהבה אך פוחדים להינטש או להיות דחויים? הם עשויים להפוך לאנשים שכל הזמן עסוקים בלנסות להשביע את רצונם של אחרים ולזכות בכל מחיר באהדתם ודעתם הטובה, החל במתנות נדיבות ובניתוחים קיסריים וכלה בהפיכת עצמם לקדושים מעונים בכך שיניחו לעצמם לספוג ולסבול התעללות והתאכזרות מצד אחרים. בניגוד לכך, ילדים שמאשימים את הוריהם על אומללותם הופכים לטיפוסים רוטנים כרוניים, המרחיקים את עצמם מאנשים אחרים בכך שהם כל הזמן מותחים עליהם ביקורת או מתעלמים מהם, כשהם עושים כאילו לא איכפת להם את מי הם מרחיקים מעליהם ובמי הם פוגעים. הם מרגישים שבלתי אפשרי בשבילם לתת מחמאות לאחרים, והם בזים לכל מי שמשתדל כל כך להשביע את רצונם-הם. לדאבון הלב, שני סוגים אלה של אנשים תכופות נישאים זה לזה, כאשר האחד נלחם על פירורי תשומת הלב והחיבה מצד האחד, ואילו השני תוהה מדוע הפירורים הללו לא משביעים דיים.

טקטיקה מרחיקה אחרת נקראת "חרדת ציפייה", השומרת את האדם במצב תמידי של ערנות-יתר. קשה להיות מאושר כשאתה חושב, "בטוח שהאירועים המכאיבים שקרו לי בעבר ישובו ויקרו לי בעתיד". זהו מנגנון הישרדות אשר מגן עלינו ומלמדנו, "כאשר נגעתי באש בפעם האחרונה, נכוויתי, לכן מוטב שלא אתקרב לאש יותר מדי". כשמדובר במערכות יחסים אנושיות, אזי הציפייה להיפגע, להיות נבגד או להיות דחוי הופכת את נתינת האמון לבלתי אפשרית. רגשות הסערה והחששות דומות לנשים שהיו להן הפלות רבות ופוחדות לקוות, או לרווקים ורווקות שיצאו למאות פגישות עם בני המין השני ומצפים שגם הדייט הבא ייכשל. המוח רוצה להגן עלינו בכך שהוא מכין אותנו לעתיד, אך גורם לנו להיות חשדניים ומרוחקים.

מנגנון הגנה שלישי הוא חזרה כפייתית, כלומר, נטייה לחזור על אירועים מכאיבים מן העבר כיוון שזהו הדבר שנותן לנו הרגשה מוכרת ונוחה. לדוגמא, ילדים רבים שחוו התעללות מתחתנים עם בני-זוג שמתעללים בהם, בתקווה לקבל אהבה מאדם מאותו סוג שפגע בהם בילדותם. מחקרים מראים, שכ-80% מן הילדים של אלכוהוליסטים מתחתנים עם אלכוהוליסטים, אפילו אם הם הבטיחו לעצמם לעולם לא לעשות זאת, ואפילו אם אין כל רמז לרקע אלכוהוליסטי כשהם פוגשים את אותו אדם. אישה שהייתה לה אמא קרה ושתלטנית עשויה שלא לראות שהגבר הדומיננטי שהיא עומדת להינשא לו הוא אדם מכור לשליטה, העומד למתוח עליה ביקורת קטלנית ללא הרף, בדיוק כמו שעתה אמא שלה. מאידך, עם ילדיה שלה, היא חסרת ביטחון ופאסיבית. והאישה שאמא שלה הייתה תכופות מדוכאת ולא-מתפקדת, נשואה לגבר הנותן לה אלף תירוצים מדוע אינו יכול לעבוד בעבודה קבועה או לעמוד בלוח זמנים. הילדים שלהם חושבים שלהיות חסר אחריות זה דבר נורמלי.

נרטיבים שליליים נראים הגיוניים לאור ניסיון החיים שלהם. לוקח זמן ואימון כדי ללמוד איך להכיר אותם, להפריך אותך ולהתגבר עליהם. הדרך היחידה לעשות זאת היא להיעשות מודעים להם. לדוגמא:

· "פעם הייתי מאוד כועסת כשהילדים התנהגו לא יפה או השתוללו, או כשבעלי לא הקדיש לי תשומת לב. כעת אני רואה, שכל רמז לדחייה מעורר אצלי זיכרונות מילדותי, כשאבא שלי פתאום נטש את אמא שלי ואמר שהוא כבר לא אוהב אותה. בגיל שלוש איבדתי לא רק את אבא שלי, אלא גם את אמא שלי, שהייתה מוכת-יגון עד כדי כך שלא יכלה לטפל בי. עכשיו אני מנסה לשנות את הדפוסים המזיקים הללו. במקום להיכנס לפאניקה כשאני מרגישה פגועה, אני לומדת טקטיקות להרגעה עצמית. אני אומרת לעצמי שאין להם כוונה לפגוע בי או לנטוש אותי. באופן כזה, אני יכולה להתמקד בפיתרונות ולפעול כמו אדם מבוגר, במקום כמו ילדה פגועה וכועסת."

· "אמא שלי הייתה אישה לא יציבה ונוטה להתפרצויות שסבלה מהפרעת אישיות גבולית. מצב הרוח שלה היה משתנה בן רגע. רגע אחד היא הייתה במצב רוח מרומם ואוהב, ואז לפתע פתאום היא הייתה זורקת חפצים וצורחת עלינו על איזה חטא קטנוני, כמו השתוללות או עשיית בלגן. אנשים מבחוץ חשבו שהיא קדושה, המוכנה תמיד לשרת את הקהילה, אך ביתנו היה מלא פחד. לעולם לא ידענו מה עלול לגרום לה להתפרץ. הרגשתי כמו כישלון כיוון שלא הייתי מסוגלת לזכות באהבתה או להגן על אחיי ואחיותיי מפניה. כשנולדו לי ילדים משלי, רציתי לתת להם אהבה וביטחון שמעולם לא היו לי. בקושי ישנתי, כי לא הייתי מסוגלת לתת להם לבכות. כשהם גדלו, פחדתי להציב להם גבולות ולהשליט עליהם משמעת כיוון שפחדתי שהם ישנאו אותי. כיוון שגדלתי עם כל כך הרבה כעס, הייתי מבועתת מכל מחשבה על קונפליקטים, ולכן נכנעתי לדרישותיהם והרגשתי אשמה אם הם היו לא מאושרים. מבחינתי, להיות אסרטיבית פירושו היה להיות אמא מרשעת. לקח לי זמן להבין איך להציב גבולות מתוך אהבה. דבר זה עוזר לי להרגיש יותר כבוד כלפי עצמי. אני כבר לא מנסה להיות אמא שהיא כוכבת-על. אני אוהבת את עצמי כמו שאני, כאדם ממוצע ולא-מושלם."

אנו מדברים ב"שפה הרגשית" של בתינו באופן טבעי כמו שאנו מדברים את שפת אמנו. אם השפה המדוברת בביתך הייתה שפה של פחד, ייאוש וכעס, אזי מוחך עשוי עדיין להיות מכור למצבים הללו. החדשות הטובות הן, שבמאמץ והרבה אימון, אנשים יכולים לשנות את דפוסי הילדות הללו! כיצד?

1. תארי לעצמך שיש לך רובה אם-16 היורה את המסרים האומרים "אני-לא-בסדר" שלך. הבחיני, לדוגמא, אם את מנסה באופן נואש להשביע את רצונו של מישהו, לזכות באהדתו או לסבול את ההתעללות מצדו. החליפי שוב ושוב על המסרים הישנים במסרים חדשים, כמו "אני לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות ראויה לאהבה. אני רק צריכה לעשות כמיטב יכולתי. אני ראויה לאהבה כמות שאני, למרות כל מגבלותיי."

2. קבלי את מגבלותייך ואת רגשותייך. אל תתביישי על כך שאת מרגישה לפעמים עצובה, בודדה, המומה או מבולבלת. את "יתומה רגשית". היעדר אבא ו/או אמא חכמים, אוהבים ויציבים הוא נכות שיש לך בחיים האלה.

3. ההפכי להורה כמו זה שהיית רוצה שיהיה לך עצמך. במאמץ, את יכולה לאמן את עצמך להיות מלאת חמלה, אמינה ואחראית. אמצי לך תוכנית של טיפול בעצמך שיעזור לך להרגיש יציבה ושפויה. לדוגמא, אכלי ארוחות סדירות. אכלי מזונות בריאים. שני לפחות שבע שעות בכל לילה. עשי התעמלות מדי יום. עלייך להיות מאוד גאה אפילו על מאמצייך הקטנים ביותר.

4. הימנעי מאנשים ביקורתיים. התיידדי עם אנשים שהם אמינים, אחראים ושניתן לסמוך עליהם, כאלה שיעודדו את צמיחתך.

5. הרשי לעצמך להיות ממוצעת. אל תנסי להיות יוצאת דופן, שכן הפרפקציוניזם יוצר מתח ומוציא את כל השמחה מחייך.

התורה מלמדת אותנו, "היו קדושים!" פירוש הדבר, שלא משנה מה חווינו כילדים, ביכולתנו לאמן את עצמנו לפעול באהבה ומתוך משמעת עצמית. למעשה, עצם המאמץ לתת לאחרים את מה שלא קיבלנו בעצמנו, דוחף אותנו להגיע לגבהים רוחניים כבירים.