מאת גולש COL

לא יודע מתי הפעם האחרונה שמחלון הבית שלכם נראה סוף העולם קרב.

להבות ענק, עשן מחניק וצעקות אימים של פחד, של עבודת כיבוי ושל ילדים המושכים את הוריהם לברוח.

לא האמנתי אף פעם שזה יכול להיות קרוב כל כך. הכרמל... רחוק מאוד מכפר-חב"ד, כך גם יערות ירושלים ואפילו שריפה משתוללת בכביש 44 הסמוך אינה מטרידה כך.

הכבאים הגיעו עם רכביהם הכבדים זמן רב אחרי שהאש פרצה. נו טוב, מה הם יכולים לעשות יותר מזה? תחנת האם שלהם (מרחב איילון) נמצאת רחוק רחוק ברמלה, ומספיקה רכבת אחת שצריכה לעבור בכביש המוביל בואכה כפרנו, והתנועה כולה מתעכבת ל8 דקות תמימות.

מה קורה בשמונה דקות? נו באמת...

אהרון ושמוליק, משה ועוד משה ועוד אחד, אריאל, יואל, יחיאל ומיכאל (ויש עוד רבים, לא מכיר את כולם...) "שמירה" ו"הצולה" ו"מתנדבים" והרבה הרבה סקרנים(......), כל אחד וכלי עבודתו בידו. זה סוחב צינורות בארגז וזה מחזיק אותם בידו, מחברים צינור לצינור עד שמגיעים אל הברז.

ואז אחרי 25 דקות של נצח, שומעים צפירות של רכבי כיבוי קרבים ובאים. הם מצטרפים לעבודה ועשן לבן לבן ולהבות ענק צוחקים להם בפנים.

כולם רצים, צופרים, רטובים מזיעה ומלאי אדרנלין ברמות מטורפות. הם אדומים מהחום ועל ידיהם ופניהם כתמים שחורים מהפחם. והם רצים, רצים, רצים.

ומכל הכיוונים עומדים אנשים, נשים וטף, והם מלאי עצות ורעיונות. "קח ימינה", "לך מכיוון הפרדס", "תזהר!!!!! (בצרחה) העשן בא אליך", "שיישרף הכל! אולי נוכל להפשיר את הקרקע לבניה....", "תחסום את הכביש שלא יכנסו עוד רכבים...", "שמישהו יביא לפה כמה בקבוקי מים....", "אלווורה זה משחה שמורחים כדי לרפא כוויות, אבל היא לא עוזרת למי שכבר מת" (ילד מסביר לחברו שסיפר על פצועים רבים מהאש....).

האש כובתה. והעשן והריח ישארו פה עוד ימים רבים.

ואחרי ככלות הכל, איזה יופי של כפר. כאן האש שורפת את הקוצים ומאחדת את הלבבות למטרה אחת של הצלת נפשות.

כל צינור, כל בקבוק מים, כל עצה ותובנה, כל איש ואיש מאיתנו עם דעותיו, עושה את הכפר שלנו למה שהוא. בואו נשאר כאלה.

האש היא רק תזכורת שאנחנו יכולים!!!