יוסי אליטוב

כל בעלי העסקים וכל החנוונים בשכונת שעריים בעיר רחובות, למדו להכיר את קול נקישות נעליה של גברת צביה, גבאית הצדקה שפקדה את עסקיהם מדי יום חמישי. בתקיפות יהודית תוססת ובאידיש עסיסית קמוצת מילים הייתה באה ודורשת את דמי המעמד לטובת חצרו המשתקמת של האדמו"ר רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א (שבשבוע הקרוב ימלאו 42 שנים לפטירתו).

את האדמו"ר מחולל הפלאות הכירה צביה עוד בהיותו עולל רך, אי שם בעולם שלפני המלחמה, בעיירה סיגעט, שם התגוררה בסמיכות לבית האדמו"רים מקרעטשניף. ילידת חוסט שבצ'כיה הייתה במקורה ובאופייה, ואת ימי המלחמה הנוראים העבירה באושוויץ הדוויה. אחרי המלחמה חזרה לסיגעט, ונישאה לבן משפחת חסידים מספינקא. בשנת תשי"א עלתה ארצה, מוצלת מאש וחבולה מזוועות המלחמה, אך נחושה לקומם מחדש את שושלת משפחתה ולשמר את לפיד היהדות בשלהבתו הטהורה למרות התלאות הקיומיות.

לביאה הייתה גברת צביה. בגבורת נפשה המתנערת מעפר, ריכזה סביבה את שרידי המשפחה שנותרו בחיים, ושימשה להם עמוד ענן המפלס לכולם דרך נחושה ואמיצה של יהדות שורשית.

בעלה דוד, היה עובד על הקו של מכון ויצמן, כאשר בעגלת סוסו היה מסיע אנשים ומשלוחים ומביא הביתה פרנסה, והיא, צביה, לצד שיקום חייה והקמת משפחתה, ראתה לה לזכות להיות שותפה של ממש בבניית חצר האדמו"ר מקרעטשניף.

מכאן דרישותיה התקיפות מהסוחרים והחנוונים, ומכל יוצאי סיגעט וחוסט שלא הצליחו לחמוק ממנה, להשתתף בדמי המעמד. מכאן כיתות רגליה ורבבות צעדיה לאיסוף כספים לטובת המוסדות, וגם להרבה ענייני צדקה אחרים. עם כלות מלאכת האיסוף, היתה צוררת את הלירות ומביאה אותן אל הקודש פנימה, בהתלהבות, בתחושת שליחות וברוח שותפות למשהו שהוא באמת גדול וחשוב.

כשבעלה והיא חנכו סוף סוף את דירתם המפוארת, בת החדר, שאותה רכשו לאחר איסוף מתיש של לירה ללירה, היה האדמו"ר אורח הכבוד שהתכבד לקבוע את המזוזה היחידה, כשכל בני השכונה באים לשמוח עם המשפחה המאושרת בדירת-חדרה המתנוססת לתפארה. עמד האדמו"ר במרכזו של חדר היחיד והחל בוכה מהתרגשות, על שזכו ר' דוד ומרת צביה לבנות בית נאמן בישראל, וסבתא צביה ניצבת בקרן זווית ושתי עיניה פלגי מים על שזכתה שהאדמו"ר יבכה בביתה שלה.

שבעים ושתיים שנות חייה של סבתא צביה, היו שנים של עשייה חרוצה וגם של אומץ להתעקש נגד הגיונות שונים, שנים של גבורה יהודית מול קשיים ושל ראייה מפוכחת את הנולד. ידיה שלחה בכשרון-על של עשיית חסד, וביתה היה בית פתוח לכל מעשה צדקה. אולם, מעל הכל, היה הייתה סבתא צביה אישה דעתנית שהכל יראים ממנה יראת כבוד מכבדת, רק מכיוון שהשכילה לתעל את דעתנותה התקיפה להנחלת אידישקייט ולנשיאת המורשת האותנטית בגאון.

*

ובסביבה אחרת, שונה לגמרי ורחוקה כברות ארצות וימים - הייתה עוד אישה דעתנית ושושנה שמה.

ממחוז בנימילאל שבמרכז מרוקו, עלתה ארצה באביב של שנת תר"צ. נערה צעירה שנענתה ברצון לאהבת ארץ ישראל שפיעמה בה, והגיעה לארץ הקודש. את ביתה בנתה ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אינה יודעת לא קרוא ולא כתוב, אך יודעת טוב את החיים ואת בוריים. מרובת מרץ ורוויית פעלתנות. עולמה הכיל גם חזיונות, כמיהת גאולה וסיפורי תחיית המתים, אך רגליה המתרוצצות והרודפות אחרי מצוות, נטועות היו במלוא מציאותן על מרצפותיה של ירושלים. חושיה חדים היו ועזים, וחכמת חייה הבריאה והטבעית הביסה את כל מי שניסה להתחכם מולה.

גם היא, אשה דגולה ודעתנית זאת, גבאית צדקה הייתה ומקוששת לירות לטובת חכמי ישיבת פורת יוסף של העיר העתיקה, ובראשם המקובל מבגדד הרה"צ רבי שמעון יחזקאל זיע"א. מאוחר יותר, בעיר החדשה, עמדה לימין הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף. בין לבין, ובתוך מכלול עיסוקיה, למדה להפעיל נשק, ובעתות החירום של מלחמת השחרור הפעילה מספר כלי נשק בעת ובעונה אחת כדי להגן על חיי היהודים ברובע.

כשנאלצה עם כניעת הרובע לעבור לשכונת קטמון, לא ביכתה את העבר המפואר שעלה בעשן הלגיון, אלא החלה לפעול עם ההווה. האדמו"ר שלה לא היה מסיגעט. הוא היה הבבא סאלי זיע"א שעלה ממרוקו והתגורר אז בשכונת בקעה וטבעו לא התפרסם עדיין בכל הארץ. סבתא שושנה הייתה גבאית הצדקה שלו, ובשליחותו פעלה רבות לטובת אלמנות ויתומים.

למען האמת, היא לא חיכתה להוראות. מעצמה קמה, עשתה ופעלה בגלוי ובסתר. ואחרי מיטתה, כשנפטרה בגיל מאה כמעט, סיפרו וספרו קרוב לאלף יתומים ויתומות שאת חופתם העמידה בכיתות רגליה לצדקה.

*

שתי נשים דעתניות היו המה.
האחת יהודייה צ'כוסלובקית דוברת רומנית ואידיש, עצורה ומאופקת, חרוטת סבל שואה, נאמנה בבית אדמו"ר, גבאית צדקה חסרת מנוח ועקשנית אמונה נטולת היסוס; השנייה, יהודייה מרוקנית דוברת ערבית ולאדינו, חרוטת התמודדויות עלייה, נאמנה בבית המקובלים, גבאית צדקה חסרת מנוח ועקשנית אמונה נטולת היסוס.
בשולחנות השבת של שתי הנשים הללו, ללא הבט לארומת תבשילי השבת וטעמם המנוגדים בתכלית זו מזו, לא נשמעה ולו מילה אחת בגנותו של יהודי. בארגז הכלים של שתי הגיבורות האלו, אם לא נידרש להבדלי המנטליות התהומיים, היו הדמעות היהודיות רותחות ומבעבעות מעל סַלעיוּת מורשת שמורה בטוהר ותום.

שתיהן בנו בתים יהודיים בציפורניים שלופות של לביאות, מודעות עד כאב למציאות ההפכפכה והמסוכנת בטובעניותה, נאבקות על זוך נשמות עולליהן בסביבה מפקפקת ומרובת תהפוכות דור.

בשנות החמישים, צעדה צביה מדי שבוע, מהלך רגלי של שעה לכל רוח, בידה בקבוק בירה צונן המובל אחר כבוד בידיה העמלות, לבנה הלומד בישיבה. "שיהיה לו טוב, שיבין כי לימוד תורה זה דבר טוב, שלא יתפתה אחרי הרוחות הנושבות". בשנות הארבעים, הבריחה שושנה את בניה מירושלים השוקקת פעילות מפלגתית ופוליטית אל חדרה המיובשת, לישיבת נובהרדוק הרחוקה. שיגלו למקום תורה וישבו וילמדו, שלא יתפתו לרוחות המהפכה החילונית.

הן לא השתלמו בהשתלמויות, צביה ושושנה. הן לא שמעו הרצאות מאלפות בסמינרים, שושנה וצביה. תעודותיהן בתורה, בדינים והלכות ובלשון עוד לא נכתבו ונחתמו עד היום, אך חכמת החיים שלהן צלצלה בכל הפעמונים. הן הבינו מה טוב, גם אם הוא לא נראה נעים. הן השכילו דעת שישנה עת מלחמה, ושמי שלא תילחם - תובס. הן ידעו כי שמירת יהדות צאצאיהן יכולה שתתרחש רק בין כותלי הישיבות, ולא בשום מסגרת אחרת.

ובהביטי אחורנית כלפי מעלה, שאלתי את עצמי השבוע כמה פעמים: האם מעמסת הדורות שהטלנו על בתנו צביה שושנה תחי', שביום שבת קודש הגיחה במזל טוב לאוויר העולם, אינה כבדה מדיי על כתפיה הזעירות? האם נטל ההוד שבגבורה אינו רחב מדי למידותיה התינוקיות?

ועניתי ואמרתי: לא.

לא אם היו לה שתי סבתות גדולות ונצורות שכאלו.

~~~

המסע מפרפר הלבבות שהחל בשבת קודש אחרי החמין עם הלבישה החפוזה של הקפוטה והיציאה לדרך, הביאני, בין השאר, לתחנה מצמררת שבה פתחו של גן עדן ופתחו של גיהינום כמעט נושקים זה לזה.

בקומה אחת, הקומה השמינית של בית החולים שערי צדק אם אבקש לדייק, מתחילים חיים חדשים. אופטימיות כובשת כל תא בגוף, שמחה טרייה ורעננה זוחלת בין הכיסאות, מטפסת אל הלבבות וגואה עד לתקרה. כאן התקווה.

ובקומה סמוכה, מסתיימים בכאב חיים ישנים. קדרות מכבידה מחוררת את התחושות המתפוררות, אנחות אימה נמהלות ביפחות בכי, עצב אינסופי נמרח בין הספסלים ומחנק לופת את הגרון. כאן יוצאות הנשמות והולכות. כאן הפחד.

אם במבנה בית החולים ישנה הפרדה בין הקומות, ואין מחלקה נוגעת בחברתה, הרי שבבית הכנסת מתרחש האיחוד המצמרר, גם אם לרגעים ספורים.

אבות צעירים שהתרגשות מסוכה בקולם מקפצים בעליזות מחויכת לתפילת המנחה ומתקרבים לספר התורה ללחוש שֵם טרי לחיים טריים, תוך שהם מפלסים דרכם בלי משים בין כתפיים שחוחות ביגון ופנים נפולות לתוך הפיג'מות ולֶפֶף הצינוריות וכתמי הוורידים הפוקעים בגבות כף היד וצלקות החיים האוזלים.

כולם מתפללים. כולנו. על מה מתפלל כל אחד מאתנו, על מה? אוי ריבונו של עולם, שומע קול תפילות, כרוך נא את כולן וקבל אותן כאחד.

ובעלות המנחה, ואני, אב נרגש, מדפדף בספרים כדי למצוא איתות נבואי לשם שאנו
עומדים להנחיל לבתנו ב'מי שבירך ליולדת', ולידי, במרחק נשימה, מעלעל בספרו חולה אפור קלסתר וכבוי מבט המחפש שבר איתות למה שינחיל לו ה'מי שבירך לחולה'.

כולנו מתברכים, כולנו.

איפה עוד נפגשים חיים חדשים שעתה נוצרים עם חיים עתיקים שעתה אוזלים? חשבתי לעצמי ופתאום נזכרתי בשתי הסבתות. שתי נשים שידעו לחיות חיים שלעולם לא אזלו. שתי נשים גיבורות, שתי לוחמות קשוחות השקפה, זאת באידיש וזאת בערבית, שזה עתה יתחילו חייהן מחדש. חייהן שלעולם לא תמו - יוצקו עתה לתבנית מתחדשת.

התקרבתי לעבר ספר התורה בזהירות רגישה, לא מדלג בגסות על פצעי ייאוש מדממים. פסעתי חרש, רכנתי ברגש ולחשתי את תחילת החיים החדשים. וייקרא שמה בישראל, צביה-שושנה.

ירושלים השבתית נשקפה מחלונות שערי צדק הגבוהה. מעל למכוניות הקטנות שמיהרו בכביש בגין ריחפה קדושת השבת שאינה מנוצחת. ירושלים של סבתא שושנה שירתה פגזים על הלגיון ותמכה במקובלים נסתרים, ירושלים של סבתא צביה שבכתה על חורבנה והעמידה דורות ישרים - וירושלים של תינוקת חדשה שזה עתה קראתיה בשם: צביה שושנה, תינוקת שחמשת אחיה שחיכו לה בכיליון עיניים יעזרו לה להבין את קסם שמה היפה.

ירושלים שבה חוברו לה יחדיו סיגעט עם קזבלנקה בקימורה של חוליית זהב אחת בשושלת הדורות. חוליה קטנה ואהובה שמנפצת בעצם הווייתה את החומות המלאכותיות שיוצרות כל אותן מעטפות חיצוניות.

חוליה שמכל צד שלא הסתכלתי עליה, רחובות או קטמון, שעריים או ירושלים, מרוקו או רומניה, ראיתי את צלילותה האחידה של דמעת האמונה, את להבת האש של להט הדרך המשותפת, את איתנותו של צוק העקשנות שעליו עומדות רגלי כולנו ואת שיא תפארתו של העם היהודי לגלויותיו המקופלות בחולייה קטנטנה אחת.