ומאבל ליום טוב. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבילי ציון וירושלים בבנין ביהמ"ק תומ"י בהתגלות מלכינו משיחינו מי"ד ממ"ש. וע"י הכנה לשמחה עדיין בימי האבל ימהר כל היעודים למטה מעשרה טפחים. ואך טוב וחסד ירדפוכם תמיד כל הימים בטוב הנראה ונגלה.

כולנו אתכם בצער ובשמחה!

חובה על כולם גם לאלו שלא מכירים לבוא לוהשתתף בחתונה ולשמח את המשפחה
איש בעל יעדר

May we merit to celebrate the wedding with Moshiach, and BORUCH BeRoisham...!!!
AMEN! AMEN! AMEN!

אין לי מה לומר כי מה שאני יאמר אין נחמה יה"ר שעוד ליפני החתונה תיזכו שבינכם ירקוד בחתונתכם יחד עים כלל אחינו בני ישראל ומלכינו בראשינו אמןן כן יה"ר
*תגובה ל-2
זה מאוד קל" לאומר לאחר תיהו חזקים " מי מה אפשר להיות חזקים בזמן כזה מי כמוני יודעת שזה מאוד מרגיז כאשר אומרים בזמן כזה תהיו חזקים
שלא תידעו.
משיח נאו





9

יצא לכם להתעכב פעם על המשפט הזה? אני מאוד מקווה בשבילכם שלא. כי לרוב אנחנו, בני אנוש חפיפניקים שכמונו, מתעכבים על משהו רק כשהוא נוגע לנו, נוגע בנו.

במבט ראשוני האימרה הזו תמוהה לחלוטין. הרי אם עושים שמחה, מטבע הדברים קיימת שמחה. והרי סבירות גבוהה שהטיפוסים האלה, שנוהגים להמציא אימרות מהסוג הזה לא ממש התכוונו לצביטה בלב שיש לנו כשאנו פותחים את הארנק לפני כל עשיית שמחה, או כאב הלב שתוקף אותנו כשהמחותנת 'דפקה' הופעה הרבה יותר אטרקטיבית מאשר אנחנו.

אז בגדול, אל תיקחו ללב שאתם לא מבינים. כי לצערינו מבינים את זה רק כשנמצאים 'שם', בשמחה הזו שעושים אותה עם לב עצוב.

תשאלו מאיפה הבאתי עכשיו את התובנה הזו? נו, תשאלו?

אז זהו. שהיום נתקלתי בהודעה לציבור בזו הלשון:


הודעה

התבקשנו לפרסם לבקשת המשפחה: חתונת הת' יוסף מקמל עב"ג הודיה יחזקאל - שהיתה אמורה להערך מחר (שני) נדחת מאחר והמשפחה יושבת 'שבעה' על פטירת בנם הת' ברוך משה מקמל ע"ה. החתונה תתקיים, אי"ה, ביום שני כ"ב מנחם-אב באולם היכלי הפאר רח' יצחק שדה ת"א. מצפים לראותכם משתתפים בשמחתנו


גם אם תנסו - אני לא מאמינה שאפשר להתחבר לקצה של קצה של הרגשה. לשביב של רגש שמתקרב למה שמרגישים אותם הורים שבהפרש של שבועיים קוברים בן אחד ואילו את השני מובילים לחופה.
וזה חוזר על עצמו פעם ועוד פעם ועוד פעם וזה לא נקלט.

טעמתי פעם את הטעם הזה. ככה, על קצה הלשון ותאמינו לי זה שורף. זה משתלט על כל חלקה טובה, עוצר את הנשימה ולא משאיר כוחות בשביל לשמוח.

את הבר מצווה של בני הבכור עשיתי זמן קצר מאוד אחרי שישבתי שבעה אחרי אבא שלי.
רק קצת קודם עוד התלבטתי בנוגע למיקומה של השמחה, לגוון הבגדים ולכמות המוזמנים.
בסופו של דבר השאלה שנשארה לי פתוחה זה - איך לעזאזל אני אצליח לשמוח.
הכוחות המנוגדים האלה שסוחבים לשני צדדים מנוגדים. הרצון לבכות, להתאבל, לשקוע בתוך דיכאון כבד. והצד השני שמושך להמשיך בחיים. ולשמוח בשמחתם של החיים.

וזה היה קשה. כמעט ובלתי אפשרי. והלוואי ויכולתי לספר לכם שעמדתי בגבורה במשימה ושלא ראו עליי עצבות ושרק חייכתי ולא נתתי לעצב להעכיר את השמחה.
אבל לא. זה ממש לא היה ככה. היו שם המון דמעות ולא דמעות של אושר. וכאב. ועוד כאב. ועוד הרבה הרבה כאב.

וביום שני, בשבוע הבא, זוג הורים יובילו את בנם לחופה...

(פורסם במישקיי)