הרב יעקב ב. פרידמן, בקהילה

חצות לילה בפריז המוארת, החשוכה – תלוי את מי שואלים – מצאתי את עצמי יושב במכוניתו של רבי לוי אזימוב, צופה בו משיט את רכבו החבוט בתנועה הדלילה בשדרה המפורסמת בתבל, 'שאנז אליזה'.

ר' לוי יצא איתי בדרכו השלווה, החמקמקה, לתור אחר מלון ללינת לילה. מבצע של ממש בפריז בת אלפי המלונות. עצרנו ברמזור מול 'שער הניצחון'. 'שער הניצחון' שנפוליאון הקים לפני 200 שנה, זוהר בלילה באור רך ומהפנט. אי אפשר להישאר שווה נפש מול היופי המסעיר של השער בשעת חצות. סביבו, משתרעת כמסגרת פאר –כיכר ה'אטואל' האדירה, עם 11 השדרות המתועלות מתוכה.

כל העוצמה האלגנטית הזו מותירה 'בטלר' כמוני מסמטת נתן הנביא בבני ברק פעור פה. 'שער הניצחון' כפריז כולה, הוא אחד הדברים המפוארים ביותר והמיותרים ביותר בתבל. לשם מה הוא נבנה? לציין את 'קרב אוסטרליץ'. מהו קרב אוסטרליץ? עוד קרב מ-44 קרבות דמים שנפוליאון ניהל ב-23 שנה והותירו בסך הכול כארבע מיליון הרוגים. כדי...

כדי מה בעצם? צרפת המשמרת באדיקות את הגלעד האדיר ל'ניצחון' אינה טורחת להבין לשם מה בכלל היה צריך לנצח משהו. גם נפוליאון עצמו לא ידע. זו הייתה תקופה מוזרה, בה כל מדינה הרגישה צורך לנצח מדי פעם מישהו או משהו. ולהנציח את האווילות הזו ב'שער ניצחון'.

רבי לוי מבחין בהתפעלותי. "מה אתה מוצא בשער הזה, בכיכר, בשדרה?".
הבעתי התפעלות מהיכולת לשלב אלגנטיות צרופה, יופי עוצר נשימה והפגנת כוח מסוגננת.

רבי לוי איש דרוך. כל הזמן בתפקיד. ישראל אף על פי שלא חטא ישראל הוא וגם אותי יש לחנך. "אם אתה מתכוון להעפיל עליו", אמר, "תזכור שם שיש מישהו יותר גבוה מ'שער הניצחון'".

איך מרגיש אברך חסידי, שאלתי אותו, המתרוצץ על כורחו יום יום בשדרות פריז בין מאות המונומנטים ושכיות החמדה שבה? אתה עצמך התפעלת אי פעם מעוצמת ההדר הפריזאי? מהשאנז אליזה? מתפארת האִינְוַלִיד, מהלובר? מחלחל בך שמץ 'שייכות' ו'הרגשה' בתפארת הזו, שאתה חייב למגר מדי פעם?

הוא מחייך בסלחנות: "שלושים ושבע שנה", הוא אומר בניחותא, "שלושים ושבע שנה, כמניין שנותיי, אני עובר בקרבת ה'שער' הזה ושפעת ההדר שהוא מקרין. מימיי לא טרחתי לרדת מהרכב להתבונן בו או להעפיל אליו. אחת לשנה בחנוכה, אנחנו עורכים תהלוכת ניצחון יהודית משלנו, אנחנו שרים ליד השער את 'האדרת והאמונה' בהמנון הצרפתי, ה'מרסלייז'. זה המגע היחיד שיש לנו עם המקום".

ה'מגע' הזה הוא קריאת תיגר. בעל התניא תיעב את נפוליאון שהחשיך בבשורת ה'נאורות' שלו את היהדות והשתית את אבן הפינה של ההתחלנות. שירת 'האדרת והאמונה' מול הביטוי הכוחני-חילוני של נפוליאון, ליד השער עצמו, בהמנון הצרפתי עצמו – היא קריאת תיגר יהודית על מה שעוללה בשורת הנאורות של נפוליאון.

הוא מהרהר. "אין בשער הזה באמת משהו. כל מה שיש בפריז נראה לכאורה מציאות, אבל פריז האדירה כולה היא בעצם דמיון מופלא, המתחפש למציאות מופלאה. דמיון אינו הופך למציאות כשהוא מתעצם!".

המשפט הנפלא הזה שנאמר בשעת לילה מתוך מכונית חבוטה מול אחד המונומנטים המפעימים באירופה, הדהד במוחי עוד שעה ארוכה. ופתאום מצאתי את עצמי עוצם עיניים מול שער הדמיון, מתנועע בדבקות ומפזם לעצמי את 'האדרת והאמונה' בניגון ה'מרסלייז'.

ר' לוי אזימוב, 'מונומנט' פריזאי בזכות עצמו. על-פניו אברך חסידי צעיר עם שאיפות לתקן עולם אבל משהו שקט מאוד, דרוך מאוד, מבדיל אותו מההמון שלמרגלות הקיום הצרפתי.

יש לר' לוי 'סגנון'. הוא מבורך בנוכחות מרשימה, גם כשהוא מואיל להפריש לעולם מנוד-ראש קל. נבלע בירכתי העשייה הרוחנית האדירה שייסד אביו רבי שמואל, בהשראת ובשליחות רבו, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. אבל בדממה הנחושה שלו הוא מולך על פני 20 רבעיה של פריז ועשרות פרבריה.

הוא משמש עוגן רוחני ל-150 שלוחי חב"ד בפריז. בוקר בוקר הוא משכים לבית המדרש החב"די המרכזי ברובע 19 של פריז, משם הוא יוצא למסע מפרך של שיעורי תורה והשפעה ברחבי הכרך האדיר. פגשתי בו מדי בוקר לאחר שחרית בבית המדרש ברובע התשיעי. חיוכו הרך מבליח כאן להרף עין ב-9:22.

ב-9:23 הוא כבר יושב באגף השיעורים, מול 40 אברכים ומוסר שיעור קולח בצרפתית.

ב'שאנז אליזה' 122 - זה הסיפור האמיתי

ה'חוצפה' החב"דית המפתיעה ביותר היא העזות להקים בית מדרש שוקק חיים ופעילות תורנית, בצומת היוקרתית והאלגנטית ביותר בעולם. בשדרות 'שאנז אליזה' 122, מטרים ספורים מעורק החיים הראשי והיוקרתי ביותר של צרפת, כיכר האטואל ו'שער הניצחון'. 

בית חב"ד ב'שאנז אליזה' עצמו הוא מין 'שער ניצחון'. הוא חף מאפס קצה של סמליות. אין מסתפקים פה ב'מבצעים' וסמלים אטרקטיביים של הדלקת נר חנוכה או חלוקת ד' מינים ליד האייפל ו'שער הניצחון'. בית חב"ד ב'שאנז אליזה' שוכן באחד מבנייני הפאר בשדרה, למעשה אין כאן בתים נעדרי פאר. שכר הדירה החודשי של בית המדרש הזה הוא שבעת אלפים יורו לחודש! (35 אלף שקל חודשיים), והוא רוחש פעילות תורנית שוקקת חיים.

מי המשתתפים? בנקאים שכנים, עורכי דין וסוחרים מאצולת הממון והיוקרה העולמית של ה'שאנז אליזה', המוצאים בפינה החמימה הזו מוקד אור וחמימות, מפלט מהקור המצמית של עולם הממון. ר' יונה חזקי, שליח חב"ד, מנהל ביד רמה את המקום, הפתוח שבעה ימים בשבוע משמונה בבוקר עד שמונה בערב. שלוש תפילות נלהבות ביום, עשרות שעורי תורה.

אבל הרגע הגבוה באמת בחיי בית המדרש הזה בא בשעת רעווא דרעווין, 'סעודה שלישית'. ר' יונה מבעיר כאן את הלבבות בדיבורי חסידות גבוהים ושירי נשמה לוהטים פולשים מההיכל הקטן אל תוך הלילה הפריזאי ההולל, המתפלש בזהבו.

אנשי ממון מחויטים ומבושמים המגלגלים מיליונים, תיירים ישראליים שהגיעו למטרות בלייניות וסתם 'עמך' – נסחפים כל חלב וכל דם להיכל האצילות של 'רעווא דרעווין', הגחלת ניצתת סוף סוף ברגעים האלו וממנה נראה ה'שאנז אליזה' ו-11 השדרות המצטלבות מתוכו, כסמטה אפרורית נטולת חיים.

בחגים ומועדים ניצב שם ר' יונה כעמוד של בזלת, ומזכה אלפי יהודים בנענוע לולב או כזית מצה. ההצלחה הרוחנית במרכזי התיירות האלו מסחררת. ר' יונה מסביר לי את הסוד הרגשי: "פריז היא הדבר הרחוק ביותר מההווי והמנטליות הישראלית. ישראלים נהנים להשתכשך בתחושת היוקרה הזו, אבל שמחים להריח סוף סוף משהו ישראלי. 'לולב', 'מצה' – 'מרגיש' להם יהודי. ישראלי. אנחנו מחזירים את רגשי ה'ישראליות' שלהם לחיק היהדות".

וכשהם מניפים לולב או חובקים אל חיקם מצה, נוצצות עיניהם. הם מרגישים 'בבית'.

'תאונה' בכיכר קונקורד - כך החלה הפרשה

שעת ערב בכיכר 'קונקורד' הפריזאי הענק. מכונית שברלוט עקפה באחד העיקולים בדרך לא חוקית. השברולט נחפזה להתרחק מהמרכז הסואן, כשלמגינת לב הנהגת, הבחינה ברכב משטרתי הדולק מאחור.

הנהגת עצרה והתברר שהמצב סבוך משסברה. הרכב היה בבעלות בעלה, רישיונותיו לא היו מצויים במכונית, בצרפת ההקפדה על התִּקניות הזו – אובססיבית. שוטרי פריז נוֹקדנים מאוד בכל הקשור לנהגים החוצים את ה'קונקורד' שלא כחוק ואמתחתם ריקה מפיסת רישיון.

כיוון שכך התבקשה לנסוע לביתה להציג רישיונות. ניידת המשטרה נסעה בעקבותיה לבדוק רישיונות, ולהגיש 'רפורט' מסודר.

האירוע האזוטרי הזה היה נשאר מאובק בגנזכי הבירוקרטיה הצרפתית, אלמלא חברו כמה פרטים שוליים ויצרו מהעניין 'פרשה'.

'פרשה' שהלכה והסתבכה.

בעלה של הנהגת, בעל הרישיון, משמש כאחד המשפיעים בישיבת ברנואה שליד פריז. ילדיו שיחקו אותה שעה בחצר הבית, השוטרים היו משועממים, ולבעל הבית התארכה השעה עד שמצא את רישיונותיו...

משהתארכה ההמתנה, פצחו השוטרים המשועממים בשיחה סתמית עם ילדי בעל-הבית. בין היתר שאלו אותם היכן הם לומדים, מה הם לומדים ועד איזו שעה.
מכאן התפתחה פרשיה קטנה שהטרידה פרק זמן ארוך את הקהילה החרדית החב"דית בצרפת. פרשת החיידר בפריז.

בחיידר החב"די בפריז - צרפתית לא פה

ה'חיידר' החב"די בפריז היא התופעה ההרואית ביותר בכרך הגדול.

החיידר בנוי על טהרת הקודש. ללא שמץ תערובת של לימודי חול. אפילו ללא לימודי קרוֹא וכתוֹב בשפת המקום, צרפתית. בבני ברק של מעלה זה נשמע טבעי אבל קשה לתאר באיזו מידה של מסירות נפש זה כרוך בפריז. הממשלה הצרפתית רואה בכך עניין פלילי של ממש. כאן לא ישראל. הורה צרפתי שאינו מלמד את בנו מתמטיקה ואלגברה – מקומו בכלא.

200 ילדי החיידר בפריז, דוברי צרפתית. למרות זאת מלמדים כאן עד גיל 13 בחיידר קרוא וכתוֹב רק בלשון הקודש, למרות שמרבית הילדים לא ילמדו בחייהם עברית! זו גישה מרטיטה. ילד יהודי צריך להתחנך בא' ב' של המסורת היהודית. לא יעלה על הדעת שילד יהודי ילמד בחיידר A B C כתחליף, למרות שאלו האותיות שישמשו אותו כל ימיו.

וכך קורה, שילדי 'חיידר' דוברי צרפתית בגילאי 12 ו-13 מהלכים ברחבי פריז ואינם מסוגלים לקרוא שלטי חוצות או שמות רחובות בתים! ובעוד הבורות בקריאת שלטי חוצות היא עניין מבורך כשמדובר בפריז, חוסר התמצאות בקריאת השפה יוצר שדה מוקשים של ממש בתקשורת הילד עם צרכים יומיומיים.

ניהלתי שיחה עם מנהל החיידר בברנואה.

אתם לא מתירים לילדים דוברי צרפתית ללמוד קרוֹא-וכתוֹב בשפתם?

"בוודאי שאנחנו מתירים", הוא אומר. "אבל רק מגיל מסוים, וגם אז בשום פנים ואופן לא במסגרת החיידר, ורק לאחר שעות הלימודים".

אתם לא משדרים בכך מסר כפול? שאלתי. תלמד קרוא-וכתוב צרפתית בחדר מסוגר משלך?

"ודאי שלא! המסר שלנו ברור: ילד בצרפת חייב לדעת קרוא-וכתוב בשפת המדינה. אין דרך אחרת. גם אין עם זה בעיה. אבל אסור באיסור מוחלט למסוך את פך השמן הטהור של החינוך ב'חיידר' בלימודי צרפתית. דווקא מסר כזה הוא פסגת החינוך! הוא נותן משמעות מרוממת ותוקף נשגב למוסד של קדושה!".

דבריו מקבלים סייעתא מכיוון מפתיע. בוולוז'ין, שנסגרה על רקע לימודי הרוסית, ראו בעין יפה תלמיד שהגיע לישיבה עם ידע בשפה הרוסית. אפילו מחולל ומוליד, עמוד הענן שלפני עולם הישיבות לדורות עולם, רבנו חיים הלוי סולובייצ'יק עצמו שלט בשפה הרוסית.

אבל וולוז'ין נסגרה, משום שבבית מקדש הישיבה – אין ללימודים האלו מקום!

ב'עימות' עם המנהל - יודעי טוב ורע

שוטרי התנועה הצרפתיים שהזדמנו למעונו ולחברת ילדיו של המשפיע החב"די, עוררו את הבעיה בכל חריפותה.

הם גילו שבתלמוד תורה של הילדים לומדים לימודי קודש בלבד.

בצרפת זה מעשה פלילי.

הממשלה הצרפתית נוקשה באכיפת לימודי החול. בשלטון הנוכחי של הנשיא סרקוזי החריפה הבעיה. עיקר ההתנגשות עם השלטון אינו יהודי אלא איסלמי. בצרפת הסוציאליסטית קיימת הצפה של ערבים ושחורים המתענגים על הסוציאליזם הצרפתי. המוסלמים, המקפידים למרבה הבושה יותר על עקרונות הדת, מחדירים לימודי דת מגיל יסודי. לכן מתעקש השלטון, שהלימוד בכל האוכלוסייה יהיה שווה.

כבימים הטובים, בגלות שלפני האמנציפציה, נדרשת לאימפריה של חב"ד בצרפת שפע תחבלנות והערמה, כדי לא להתנגש עם השלטון. בלית ברירה משהמשטרה גילתה את ה'עוון', סונף החיידר בפריז בדרך עקלקלה לרשת החינוך לבנות 'בית חנה'. החיידר בברנואה צורף באופן טכני לבניין הישיבה, מה שמקשה על שני הצדדים. המטרה, כמובן, לבלבל ולהסיח את דעת השלטון.

הסכנות אורבות מדי יום לנוטרי פך השמן של טוהר החיידר. אירוע אזוטרי כפרשת הרישיון עלול היה להסתיים באסון. בברנואה, למשל, נשלח בוקר אחד ילד רך עם קשיי קשב וריכוז לרופא. הלה השתומם על העובדה שהילד שולט בעברית, יידיש וצרפתית, אבל אינו מבין את האותיות הצרפתיות. משקלט הרופא את הסיבה, ביקש לדווח על כך לשלטונות.

החיידר יצא מזה איכשהו אבל יש בהתנהלות ההרואית הזו במוסדות חב"ד – ממד של מסירות נפש יומיומית!

למה ירצה, שאלתי את ראשי ה'חיידר', עורך דין או רופא שיניים צרפתי, שחזר בתשובה, שבנו ילמד לימודים שלא יביאו איתם בגרות?

זו תכונתו של העם הצרפתי. "הצרפתים הם עם פרפקציוניסט. טוטלי וחד משמעי. בכל צורות חייו – אין תחנות ביניים. במאווייו הגשמיים, ולהבדיל אלפי הבדלות, הרוחניים. כשהוא חוזר בתשובה או מתקרב לאורה הפנימי של היהדות, כיוון חייו משתנה דרמטית והוא מבקש עבור בנו שלמות רוחנית מוחלטת!".

אתם מחנכים בוודאי את הילדים, שאלתי את המנהל, להתמודדות רוחנית עם הסוכנות האורבות להם בכרך הגדול.

הוא תולה בי מבט של רחמים.

"למה לחנך להתגונן מסכנות? אנחנו מביאים את ילדנו להיות 'יודעי טוב ורע'! להבנה פנימית בקדושה וברוממות הניצוץ האלוקי, וממילא להבנת הריקנות בנהנתנות הפריזאית...

"...הם יוצאים משנות החיידר כאן בהרגשה מוחשית, שפריז החומרית היא מהתלה מעוררת רחמים...".

המגדל השלישי בפריז - גאוות יחידה יהודית

שלושה מגדלי פאר מתנוססים בשמי פריז.

ה'אייפל' הוא מין משחק ילדים חסר עידון, חסר תכלה ותכלית, שגבה איכשהו לגובה של 330 מטר ומהסיבה הזו בלבד מתקשים הצרפתים לפרק אותו. הם שוגים, משום שטעות גבוהה יותר – אינה הופכת הגיונית יותר.

המגדל הבנוי אלפי קורות פלדה ושניים וחצי מיליוני ברגים, נבנה עבור תערוכה שנערכה לפני 120 שנה בפריז. הצרפתים תיעבו מלכתחילה ועד עצם היום הזה את הענק הגולמני (שהיה אמור בעצם להתפרק לאחר התערוכה). תיירים אוהבים להצטלם לידו. הצרפתים עצמם מתייחסים לתחביב התיירותי ולחובביו בזלזול בו הם מתייחסים לכל מה שאינו 'צרפתי'.

המגדל השני הוא 'שער הניצחון'. יצירה כלילת פאר. מי שעומד תחתיו מתפעם כל כך מהיופי האלמותי הזה, שהוא מוכן לשכוח את העובדה שהשער בנוי לכבוד ניצחונות שגבו חיי ארבעה מיליון איש ללא מטרה.

עד היום לא ברור אם נפוליאון תרם לאנושות משהו מועיל מלבד 'שער'.

מגדל שלישי המתנוסס לתפארה בפריז הוא רבי שמואל אזימוב.

הגה"ח רבי שמואל אזימוב, אימפריה משגשגת של רוחניות. אימפריה של איש יחיד.
מהפכן יחיד.

רבי שמואל חולל בעצם את המהפכה הצרפתית השנייה.

הרב אזימוב, מהפכן רוחני בן דמותו של נפוליאון בונפארטה, שגר בקרבת הרובע ה-19 של פריז, מרכז מפעלו. רק שבעוד נפוליאון טרח לטמא את נשמת העולם בבשורת השחרור שלו, הפך הרב אזימוב את פריז למגדלור של אור וקדושה.

לפריז הגיע הרב אזימוב בשנת תשכ"ח בשליחותו האישית של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש. פריז היא מרכז יהודי עצום עם 400 אלף תושבים הגרים בפריז-רבתי, והיא שיוועה למישהו שיניף את נס המהפכה. הוא הקים בית מדרש קטן ברובע ה-19. היום הוא מולך על צבא בן מאות חיילים, בתקציב אגדי של 19 מיליון יורו לשנה. התקציב מושג אין מאין, כמו אסוך השמן של אלישע, בדרכים של נס יומיומי.

כיום הוא מולך על 20 הרבעים בפריז ועל כ-19 פרוורים. ותחת פיקודו 150 גנרלים, המאירים לבבות של שלושת אלפים וחמש מאות ילדים (!) ברחבי פריז-רבתי.

השפעה יהודית בפריז – בעייתית יותר מהשפעה ב'חבר העמים'. בפריז ישנן קהילות השומרות על סממנים יהודיים אנֶמיים והן עיצבו מין 'יהדות פריזאית'. היינו, יהדות הבוחרת בעצם אורח-חיים צרפתי, מלווה גינונים יהודיים.

ברובע התשיעי שוכן למשל בית הכנסת הפריזאי הגדול. יצירה כלילת-פאר, שנבנתה בתקופת האמנציפציה של נפוליאון וברוח בשורת הדרור היהודי. עשרות טקסי חופה נערכים כאן מדי יום. 'מְסַדר הטקס' עטור מין כובע נפוליאוני משולש, שריד לתהילת עבר מפוקפקת. הכובע, הלבוש, המקהלות והטקסיות התיאטרלית – מסמלים את הנטייה העזה של הממסד הדתי לינוק מהקלסה הצרפתית גם במעמד דתי כ'סידור קידושין'.

ההקפדה על הכובע הנפוליאוני – היא בעצם ההקפדה היחידה. האם הזוג כשר לנישואין? האם הם רווקים בכלל? לא נימוסי לשאול שאלות כאלו.

בתחילת דרכו עמד הרב אזימוב בפני בעיה חריפה. האם ללחום בצרפתיות-הדתית הזו? האם להקים 'יש' מפואר מ'יש' עלוב נטול תחייה ומחויבות פנימית? או להקים הכול מחדש?

אז, בתשכ"ח, בהוראת רבו, ששרטט את אופי השליחות תוך ירידה לפרטי הפרטים והבנת אמת מופלאה בנפשות המקומיים, נמנע ככל האפשר, מלהקים בתי מדרשות חדשים. הוא פעל לצד הקהילה המסורתית הקיימת. חיזק יהודים קרובים למחצה, לשליש ולרביע, והצית בהם את הנקודה האלוקית – שטבעה בין קפלי האצטלאות והגינונים הצרפתיים. בדיעבד, זה התגלה כרעיון מבריק, משום שבכך השפיע למישרין על חוסנה ורוחניותה של הקהילה המסורתית – השפעה עזה, ועידן בכך את מיתרי ה'הרגשים' היהודיים בפריז כולה.

הקהילה המסורתית לא הרגישה מותקפת, אלא נתבעת. מין קנאת סופרים והרגישה צורך להתאים את עצמה לתפארת היהודית שהרב אזימוב ייבא ועמל להשריש בעשר אצבעותיו.

אט אט החלה גאוות יחידה יהודית להתנוצץ במחוזות-תפר יהודיים בפריז. כיום מונה חב"ד בצרפת אימפריה אנושית עצומה ובלתי נתפסת של אלפי משפחות בעלי תשובה, בעלי חזות חרדית-חסידית מובהקת, יראים ושלמים, מקפידים על קלה כבחמורה.

בחדר הפיקוד הכללי - הבזק האושר הראשון

ברובע התשיעי של פריז, מצוי חדר הפיקוח והפיקוד הכללי. כאן מרכז המידע הרוחני ברחבי ממלכתו של הרב אזימוב.

מספר אברכים מקומיים יושבים כל שעות היום עם מכשירי טלפון צמודים לאוזניהם ועונים ללא הרף למבול שאלות מפי בעלי תשובה צרפתיים, מפי תיירים שאינם בעלי תשובה או מקומיים מחפשי זיקה.

מה שואלים? תיירים ישראלים חילוניים שרוצים להתרפק מעט על 'לכה דודי' יהודי, ומבקשים כתובת. תיירים יהודיים המבקשים לשאול איפה יש מסעדות טעימות, עם מידה של כשרות. הם לא מבקשים בהכרח כשרות של 'שארית' (חב"ד גם לא תספק אותה), אבל צרפת היא ארץ הטרפות. פירות-ים הם תפריט בסיסי. תיירים רבים רוצים כשרות, אבל תפריט צרפתי. חב"ד תפגוש אותם גם בתפר המוזר הזה.

מקומיים חילוניים שהורה שלהם נפטר, והם מוצאים את עצמם אבודים מבחינה רגשית פרוצדורלית ודתית, רואים בבית חב"ד אבא, הדואג לטהרה, לקבורה, להספדים, לסיוע רגשי ולמילות ניחומים חמות.

כאן נרכשים תפילין ראשונות. כאן מתעטרים לראשונה בציצית. וכאן גם מתנוצץ הבזק האושר היהודי הראשון של בנים במפגש הראשון שלהם עם חיקה החמים של היהדות!

*

ולמרות שהדברים נשמעים דרמטיים מדי, ולמרות שהמשפט הבא לא יצוין בספרי ההיסטוריה, אין להתכחש לעובדה, שהאימפריה שהקים הרב אזימוב עצרה במידת האפשר, באיחור טרגי של 180 שנה, את מהפכת הנאורות הצרפתית!