יוסי אליטוב
צילומים: מאיר דהן, COL ושוקי לרר


1.

מחיצה של ברזל

מז'בוז' של מעלה, יום ל"ד בעומר תשע"א.
במרחב הציורי שבין נהר הבוג לנהר הבוז'וק, פועמת מזה שלוש מאות ועשר שנים נשמת אפה של החסידות. שלושים ואחת שנים לאחר שאחרון היהודים עזב אותה באופן סופי, מז'בוז' הנחשלת - לשעבר הגדולה שבערים היהודיות במחוז אוקראינה - מחייכת חיוך של ניצחון. לקראת סוף שנת המאתיים וחמישים להיטמנו של מחולל תנועת החסידות בתוך רגבי אדמתה, היא יכולה להתפאר בהיסטוריה נצחית, כזו המושכת אליה גדודי חסידים לאורך כל ימות החמה והגשמים. כיום היא סוחבת, אמנם, נחשלות תרבותית ארוכת שנים, סובלת מפרימיטיביות מכמירה וחסרת תיקון, ותושביה, בעלי המראה האיכרי, מהווים שם-נרדף למסכנות אנושית שרק כוסית וודקה יכולה להשכיחה למשך מספר שעות.

אבל שני דברים לא יוכל המושבע שבאויביה לקחת ממז'בוז' של המאה העשרים ואחת, השוכנת, עדיין, במחוז הזכור על שמו של חמלניצקי הארור: את ההיסטוריה שלה כערש לידתה של תנועת החסידות, ואת ההווה שלה כמקום מנוחתו של הבעל שם טוב ושל מאות ממשיכי דרכו, מפיצי משנתו ונושאי לפידו. נהר הבוג הסמוך כמו נאבק במאבק תמידי ובלתי פוסק באש היוקדת מכאן, מהיכל מנוחתו של הבעל שם טוב. והאש הזו, תמיד תוקד על מצבת קבורת הבעל שם טוב. היא לא תכבה לעולם.
למז'בוז' של המאה העשרים ואחת היתה עדנה של ממש. לאחר עשרות שנות עזובה ושיממון, היא מהווה מוקד משיכה המוני. מאות חסידים מכל רחבי העולם פוקדים אותה מדי שבוע, מבקשים לבוא אל הרב'ה הגדול של העולם החסידי שמיליוני יהודים נאותו ועדיין נאותים לאורו. מאתיים וחמישים שנים חלפו מאז הסתלקות המצביא הגדול של החסידות, ועדיין תנועתו ורעיונו הם הדבר הרענן ביותר שצמח כאן.

על האדמה הצחיחה הזאת, שפעם שימשה כאזור חיץ בין מדינת וואהלין וחלקים מגליציה האוקראינית לבין שטחה של הדוכסות הגדולה של ליטא, פועמת מזה כשלוש מאות שנים נשמתה הגדולה של החסידות.



זכינו לדרוך השבוע למשך מספר שעות על אדמת הקודש ספוגת היקוד. הרי אין הכנה נאותה מזו לחג מתן התורה, מלהשתטח על קברו של מי שגילה את תורת החסידות ונסתלק ביום שבו ניתנה תורה לישראל. עלינו אפוא על סיפונו של מטוס קל והמראנו מנמל התעופה בן גוריון בדרכנו לויניציה, ומשם למז'בוז'.

שעתיים וחצי לאחר שהמראת מתל אביב, והנה אתה כבר כאן, בויניצה האוקראינית. אתה חולף על פני קפריסין וטורקיה, חוצה את הים השחור - ואדמות אוקראינה נגלות לפניך במלוא הדרתן. מדהים לחשוב על כך שאבות החסידות, ובראשם הבעל שם טוב, השתוקקו כל חייהם לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה. מרביתם לא הגשימו את חלומם הגדול, חלום שעבור בן המאה העשרים ואחת הוא פונקציה של שעתיים וחצי טיסה ומאתיים ועשרים דולרים.

קיר בלתי-נראה משמש כמחיצה של ברזל המפרדת בין ההוויה הכפרית הנושנה, הנחשלת והנבובה של אוקראינה, לבין אדמת הקודש שזכתה לקלוט לתוך רגביה את ארון קודשו של מייסדה ומחוללה של תנועת החסידות שהאירה לארץ ולדרים עליה לדורות עולם. כמו המעבר מכדור הארץ לאטמוספרה, כך נראה המעבר בין ארץ השיכרון והחידלון האוקראיניים אל ערש מנוחתו של גדול העולם. שורה של מצבות אבן משוחזרות, צבועות לבן, משמשת כשער-הכניסה אל המבנה שעיני העם היהודי נשואות אל מי ששוכן בתוכו.

אדמה צחיחה, נוקשה וקרה, מקדמת את מי שבא אל המקום שבו נגנז לפני מאתיים וחמישים שנים ארון קודשו של אור שבעת הימים, הבעל שם טוב זי"ע. שביל צר וארוך מקדם אותך בבואך אל מקום חלקת מחוקק ספון. אימה ויראה, רתת וזיע, אופפים אותך בהיכנסך אל המבנה המשוחזר, שבמרכזו נכתב: 'פה נטמן רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זי"ע'. מסביבו, גיבורים סביב לו, תלמידיו וחניכי-ביתו. באוויר שבחלל מבנה הציוּנים כמו מרחפים מיליוני נשמות ישראל שהרוו את צימאונן מן המעיין המפכה כאן.


2.

'נכנס מפתח אחר'

חג השבועות תק"ך, ביתו של הבעש"ט, מעז'בוז'.
"בעל-שם-טוב, משחלה קודם פטירתו לא שכב במשכב, רק נעשה כחוש וקולו לקה והיה יושב לבדו בחדר התבודדותו. בליל שבועות, הלילה האחרון לחייו, נאספו אליו אנשי סגולתו ודרש לפניהם על עניין מתן-תורה. בבקר שלח אחריהם שיתאספו כולם והורה להם איך שיתעסקו עמו אחרי פטירתו. אחר-כך ציווה שיתנו לו הסידור ואמר: 'אשוחח עוד מעט עם השם יתברך'.

"אחר-כך שמעו שהוא אומר: 'אני מוחל לך אותן שתי שעות, אל תענה אותי'.

"ושאלו אותו עם מי הוא מדבר. אמר להם:
'אין אתם רואים את מלאך המוות שהיה תמיד בורח ממני, ועכשיו שנתנו לו רשות עלי, נתרחבו כתפיו ושמחה גדולה עליו'.

"אחר נכנסו כל אנשי העיר לקבל פניו ביום-טוב ואמר לפניהם דברי-תורה.

"אחר-כך, בעת הסעודה, צווה להמשרת, שיתן דבש בצלוחית גדולה, ונתן בקטנה, נענה ואמר: 'אין שלטון ביום המוות, אפילו הגבאי אינו מציית לי'.

"אחר-כך אמר: 'עד כאן גמלתי עמכם חסד ועכשיו תגמלו עמי חסד'. ונתן להם סימן, שכאשר יפטר, יעמדו שני השעונים שבבית. רחץ ידיו ועמד השעון הגדול. וסבבוהו אנשים שלא יראוהו. אמר להם: 'אין אני דואג על עצמי, כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותיכף אכנס בפתח אחר'.



"וישב על מטתו וצווה שיעמדו מסביב ואמר להם דברי תורה, על עמוד שעולין מגן-עדן תחתון לגן-עדן עליון, וכן בכל עולם ועולם האיך הוא בעש"ן ובביאור על סדר עבודה. וצווה להם לאמור 'ויהי נועם', ושכב וישב כמה פעמים וכיוון בכוונות עד שלא שמעו חיתוך אותיות. וצווה לכסות אותו בסדין והתחיל להזדעזע ולחרוד כמו בשמונה-עשרה, ואחר-כך נח מעט מעט. וראו שעמד השעון הקטן. והמתינו עד בוש וראו שנפטר" - - -

לפני מאתיים חמישים ואחת שנים קרה המחזה השמימי, והבעל שם טוב יצא מבעד פתח אחד, פתחו של העולם הזה, ונכנס בתוך בפתח אחר, פתחו של גן העדן. וכאן, בתוך חלקת האדמה הזו שעליה אנו עומדים בחרדת קודש ימים אחדים לפני חג השבועות, נעצרו גלגלי העולם מלכת. שישים שנה לאחר שנשמתו של רבי ישראל בעל שם טוב ירדה אל נווה-העולם והפכה אותו למקום שטוב יותר לחיות בו, נעצרה כאן, בנקודת הארץ הזו, פעילותו הגשמית עלי אדמות. באסרו חג של שבועות הורדו לכאן המשכן וכליו.

כאן, במשכן הנשמות, בבבואת עולם האצילות, עשינו מספר שעות נאדרות בקודש. לראשונה בחיי, הגעתי אל מקום מנוחת ענקי העולם, נגעתי במצבת האבן שזכתה לשמש את ציוני מחוקקי תבל, וכמו חזרתי אחורנית במנהרת-זמן עלומה, אל הימים שבהם הפציע האור הגדול שמאז הוא הולך ומאיר, הולך ומתחזק.

20 שעות מסע לארצם הגשמית של אבות החסידות, שימשו בעבורי מעין חרך הצצה אל עולם אמיתי, שהיה ועודנו, שהתפתח כאן והתרחב לכל העולם. לרגעים ארוכים בזתי בוז עמוק לכל מועקות הפוליטיקה של מדינת ישראל, שגיאוגרפית איננה רחוקה מבית העלמין ממז'יבוז', אך בין מה שהיא מייצרת לבין מה שנוצר כאן לפני 250 שנה, קיים מרחק עצום של שנות אור, בלתי ניתן להדבקה.

לא ברור איזו זכות רשומה בקורותיה של אוקראינה, שזכתה לארח את מוקד הפצעתה של החסידות. אבל המציאות היא שכאן, במחיצת הבעל שם טוב, אתה עומד לפתע על אפסיותו של החומר שממנו עשויה ההוויה המחוספסת של המזרח התיכון המפולג.


3.

פעם נחתו כאן מטוסים

ויניצה (Вінниця) היא עיירה אוקראינית טיפוסית, המארחת את אחד המגרשים המשובשים בעולם לנחיתת מטוסים. העיר הזו שוכנת על גדות נהר הבוג הדרומי, במישור פודוליה. הבוג הדרומי זורם דרך העיר, המרוחקת כ-260 ק"מ מהבירה קייב וכ-430 ק"מ מעיר הנמל אודסה.

בניגוד מוחלט לרוב אזוריה של אוקראינה, הקיץ כאן הוא ארוך, נעים ולח. החורף, לעומתו, הוא יחסית קצר, בהתייחס למזרח אירופה. מדריך טיולים בשם אברהם שהצטרף אלינו, מספר על ממוצע של שבעה ימי סופות שלג מדי שנה, 6 ימים של סופות ברקים, כ-50 ימים של ערפל. מזכיר הרבה יותר את המזרח התיכון. כאשר נחתנו על אדמתה המשובשת, זכינו לקבלת פנים נעימה, לפחות מבחינה אקלימית.

מבצרים עתיקים וכבישים מיושנים הם שניים מהמאפיינים העיקריים של העיר שקידמה את פנינו עם נחיתתנו באוקראינה, בחבל ברסלב. המבצרים הללו, מספר לנו המדריך, הם זכר לימים ארוכים של מלחמות עקובות מדם, שבמהלכן נכבשה העיר על ידי הפולנים, האוסטרו-הונגרים, הגרמנים, הלאומנים האוקראינים, הלבנים ומי לא. לבסוף ירשה הרפובליקה האוקראינית של ברית המועצות את העיר הזו מידי הנאצים שטבחו כאן ביהודים באופייניות מרושעת שתיזכר לדיראון עולם.



משפחות יהודיות ראשונות התיישבו כאן, בויניצה, באמצע המאה ה-16. בשנת ת"ח-1648, עם כיבוש העיר על ידי הקוזקים של חמלניצקי, נרצחו כל יהודי העיר שלא הצליחו להימלט (פרעות ת"ח ות"ט). לאחר תום המרד של חמלניצקי שבו היהודים להתיישב בה. הקהילה היהודית בעיר גדלה בצורה מתמדת. על פי מרשם האוכלוסין משנת 1897 למניינם, חיו בויניצה 11,689 יהודים, כ-36% מאוכלוסיית העיר. גל הפרעות ביהודים ששטף את אוקראינה בשנת תרס"ה-1905, לא פסח על יהודי העיר. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה סבלו יהודי העיר מרדיפות, ממעשי שוד, מביזה ומפוגרומים.

לאחר תום המלחמה חזרו היהודים, שהצליחו להימלט מידי הנאצים, לעיר, וחיי הקהילה חודשו למשך תקופה לא ארוכה במיוחד. בית הכנסת היחיד שפעל בעיר נסגר על ידי השלטונות החשוכים. בשנים האחרונות יש כאן תחייה יהודית. שליח חב"די נמרץ, רב העיר הרב שאול הלוי הורביץ, איש חי ורב פעלים, עושה כאן פלאות. ארבעה בתי כנסת מקיימים כאן שלושה מנייני תפילות ביום. לאחרונה הוא חנך מקווה טהרה מפואר, גם במונחים מערביים.

ויניצה זו, ממוקמת בתחילת המסדרון האוקראיני הצר והארוך. אי לכך, מצאנו בו יעד נוח גיאוגרפית לנחיתה, עקב קרבתו למעז'בוז'. לפני רגעים אחדים חצינו את הים השחור, בואכה מדינת אוקראינה. אני משקיף מבעד לחלונות המטוס הקל ומגלה מרחבי תבואה אינסופיים המתפרסים למלוא רוחב העין. מלמעלה הכל ירוק ופורח. האביב מכה כאן שורשים עזים. למרות זאת, הקדרות כאן בולטת. יש משהו ארור באדמה הזו. אולי זוהי העובדה כי היא ספוגה, האדמה, בכמויות אין-מספר של דם יהודי. המלאך המשחית האוקראיני פגע כאן ביהודים, הרג בהם והפך לשותף בכיר בתעשיית המוות של חמלניצקי, של הנאצים ושל כל מי שביקש את דמם של בני ישראל.

אנו מנמיכים טוס בהדרגה. אדמת ויניצה הולכת ומתקרבת, והמהמורות של מסלול הנחיתה נראות היטב, כמו בזכוכית מגדלת, וגורמות לאיבוד החשק בנחיתה.

זהו שדה תעופה משובש, שאינו רגיל לקבל מטוסים. מגע של גלגלי מטוס כמעט שאינו מצוי כאן. המוני היהודים הנוחתים באוקראינה לצורך השתטחות על קברי אבות החסידות, נוהגים לנחות בקייב. אומרים ששדה התעופה בקייב משוכלל רק קצת יותר מזה של ויניצא. קצת, ממש לא הרבה. מטוסים קלים יכולים לנחות כאן בקושי. פחד ופחת אחזו בי ברגעים שלפני הנחיתה. משנגעו גלגלי ציפור הברזל בקרקע זרועת הגומות והגבשושים שניסתה לאתר יציבות, תיזז המטוס לצדדים, נע כמטוטלת, הזדעזע כחולה פרקינסון. פחות מ-24 שעות לפני כן שמענו על מטוס שיצא מישראל לנמל התעופה ניוארק, שהתקשה לפתוח את גלגליו. במקרה של תקלה חלילה, לא יהיה מי שיסייע לנו.

כשהמטוס ריקד כמו שיכור אוקראיני על מה שנקרא כאן - בתרגום חופשי מאוקראינית - מסלול נחיתה, נזכרתי משום מה בנמל התעופה של אוגנדה בשנות השישים. הכל הרוס, מנותץ ושבור. "פעם נחתו כאן מטוסים", מספר לנו הטייס וחש כמי שהתמנה לרגע לתפקיד הדרכה במוזיאון לתעופה.

משהסתיימה הנחיתה, הורגשה כאן חצי אווירת חג. לא בכל יום איתרחיש ניסא ולא בכל חודש נוחת מטוס אמיתי של ממש במה ששימש את הנאצים לפני שבעים שנה כנמל תעופה מפותח.


4.

ארבע כוסות תרעלה

אחד מענפי הפרנסה היותר פופולאריים בעיירות אוקראינה הקטנות, הוא קו ההובלה של מטענים אנושיים מבחוץ. אורחים מהעולם, בעיקר יהודים המבקשים לשפוך שיח בקברי אבות החסידות, מגיעים לכאן, ומובלים אחר כבוד בידי אלפי צאצאיו של אלכסיי האגדי, עגלונו של הבעל שם טוב. לא מעט יהודים מהעולם חולשים כאן על קווי נסיעות מן הסוג הזה, מפעילים תחתם את גויי הארץ הזו המשמשים כעגלונים מודרניים.

התעריפים כאן ברורים. התמזל מזלם, והמרחבים של אוקראינה הינם אינסופיים. המרחקים עצומים, הכבישים צרים, וחוקי התנועה הם המלצה בלבד, וזאת במקרה הטוב. שוטרים אוקראינים אורבים מבעד לעצי היער הזרועים משני צדי הכביש, אולם בכוחן של כמה מטבעות שחוקות לפתור כל בעיה. זו הסיבה לכך שהרכבים כאן דוהרים על הכבישים המשובשים אחד נגד השני, ללא קו מפריד, ללא איי תנועה וללא מעקות הפרדה. גם אם מתרחשת תאונה, מבחינת האוקראינים אין בכך דבר.

חלק מהכבישים כאן, הם 'כבישי כרמל'. העצים מסוככים מעל הכביש, מסתירים חלקים נכבדים משדה הראייה. הנהגים שועטים במהירויות מטורפות, שאפילו בכביש תקין לסכנה ייחשבו. שוטרים מסמנים לנהגים שונים לעצור בצד הדרך. שטר קל מחליף ידיים, והדרך ממשיכה ללא מפריעים. עד לשוטר הבא.

הרהורי הווה ועבר משמשים בערבוביה. מחזות מתמיהים של ההווה מתערבלים בסיפורי העבר ויוצרים הוויה של ניגודים בלתי אפשריים. המבנה שעל ציון הבעל שם טוב ובית הכנסת שלצידו יעידון זאת. היום יש כאן כמה יושצ'נקואים ומספר בתי מרזח. אלכסיי נותר, החסידות התפשטה למקומות אחרים.

חבל ארץ אוקראיני זה, שעל אדמתו אנו דורכים כעת, הוא ערש לידתו הבעל שם טוב, שנולד בעיירה אוקא, שהמרחק שלה מכאן אינו רב. שם נולד, שם גדל, שם התבודד. שם גילה את האור הגנוז בקרבו של כל יהודי, יהיה אשר יהיה. כאן רכש את ענקותו, את תורתו, את רוחו הגדולה, בשנים שטרום ההתגלות ששינתה את פני העם היהודי מקצה לקצה. בינות לעצי היער הללו שעל פניהם אנו חולפים ביעף, הוא יצא למלחמת היחיד שלו נגד מגמת הוויתור על יהודים פשוטים וטרודים. כאן קולפו שכבות האבק שכיסו על נשמות רבות מישראל. פה הורעפו טללי תחייה על העם היהודי שזכה לאורו של מי שהביא לו עדנה מחודשת.

אנו מתקרבים לעיירה מז'בוז', שמלבד היותה משכן ונווה גשמי לתורתו של הבעל שם טוב, היא גם שתתה ארבע כוסות של תרעלה עד תומן. היא ספגה את גזירות ת"ח ות"ט, ואירחה את החייתיות הנאצית לפני שנים לא רבות. לכאן הגיעו חיילי השטן, והשליכו את יהודי העיר אל הנהר. מכאן הם לא התקדמו הלאה. גם העיירה הזו לא התקדמה מאז. הכל נתקע, הכל עצור אי שם במרחקי ההיסטוריה הערפילית.


5.

אל תכסי דמם

"Меджибіж" (מז'בוז'), מקדם אותנו שלט רחב ידיים, ואנו יודעים כי באנו בשערי העיר שרגשות חסידיים מתלהטים למשמעה. צמרמורת חולפת במורד הגו. לא בכל יום נקרית הזדמנות כזאת, להתקרב אל משכנו של אור שבעת הימים.

עיר הגבול הזו, שעברה בהיסטוריה שלה מיד שלטונית אחת ליריבתה, שימשה לאורך שנות ההיסטוריה הרחוקה שלה כבסיס הגנה נחשב. כיום היא משמשת בסיס הגנה רוחני, עבור מאות מבקרים בשבוע. פעם היתה בה נוכחות צבאית גוברת, כיום הנוכחות היא חסידית ולוהטת. לפני ארבע מאות שנים היא השתייכה לשושלת האצילים הפולנית גרבורט; כיום היא שייכת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לשושלת החסידים האצילית. המצודה המבוצרת שנבנתה בה בעבר הרחוק, שהיתה בין המצודות החזקות שבפודוליה, הוחלפה במצודתו של רבי ישראל בעל שם טוב, הפרוסה במרחבי העולם היהודי.

בהיסטוריה הקרובה יותר של העיר, היו קרוב למחצית מתושביה יהודים. הם החזיקו בה בעמדות מפתח, עד אשר הגיע חמלניצקי ועקר את הכל בגזירות ת"ח ות"ט. מאות שנים מאוחר יותר, כאשר החיה הנאצית הגיעה לכאן, התערבב דמם של קדושי השואה בדמם הספוג של נרצחי ת"ח ות"ט. פעמיים הותקפה העיר בידי עשרות אלפי קוזאקים מגדודי חמלניצקי. הם שדדו ושרפו רכוש ובתים יהודיים וטבחו ללא רחם בכל יהודי שנקלע בדרכם. בפעם הראשונה, בשנת ת"ח, ניצלו יהודים רבים, שנסו על נפשם לכפרי הסביבה. בפעם השנייה, בשנת ת"ט, צלחה מזימת הצורר באופן מושלם. הקוזקים, חייליו של נייצ'אי, כבשו את העיר כליל, שרפו את בתיה עד היסוד והשמידו את רוב יהודיה.



שניים עשר יהודים ניצלו בפרעות הללו, וחידשו את הגרעין היהודי במקום, גרעין שיתפתח ברבות השנים, בעיקר בתקופת השליטה הליטאית באזור, ויהווה בסיס להתפתחות החסידית שתיווצר במקום מאות שנים לאחר מכן, בניצוחו של יליד האזור, רבי ישראל בעל שם טוב זי"ע. אִישָה של החסידות תוצת כאן על ידו, ומאז לא תכבה, עד אשר מגפי קלגסיו של הצורר הנאצי ידרכו בעיר ויכבו אש בת קרוב למאתיים שנים.
ממחרת יום הכיפורים תש"ג, בבוקרו של יום שלישי י"א בתשרי, הקיפו אנשי הגסטאפו ועוזריהם האוקראינים את הגטו היהודי. הם ריכזו את יהודי הגטו הנותרים בכיכר העיר. הצעירים רוכזו ונשלחו למחנות עבודה, ויתר היהודים, כ-1,000 במספר, נלקחו משם לגדות נהר בוג, שם נרצחו. כ-2,500 יהודים הצליחו להסתתר בבונקרים ובכפרי הסביבה. במשך שלושה שבועות נמשך ציד היהודים, ובסיומו נמנו כ-3,500 הרוגים אשר קבורים בקבר אחים מחוץ לעיר. מעטים מאוד מבני קהילת מז'יבוז' ניצלו.

ארצו של הבעל שם טוב, אל תכסי דמם.


6.

גיבורים סביב לו

שורות-שורות של אבנים לבנות, בוהקות, מחפות את כתלי הבניין המרשים, שמתנשא לגובה בלתי מבוטל. עננים מכסים את חלקו העליון של המבנה. השמים בהירים היום, וזוהר הרקיע מתמזג היטב עם קדושת המקום. "היכל הבעל שם טוב", מכריז השלט מאיר הפנים. דמות דיוקנו של הבעל שם טוב כמו ניצב במלוא הדרו מעל להיכל החסידות שהוקם כאן ברוב הדר. בקצה השביל המוביל מבית העלמין, נפתחת הדלת למבנה קטן, ממנו מובלים הנכנסים אל תוך הליבה החסידית הבוערת, שאשה יוקדת ביקוד אש בלתי ניתן לכיבוי.

בצד הבניין ממוקם מקווה טהרה. מימיו עכורים, טמפרטורת המים אינה מוסדרת. התנאים מינימליים. אולם מי יוותר על קפיצה לתוך המים, עכורים ככל שיהיו. זוהי הכנה דרבה לקראת המפגש עם קודש הקודשים. וגם אם התנאים הגשמיים אינם משופרים דיים, כדאית היא התוצאה. הרי הבעל שם טוב עצמו היה שובר מעטה של קרח כדי לטבול במימי הנהר. הלא כן?

רוכלים מקומיים מקדמים אותנו, מנסים לדקלם מילים ביידיש, לבקש נדבה ולהציע מרכולת. חשבנו לפרנס אותם, אולם שלטים אדומים בכניסה להיכל הציון מזהירים את הבאים שלא לרכוש מהם דבר וחצי דבר. ביתן שמירה ממוקם בכניסה למתחם, ושומר מקומי מאייש אותו. ללא נשק, בלי מדים.

יום קיץ אוקראיני שקט הוא היום שבו דרכנו על אדמת הקודש. מאות החסידים הנוהגים לעשות את חג מתן התורה במחיצת מי שהחזיר את נשמתו הגדולה ליוצרה ביום הזה, טרם הגיעו לכאן. מלבד מספר מקבצי נדבות נכריים וישישה מקומית המנסה לכבד את הבאים במיני טעימה משונים, אין כאן כמעט איש. המחזות מסביב מחזירים אותך על-כרחך לחיי העיירה היהודית, זו שהיתה כאן ואיננה.

אתה נוקש על הדלת בחרדת קודש ונכנס לפני ולפנים, אל מקום אש שלהבת, אל ד' האמות של משכן הנשמות ועדן הנפשות. כאן, תחת קורת גג מקודשת אחת, ניתן לפגוש את מצבת קודשם של פארי הדמויות ששמן נישא בסילודין בפיות המוני ישראל. התלמידים הקדושים, שעל זכרם גודלו דורות של חסידים ואנשי מעשה, מקיפים את רבם במעגל מקודש, בדיוק כפי שעשו בחיי חיותו של רבי ישראל בעל שם טוב.

צפוף כאן, בהיכל הבעל שם טוב. במרכז האוהל מתנשאת מצבת קודשו המחודשת של מייסד החסידות. משמאלו טמון ארונו של גדול תלמידיו, רבי זאב וולף קיציס, ומשמאלו ממוקמת מצבתו של רבי יעקב יהודה, האב"ד דמז'בוז'. מסביב שוכנים כבוד הנכד רבי ברוך מממז'בוז', רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, ובסמוך להם - ה'דגל מחנה אפרים'.



תחושות הוד אופפות את כל ישותך, בעומדך בתוך קודש הקודשים של עולם החסידות. במשך מאתיים וחמישים שנות חסידות קובצו לכאן רבי-רבבות של נשמות שעשו את דרכן מכל קצווי התבל, כדי לחסות בסתר כנפיה של החסידות שנוצרה במקום הזה.
הלב משתפך, הרגשות גואים. דמעות ניגרות מהעיניים, מרטיבות את מצבת האבן. לב מי לא יימס בעומדו בפני מי שהעניק חמה בקומתו ונשלח להביא אל היהדות כולה את אחת המתנות הגדולות בקורותיה.

"ניגון הבעל שם טוב" מתנגן כאן בחשאי. הזמזום החרישי הופך לרם ומתנשא. החושים כולם דרוכים, מרוכזים בניגון המכוון. זוהי טבילה שנייה, בתוך נהר דינור של טהרה עילאית.

חרדת הקודש אינה ננטשת עד לרגע שבו פוסע המתפלל אחורנית ונפרד ממקום משכנו של אבי תנועת החסידות.


7.

מתים מהלכים בשדות

בצאתי את היכל הבעל שם טוב, אני מרשה לעצמי להתבונן בעיירה השכוחה הזו וללמוד על אופייה. מסתבר שאם יש מקור שמחיה את העיירה עם ההיסטוריה הכבירה וההווה המשמים, הרי שזוהי אותה מובלעת חסידית השוכנת בפאתיה, שהעירייה המקומית נסמכת על שולחנה ומכבידה עליה את עול מיסיה. יהודים חסידיים הנודדים מרחבי העולם למז'בוז' החסידית, טורחים לממן מכספם את הוצאותיה של מז'בוז' האוקראינית. כדי שגריגורי יוכל לשתות וודקה.

פעיל מקומי מספר לנו שלא מכבר נצרכה העיר למערכת ביוב חדשה, משום שהישנה היתה קלוקלת וגרמה להצפת ביוב בכל רחבי העיר. מי מימן זאת? המוסדות היהודיים הפועלים במקום. גם קווי החשמל סודרו כאן לאחר שהחסידים הזמינו זאת, ואף לקחו עליהם את הנטל הכלכלי. העבר הרחוק של מז'בוז' רצוף ביהודים ששימשו כאן כפרנסים ושועי ארץ. כאז, כן עתה.

הדבר היחיד הצומח בעיירה מקוללת ומבורכת לסירוגין כמו מז'בוז', הוא החסידים המרקדים על אדמת האספלט בבואם לחלות את פני אור שבעת הימים.

דרך החסידות היא דרך רצופת שבילים מנוגדים, שכולם מובילים לבית השם. לא ראי הבעל שם טוב, כראי נכדו, הצדיק רבי ברוך ממעז'בוז'. הסב קידש את עיקרון השמחה והפשטות, נכדו נהג בתקיפות ובעושר. נחלים רבים התפשטו מנהר הבוג שעל גדותיו יצר הבעל שם טוב את יצירת המופת הנצחית שלו, אולם כולם מובילים את אותו הים, והים מלא, מלא על גדותיו.

המסע מכאן, ממשיך. שלום לך מעז'בוז', להתראות בפעם הבאה, בקרוב. מי שחווה זאת פעם אחת, לא יוכל שלא לחוות זאת פעם נוספת.

יערות חולפים על פנינו ביעף. אי אפשר להימלט מהמחשבה שמא בדיוק כאן, בסבך עצי יער העבות שלפנינו, התבודד הבעל שם טוב בשנים שלפני התגלותו, ושר את שיר הבריאה בשנים שלאחר התגלותו.

מול העיניים נגלה רצף של עיירות קטנות שאלפי איכרים דרים בהן. מבנים קטנים, חצאי בקתות רעועות, מבני תיפלה מופקעי-ממדים ובניינים גדולים של בתי ספר. אם הם כה משקיעים בחינוך, אז איפה התוצאות? אנו שואלים את עצמנו. על האוקראינים הללו אין שאלות. אין דבר שמסמל את תבנית הנוף המקומית הזו יותר מאשר עצם החיים שם. הם מוזרים, נפתלים ואפופי סתירות מובנות. שבילים מפותלים, בתי עץ, אנשים שגם לדוברי אוקראינית שוטפת קשה לתקשר עמם. המראה האוקראיני הקלאסי עם העיניים הגוייות המשוטטות בעצבנות, המראה האיכרי, המגושמות הבולטת. כל כך מוזר, כל כך טבעי.



נדמה כי המדינה הזו היא כולה מישור אחד. אין עליות, אין מורדות. רק מונוטוניות בלתי מגוונת. יערות צפופים, עיירות שכביכול ננטשו על ידי תושביהן ונותרו כמה אנשים כדי לתחזקן. אין את שאון העיירה, אין כאן חדוות חיים. אנשים מהלכים כאן על רגליהם בעוד שהם מתו זה מכבר. אולי זוהי נקמתה של יהדות אוקראינה, לאחר שהושמדה על האדמה הארורה הזו מספר פעמים, ואיש לא מחה, ואף אוקראיני לא קם. להיפך, הם עזרו, שיתפו פעולה, בגדו במיטיביהם ואנשי חסדם. אולי לכן נגזר על אותם אזורים שלא יישמע בהם עוד קול צהלה.

בכל מקום שלא תגיע אליו, תגלה אווירה דיכאונית, מונוטונית, אפרורית. בלי טיפת שמחת חיים. כלום. רק שגרה משעממת של פועלי אדמה שסיימו את חייהם וטרם שמעו על כך.

נקמת דם עבדיך.


8.

שביל של קוצים וברקנים

בריזה נעימה של תחילת קיץ מנשבת מבעד לחלון הרכב הגומע מרחקים בשניות בודדות, שהרי כאן אין חוקי תנועה. רק הידיעה כי אתה נמצא כאן למען מטרה מקודשת, נעלית, מרוממת, שאיש מגויי המקום לא ישיג אותה גם לו יחיה שנין אלפין - נוסכת בך תחושות התרוממות למרות המחשבות על קול דמי אחיך הזועק מן האדמה שעליה אתה נוסע כעת.

היעד כעת היא העיירה ברדיטשוב, מקום משכנו של סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב. מרחק לא גדול מפריד בין מעז'בוז' לברדיטשוב. תשעים דקות בלבד. אתה חולף על פני העיירות, קורא את הכתוב על השלטים, מתרגם את תוכנם מאוקראינית לעברית, ואינך יכול שלא לחוש ברטט קודש. מה אומרת העיירה קוריץ עבור גוי מקומי מגושם? איך אומרים כלום באוקראינית? מה הם יודעים, למשל, על העיירה אנאפולי שעל פניה חלפנו. כאן טמונים, הרי, המגיד הגדול ממזריטש, גדול תלמידי הבעל שם טוב, ורבי זושא מאנאפולי. מי שינק ממעיינותיה של החסידות מתחלחל אל מול השמות הללו. כמקומיים? שום דבר. אך כל מי שינק ממעיינותיה של החסידות - מתחלחל.

הרי מכאן, מאנאפולי הקרובה, לקחו מאתיים וחמישים תלמידיו של המגיד ממזריטש את אבוקת החסידות הבוערת והפיצו אותה על פני תבל ומלואה.

Áåðäè÷³â"" (ברדיצ'ב), מכריז השלט. כאן, בתוך שבילי העיירה השכוחה הזו, חי ופעל סניגורן של ישראל. כאן כיהן ברבנות וכאן לימד סנגוריה על עם ישראל. צדיקים אמרו שעצם הזכרת שמה של העיירה שבה חי ופעל רבי לוי יצחק, הוא פעולה המעוררת רחמים רבים בשחקי-מעל.

בניינים מכוערים מקדמים אותך בבואך ברדיצ'בה. קדחת הבניה במרכז אוקראינה דילגה על הכפרים והעיירות הללו, המשמשים בסך הכל גשר להובלת משאיות עמוסות סחורה ללב אוקראינה.

בית העלמין היהודי שוכן בפאתי העיירה. בניגוד למבנה המשופץ במעז'בוז' המהווה משכן למקום גניזת הבעל שם טוב וגוריו - סנגורן של ישראל, גם לאחר הסתלקותו, מוותר על הכבוד וההדר. נוכחותם של עמותות ומוסדות שיעסקו סביב קברו, בולטת בהיעדרותה. האוהל לא ממש מטופח. מבנה בסיסי עד מאוד העוטף את הקבר. אין גבאים, אין נציגי עמותות ושתדלנים הקשורים לנדבנים אלו או אחרים. כאן יש את רבי לוי יצחק ועם ישראל בלחודוהי.

הקירות בתוך המבנה, ריקים לחלוטין. מלבד פתקאות בקשה עם שמות של חולי ישראל הזקוקים לישועה, אין כאן כל תפאורה. אפילו השלט המציין כי כאן מנוחתו של אותו צדיק, הוא שלט קטן וסמלי. המצבה עצמה - הצבועה שחור - היא נמוכה, מדורגת. צריך להתכופף, כדי להשתטח עליה. אין מקומות ישיבה. על אחד הקירות מופיעה תפילתו של רבי לוי יצחק 'רבונו של עולם, איך וויל מיט דיר מאכן א בייט'.
תחושת האימה והיראה האוחזת במי שנכנס להיכל הציון במעז'בוז', מוחלפת בסוג של שמחה כאשר שנכנסים למשכנו של רבי לוי יצחק. מספר מקומיים המתחזקים את המקום עומדים כאן ומציגים לנו את מרכולתם: נרות ומים לרחיצת ידיים.

יש כאן הארה פנימית, סוג של שמחה. כשאתה נמצא במשכנו של רבי לוי יצחק עתיר לימוד הזכויות - אינך זקוק עוד לבקש שמישהו ילמד עליך זכות. להגיע אל קברו, משמעו לנסוע בין שבילי קוצים וברקנים, מוזנחים מאוד. אבל רגע ההגעה הוא רגע של עוז וחדווה, רגע של טהרה פנימית הננסכת בך. רגע של מחשבה כי כאן, בפני הסניגור הגדול - כולך זכאי.

נערים מקומיים, ספק יהודים ספק נכרים, זורקים לחלל האוויר שמות יהודיים, פסוקים משובשים וחצאי מילים ביידיש, כמבקשים פרוטה לפורטה. בבושקות באות בימים דורשות אף הן את כספן. המחזה מכמיר לב.

עננו, בזכות רבי לוי יצחק.


9.

אין ייאוש בפושקינה

אנחנו יוצאים לאומן. כנראה לא בכדי אירע הדבר, שהבעל שם טוב, נכדו רבי נחמן מברסלב וסניגורם של ישראל, שוכנים בסמיכות יחסית, בתוך חבל ארץ של מאות קילומטרים בודדים. כנראה ישנו חוט מקשר, אך אין לנו עסק בנסתרות.

הנסיעה לאומן רצופה בכפרים ובעיירות קטנים החולפים על פנינו ביעף. היינו עדים לכמעט תאונה חזיתית שנגרמה באחד הכבישים, בשל התפרעותם של נהגים מקומיים. בדקה התשעים נמנע האסון המקומי.

הגענו אומנה. כמה הופתענו לגלות, כי כאן, בסביבות קברו של הרבי הגדול מברסלב, נמצאים עשרות אנשים. פגשנו כאן קרוב למאה אנשים, ביום שגרתי לחלוטין, שאינו חג ואינו מועד. בבית המדרש הגדול שבאומן אתה מבין שחלק מהאנשים הגיעו לכאן מרצונם, בעוד שאחרים פתחו במנוסה מצרות חייהם והגיעו לכאן כדי לתנות את כאבם ואת ייסוריהם, ורבי נחמן, שהיה בחייו אביהם של שבורי לב, משמש להם אף כאן כאבן שואבת, אוזן קשבת ומקור לישועה.

אם במעז'בוז' אופפת אותך אימה ובברדיצ'ב – שמחה, באומן התחושה היא מעין מה שאמר הרשב"י - 'יכולני לפטור את העולם כולו מן הדין'. השערים כאן פתוחים לכול, ואין מי שאינו יכול לשכון בהיכלו של רבי נחמן ואין מי שהצדיק השוכן כאן לא יישא עבורו את תפילותיו למעלה, יהיה מי שיהיה. שהרי כך הבטיח הצדיק: 'מי שיבוא על קברי, אתאמץ לאורך ולרוחב להוציאו משאול תחתיות'.



בחור ישראלי שכיכב בעיתונות הישראלית לפני שנים ולאו דווקא כמועמד אפשרי למועצת גדולי התורה, עומד כאן כשהוא עטור זקן ומקריא מתורת 'רבנו' לאוסף יהודים מכל הסוגים היושבים שם ומאזינים לדבריו. הדוכנים מסביב עומדים הכן, כאילו מחר יפרוס ראש השנה את כנפיו על רחוב פושקינה. יש התרחשות, וההתרחשות היא קבועה, תמידית, בלתי נפסקת.

כשאתה רואה את הנהרה הנסוכה על פני האנשים הללו, אתה מבין היטב כי אכן, אין שום ייאוש בעולם כלל.