מאז מלחמת העצמאות, בשנת תש"ח, ובמשך 19 שנה הייתה ירושלים עיר מחולקת: החלק המערבי של העיר היה בידי ישראל ואילו חלקה המזרחי, כולל ירושלים העתיקה, היה בשליטת ירדן (פרט להר הצופים).

אך ביום כ"ח בחודש אייר תשכ"ז – 1967, שהיה היום השלישי למלחמת ששת הימים, כבשו חיילי צה"ל את ירושלים המזרחית, ובכך הביאו לאיחודה מחדש של העיר המחולקת.

ביום כ"ח אייר, נתן שר הביטחון, משה דיין, את ההוראה לכבוש את ירושלים העתיקה – "במהירות האפשרית". וזאת על רקע ההחלטה של מועצת הביטחון להורות על הפסקת אש בכל גזרות המלחמה: "שעון החול הפוליטי… החל להתרוקן", העריך הרמטכ"ל, יצחק רבין.

בעקבות הוראת הממשלה פרצו חיילי חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוֹטָה גור, לעיר העתיקה, ונכנסו אליה דרך שער האריות. בשעה 10.00 בבוקר הודיע מוטה גור במכשיר הקשר: "הר הבית בידינו, עבור!… כל הכוחות חדל אש. עבור!"

למרות יריות צלפים וחילופי אש, רצו הצנחנים בסמטאות העיר העתיקה לכיוון הכותל המערבי. לוחמים שהשתתפו במלחמה בחזיתות אחרות, ושמעו ברדיו על שחרור ירושלים, סיפרו: "הייתה התרגשות גדולה, היה קשה להאמין שירושלים העתיקה נמצאת בידנו… זהו מאורע היסטורי שאף אחד לא חשב שיזכה לו… אני זוכר שאנשים בכו… ולא התביישו לבכות למרות שהם אנשים מבוגרים… ירושלים העתיקה הייתה בשבילנו תמיד סמל… זאת עיר הבירה שלנו. זה אולי סימל את משאת הנפש שלנו ב- 19 השנים… לא חשבנו באותו רגע … על האבדות, על החיילים שנפלו כדי להשיג את זה. הייתה שמחה שלימה". (עדויות של לוחמים במלחמת ששת הימים).