מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מעלת המנהג

הובא מפי השמועה ("ומקובלני מזקני החסידים"): באחת מהתוועדויות הרבי (לפני קבלת הנשיאות), עם תלמידי הישיבות בחול-המועד סוכות, ביאר הרבי את החילוק בין מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהג. מצוות דאורייתא הרי הן כפי שאדון מצווה לעבדו לעשות [והלה מקיים את דברו] ועושה את הפעולה. מצווה דרבנן היא כשם שהאדון מרמז לעבדו לעשות, והעבד עשה את הפעולה שנרמז. מנהג הוא כאשר העבד מבין מעצמו מה לעשות ועושה פעולה. המנהג מבטא את הקשר העצמי שיש לאדון עם העבד.

דוגמה לכך היא השמחה הכי גדולה שישנה דווקא במנהג ההקפות של שמחת תורה, וכן הזהירות המיוחדת בשאר מנהגי ישראל כגון לבישת כיפה וכו'. מובן מכך גודל מעלתו של מנהג, עד ש'מנהג מבטל דין', כי דווקא במנהג בא לביטוי הקשר העצמי של הקב"ה עם בני-ישראל (הערת הרב מנחם מענדל כהן מסקרמנטה, קליפורניה, הערות וביאורים אהלי תורה נ.י. גליון תתצב (יו"ד שבט תשס"ה) עמ' 110).

שינוי מסורה ברש"י

על הנאמר ברש"י על הפסוק בפרשת תרומה (כה, כב): "ואת כל אשר אצווה אותך אל בני-ישראל – הרי וי"ו זו יתירה וטפלה ...", היינו שרש"י מביא "ואת" עם וא"ו, והרי בספר תורה ובחומש נכתב בלי וא"ו – פרסם הרב יוסף-דב קרינסקי, בשנת תשס"ו, את הסיפור הבא:

בשנים הראשונות, ב'זאַל הקטן' [=אולם בית-המדרש] שב-770 למעלה, היה ממוקם ארון-ספרים מהרצפה עד התקרה, בצד שמאל של בית המדרש בין ארון-הקודש והדלת. הארון היה מלא ספרים: ש"ס, שולחן-ערוך, מדרשים ועוד.

מפעם לפעם היה הרבי יוצא מחדרו [אז חדרו היה המשרד של "מחנה ישראל"] לעיין באיזה ספר (נראה לצורך איזה מראה-מקום) ושב למשרדו.

פעם למדתי עם חברי ר' יצחק פלאהר (ע"ה) בפרשת תרומה פרק כה פסוק כב, והיה קשה לנו הרש"י בדיבור-המתחיל "ואת כל אשר אצווה אותך". שהרי בחומש כתובה תיבת את כל בלי וא"ו, וברש"י כתוב "ואת" (עם וא"ו)?

לפתע נכנס הרבי לעיין באיזה ספר. פנינו אליו והצגנו את השאלה. הרבי ניגש לארון, הוציא גמרא שבת, פתח בדף נה עמוד ב, והראה לנו את התוספות (דיבור-המתחיל 'מעבירם כתיב'), ואמר לנו לעיין בגיליון הש"ס של רבי עקיבא אייגר, שהביא הרבה פעמים שיש גרסאות שונות בתנ"ך, וגם לרש"י זה ציין שם.

מאז, בכל שנה כשלומדים את החומש – במסגרת שיעורי החת"ת – ביום שני של פרשת תרומה, חוזר העניין וניעור במחשבתי.

('הערות וביאורים' אהלי תורה גיליון תתקיז, ושם ציינה המערכת ללקוטי שיחות כרך כט עמ' 51 הערה 17).

זמן – לפני הזמן

באחת ההתוועדויות נתבאר עניין הזמן שלפני בריאת העולם כו', כי כאשר נברא העולם – נברא בצביונו, כאילו נברא זמן רב קודם. בהמשך לאותה שיחה כתב לרבי הרב שלום-דובער לוין, מנהל ספריית אגודת חסידי חב"ד, את הפתק הבא:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א

"מה שנתבאר בהתוועדות שבת-קודש בעניין הזמן – הנה לכאורה היה אפשר להביא לזה הוכחה מבריאת החמה, דאמרינן כן בנוגע לעניין הנוגע להלכה למעשה (ובאמירת ברכה – ברכת החמה).

"דהנה מבואר בתוספות (דיבור המתחיל לתקופות – ר"ה ח,א), דאף שבכ"ה באלול נברא העולם, מכל מקום 'לתקופה מניסן של תוהו מונין, שהיתה התקופה בתחילת ליל ארבעה, ונמצאת תקופת תשרי של ישוב של אחריו ביום ד' ט"ו שעות'.

"ועל-פי המבואר בפירוש להלכות קידוש החודש להרמב"ם פרק ט' סוף הלכה ג, נראה הכוונה, דכאשר נבראה החמה בתחילת ליל ד' בששת ימי בראשית, נבראה במקום שהוא ט"ו שעות לפני תקופת תשרי; היינו כאילו נבראה בזמן תקופת ניסן של תוהו, והרי על-פי חשבון הנ"ל מברכין ברכת החודש בניסן, והרי גם חשבון התקופות הוא לפי חשבון זה דווקא (ז"ט טרמ"ב לשמואל, א' ט' תרמ"ב לר"א)".

על כך השיב לו הרבי בכתב-יד-קודשו:

לומר דכיון (כאילו נבראה בזמן תקופת ניסן של תוהו) לכן (מברכין ברכת החודש בניסן) – זה א[י] אפ[שר] ל[ומר] – כמו שא[י] אפ[שר] ל[ומר] דאד[ם] הר[אשון] חי תתקל שנה ועוד כ' שנה – כיון דנברא כבן כ'. והחילוק מרישא – מובן.

הרב לוין פרסם את המענה בשנת תשנ"ט (בגליון יו"ד (תשס"ח) של 'הערות וביאורים אהלי תורה' עמ' 95-94), בתוספת ביאור הדברים כפי הנראה לדעתו:

ולכאורה נראית הכוונה בזה, שעניין הזמן שלפני בריאת העולם, הוא רק סדר זמנים – ולא זמן ממש, לכן אפשר לומר שזהו עניין "בצביונם נבראו", כיוון שזהו כאילו נברא זמן רב קודם; אבל זמן בפועל לא היה קודם, ולכן אי-אפשר לומר שיום ההולדת של אדם הראשון הוא כ' שנה קודם, ושזמן תקופת החמה הוא חצי שנה קודם, והחילוק ביניהם מובן.

רמזי 'חב"ד' ביד החזקה

הרב (חיים) דוד אסף מווארשה (נפטר ביו"ד בסיוון תשכ"ז בחיפה) היה ספרא רבה. בין היתר פרסם את הספרים 'ילקוט דת ודין' שנדפס בחיפה בשנת תש"ה, וכן את 'אוצר לשון הרמב"ם'. את ספרו הראשון מזכיר הרבי באיגרותיו (מיום כ"ו תשרי תש"י, י"ד אדר ראשון תשי"ז, וי"ד מרחשוון תש"כ), וכמו-כן פרסמנו בשעתו כי הרב אסף פנה לרבי וביקשו לדאוג לסט של תלמוד בבלי עבור אנשי הקהילה בחיפה, והרבי נענה לבקשתו (ראה מכתב מח' אדר תשי"ג – אגרות קודש כרך ז' עמ' קפג). כמו כן ביקר בשנת תשכ"ה אצל הרבי שקיבלו בחביבות.

בו' במרחשוון תשכ"ה (אגרות קודש כרך כג עמ' רפא) כותב הרבי למר שז"ר:

מכתבי הקודמים בטח נתקבלו במועדם, וכן ספר השיחות תש"ב שמסרתי על-ידי הרב מחיפה הרב דוד שי' אסף שהיה בביקור כאן וחזר לארץ-הקודש ת"ו.

דרך אגב, אף שחששתי לזמנו של כבודו בידעי טרדותיו והיה לבי מהסס במסירת הספר לכבודו אישית על-ידי הרב אסף, אבל לא יכולתי להשיב פניו בזה, בפרט אחרי אשר הראני שנמצא הצירוף "חב"ד" – חכמה בינה דעת ביחד – בדברי המורה הגדול הוא הרמב"ם, בספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה (פרק ב' הלכה ב')...

לימים, ציין הרבי בלקוטי שיחות (כרך כג עמ' 87-86, הערה 49):

"להבין כו' בחכמתו כו' ויודע" – חב"ד; וכן הוא בכמה מקומות ברמב"ם (הקדמת הרמב"ם:... הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב... הלכות דעות פ"ג ה"ג... הלכות ת"ת פ"א הי"ב... הלכות עבודה זרה... הלכות תשובה... הלכות מכירה... הלכות סנהדרין... סוף הלכות מלכים. ראה אוצר לשון הרמב"ם להרב אסף (חיפה, תשמ"א) בערכים השייכים לשורש חכם.

קדושה במיקרופילים

ז' אייר תנש"א. במהלך חלוקת השטרות לצדקה ('זורע צדקות' עמ' 64) מסר לרבי הרב משה הלברשטם, מנהל מפעל הש"ס, את הספר 'רזיאל המלאך' על מיקרופילים.

כ"ק אדמו"ר: בשורות טובות והצלחה רבה, מן הסתם כתבתם שיש לשמור על קדושת הספר.

הנ"ל: זה מונח בנרתיק מיוחד, כיס בתוך כיס.

כ"ק אדמו"ר: כשלא יכתבו לשמור על קדושת הספר, עלול מישהו להחזיק זאת אצלו, או במקום כלשהו שאינו מתאים, ואילו כשזה ייכתב – הלה יחשוש, הוא יחשוש לפחות מהקב"ה...

תיקוני סת"ם – בנוצה

סופר סת"ם חב"די, מאנ"ש קראון-הייטס, מסר לפרסום בשנת תשס"ט ש"יש הוראה מפורשת מכ"ק אדמו"ר ל'סופר מומחה וירא-שמים' (תואר שניתן על-ידי רבנו) הרב אליעזר צ"ז צירקינד שי' שאין להשתמש בעט ברזל [לעשות תיקונים על תפילין ומזוזות], רק בנוצה (אווז)" ('הערות וביאורים' אהלי-תורה ניו-יורק גיליון תתקסז [חג-הסוכות תשס"ט] עמ' 85).

הפרשות לצדקה בלי נדר

כתב בשעתו הרב משה לברטוב לעורך מדור זה:

הוראה מיוחדת שמעתי מכ"ק אדמו"ר, כשהורה להפריש צדקה ביום מסויים לתקופת זמן (כגון בעת הדלקת נרות שבת קודש לנשים), הדגיש, שיהיה הסך שונה בכל פעם שלא יהיה כנדר [וכן פרסם ב'הערות ובאורים' אהלי תורה גיליון תשכ"ו (ש"פ פקודי תשנ"ז) עמ' 57].

הזכרת שם ב'אוהל'

ועוד כתב הנ"ל [ופרסמו גם שם]:

כ"ק אדמו"ר אמר לי פעם, שנזהרים מלהזכיר שמו של איש אחד יותר מפעם אחת ביום על האוהל (והוסיף הרבי, שמה שהוא – הרבי – מזכיר, אינו נוגע לזה).

ביטל קושיה במתק לשונו

בשעתו כתב ת"ח גדול, הרב בן-ציון ריבקין, לרבי הערה, לפיה המדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו (סימן קא סעיף ב) בעניין המתפלל בקול הרי זה מקטני האמונה, יבחין איך לשיטת אדמו"ר הזקן ומתק לשונו אין מקום לקושיית המהרש"א בחידושי אגדות שלו (סוטה לב, ב). את תוכן הערתו שב ופרסם ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. גליון תתקי"ג (יו"ד שבט – ש"פ בשלח תשס"ו), ולבסוף סיפר:

על עניין זה כתב לי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בלשונו הקדושה:

א) נהניתי מלמדו בדיוק שו[לחן] ע[רוך] אדמו[ר] הז[קן].

ב) גם ציין לעיין בספר מראי מקומות על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן [(מאנגעל)].

ג) וגם הוסיף שדבר זה הוא בחצאי-עיגול.

עצות לשמירת המחשבה

הנה קטע מדברי הרבי ב'יחידות' לחתן משנת תשל"ו (פורסם ב'הערות התמימים ואנ"ש' מאריסטאון גליון תריח (תשמ"ט) עמ' 19):

בנוגע למחשבות המבלבלות, הרי דובר כמה פעמים, שהעצה לזה היא היסח הדעת ככל האפשרי, שאין הכוונה בזה ללחום עם המחשבה שהרי זהו ההיפך מהיסח הדעת ואדרבה. כי אם, בשעה שנופל[ת] לו המחשבה צריכים להחליפה לענינים כאלו שאין להם שום שייכות לזה, ומה טוב לעניני תורה ומצוות. ואם מונח ספר על השולחן או מאמר או איזה קונטרס, צריכים להסתכל בפנים כי האותיות מועילות... ומכיון שהנך חתן "וחתן דומה למלך", זאָלן די אַלע זאַכן אָנקומען אין אַ גרינגן אופן [=תהיה התמודדות עם כל ענינים אלו בנקל] מכאן ולהבא.