לפני שנדון בדבריו של ד"ר שפירא, נעיר רק, שעצם הבאת הדברים במאמרו זה, מעוררת גיחוך, ומוכיחה שלא רק את דברי הרבי לא הבין, אלא גם את דבריו שלו עצמו. הרי, בכל תוכן דבריו של ד"ר שפירא באותו מאמר מנסה הוא "לחנך" את הציבור הדתי, שאין לנו להשתמש כלל ב"שפה דתית", אלא רק ב"שפה חילונית/אזרחית", וכלשונו בתחילת המאמר "בגלל השפה הדתית של "שכם וחברון", "יהודה ושומרון", "זכותנו לחונן עפר הארץ ולהיאחז בה" אנו עומדים כיום להפסיד את הארץ". בהמשך הוא מבהיר שאת השפה של "תורה ונביאים, תלמוד ומדרש" נשאיר בבית המדרש, ונשתמש בשפה חילונית כדי לשמור על ארצנו. שורות מספר לאחר מכן, באותו מאמר, מוצא שפירא לנכון לתקוף את הרבי מליובאוויטש על שאינו טוען "כלפי העולם" על "קדושת ארץ ישראל" ועל התנ"ך, אלא "אך ורק את הטיעון הביטחוני נטו"! בלבלת אותנו ד"ר שפירא. קודם תחליט בעצמך מה היא דעתך שלך, אחר-כך תנסה להבין מה היא דעתם של אחרים (במקרה זה – דעתו של הרבי מליובאוויטש, אותה לא טרחת לקרוא אפילו עד חציה), אחר-כך תוכל לתקוף. ההלכה, ההיגיון, ו"זכותינו ההיסטורית" ולעצם הדברים: ברור לכל בר-דעת הקורא את אותו מכתב של הרבי, שאין הרבי עוסק כלל במכתבו זה בשאלת הצגת בעלותנו על ארץ-ישראל כלפי העולם, אלא רק מבהיר את דעתו התורנית בנידון – הנובעת מההלכה בשולחן ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט. בכל קטע במכתב ניתן לראות בבירור שאין הרבי מתעמת כאן כלל עם עצרת האו"ם או עם "מיליון תומכי הליכוד", אלא עם מספר רבנים ואנשי תורה שהביעו את דעתם בעד מסירת שטחים. עם זאת מובן ופשוט, שאת שיקולי ההלכה, שנסיגה כלשהי מכל שטח שהוא מסכנת את הנסוגים ונותנת יתרון לתוקפים (אותם "נכרים שצרו" – שכפי שמוסבר בגמרא הטעם "שמשם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם"), שאינם שיקולים "רוחניים" או "דתיים", אלא שיקולים בטחוניים גרידא (או "חילונים/אזרחיים" כפי שמייחל הד"ר שפירא) – שיקולים אלו עלינו לטעון בקול גדול ובכל הזדמנות אפשרית כלפי העולם, האו"ם, "תומכי הליכוד", ולעיתים דומה שיש להזכיר אותם גם לתומכי מפד"ל מסוימים, כמו הד"ר שפירא.. [ובדידי הווה עובדה: לאחרונה ביקרנו – משלחת מטעם עמותת הרבנים "פיקוח נפש" ("קונגרס הרבנים למען השלום"), המייצגת 300 רבנים מכל החוגים בארץ הקודש, בוואשינגטון הבירה, נפגשנו שם עם רבים מאנשי הקונגרס והסנאט האמריקני כדי להבהיר להם את דעת ההלכה היהודית בעניין ההתנתקות. הם התרשמו עמוקות מנכונות הנימוקים ההלכתיים, מהעובדה כי הגיון ההלכה הוכיח את עצמו (לאסוננו ר"ל) בשנים האחרונות מאז הסכם אוסלו, והבטיחו לעשות ככל שביכולתם לסייע נגד תוכנית ההתנתקות. כמובן שלא "חששנו" כלל מלומר גם בפה מלא, שהקב"ה העניק לבני ישראל את ארץ ישראל, בחוברת שהפקנו לרגל ביקור המשלחת ואשר חולקה שם, צירפנו גם את הרש"י הראשון על התורה – עם תרגום לאנגלית – בו מכריז רש"י ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". מסופקני איך היו מגיבים שם אם היו באים הד"ר שפירא וחבריו ומספרים להם על "קדושת ארץ ישראל", או על "החלטת חבר הלאומים" משנת תרת"ח...]. הטיעון המציאותי היחיד יתירה מזו: ממכתב זה של הרבי, אותו תוקף ד"ר שפירא, ניתן לראות את ההבל בעמדת ד"ר שפירא שבויכוח על מסירת שטחים עלינו להשתמש בטיעוני "קדושת הארץ" וכיו"ב, – שהרי כל התוכן של אותו מכתב לא בא אלא, נגד טענותיהם של כמה רבנים שצריך למסור שטחים, כיון שחלק מאותם שטחים משוחררים אינם קדושים ב"קדושת ארץ ישראל" ועל-פי תורה אינם שייכים לגבולות ארץ ישראל המקוריים. אותם רבנים הוסיפו גם שיתכן שלא הגיעה השעה שננחל בנחלת אבותינו, שמא לא זכינו עדיין לרשת את כל הארץ לגבולותיה.. מה לדעת הד"ר שפירא היה על הרבי לענות לאותם רבנים? לנופף בספרי הראי"ה קוק כ"קושאן" על אדמת ארץ ישראל?.. לעצום עיניו מראות שעדיין אנו מצויים עמוק בחושך הגלות ודם יהודי נשפך כמים, ולהכריז (כדעת ד"ר שפירא וחבורתו) שהתחילה כבר הגאולה, ועלינו לכבוש את כל גבולות ארצנו עד הפרת?.. תשובתו של הרבי היא אפוא ברורה וניצחת: אין זה נוגע כלל אם קדושים הם השטחים בקדושת ארץ ישראל, או העובדה שאנו עדיין מצויים בגלות המרה, העובדה היא שהקב"ה בחסדיו הרבים נתן לנו כיום את האפשרות לגור בארץ ישראל ולהגן על עצמנו כאן מאויבינו, ואסור לנו – ע"פ ההלכה המבוססת על ההגיון הפשוט של "פיקוח נפש" – למסור שטחים מהארץ לנכרים. כי בכל מצב הננו מצווים שלא לסכן עצמנו, סיכון שכמוהו כאיבוד עצמנו לדעת. מיהו אם-כן ה"מציאותי"? הרבי, המבסס את טענותיו על ההלכה בהוכיחו את שייכותה ואת הרלוונטיות שלה למציאות הנוכחית העובדתית, או ד"ר שפירא שרוצה לכפות על העולם כולו את טענות "קדושת הארץ" ו"אתחלתא דגאולה"? טענות שכלל אינן רלוונטיות למצב המסוכן בו אנו מצויים כיום!.