משנה מדינית סדורה בסעיף קטן

מאת מנחם ברוד

במסגרת תפקידי נדרשתי לא-אחת להתייחס להתקפות על עמדותיו של הרבי מליובאוויטש זי"ע או לביקורת על תנועת חב"ד. בדרך-כלל לא התקשיתי לעשות זאת, כי לפחות הבנתי את מהות הטענות או הביקורת. עכשיו אני מוצא את עצמי קורא שוב ושוב את התקפתו של הד"ר אמנון שפירא (מוסף 'הצופה' מערב ש"ק פרשת מטו"מ) ולא מצליח להבין מה האיש רוצה ואיך הצליח למצוא באיגרתו של הרבי את כל הפרשנויות המוזרות שהעמיס עליה. אני נאלץ להגיע למסקנה שלפנינו קנטרנות לשמה, או אולי סגירת חשבון, שמהותו לא ברורה לי, עם מר שאוף שיף.

בכל-זאת הצלחתי לדלות מתוך המוץ כמה טענות: א) כביכול הרבי טוען שאסור לנו לטעון "כל טענה המזכירה את קדושת 'ארץ-ישראל', ולא את זכות האבות". ב) עמדתו זו של הרבי מבטאת את "עמדתו האנטי-ציונית". ג) לדעתו של הרבי ההסברה בישראל ובעולם צריכה להתבסס על "על סעיף בשולחן ערוך". ד) ההתבססות על סעיף זה היא "אבסורד", לדעתו של שפירא, מכיוון שזה "סעיף בהלכות שבת". ולא נתקררה דעתו עד שפסק כי דברים אלה "נראים לכאורה ככפירה".

הרבי וקדושת הארץ

כל המרפרף אפילו בשטחיות בכתביו ובשיחותיו של הרבי בנושא ארץ-ישראל ימצא אין-ספור פעמים את הביטויים "נחלת עולם לעם עולם", "לאיש אין רשות למסור לנכרים אפילו שעל מארץ-ישראל". הרבי תבע לא-אחת מאישי-ציבור להצהיר לפני העולם את מה שמשיב רש"י, בתחילת פירושו לתורה, על טענת האומות "לסטים אתם", כי כל הארץ היא של הקב"ה, והוא "בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם (לגויים), וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו". הרבי אף ציין כי ויתור על חלק כלשהו מארץ-ישראל יש בו גם מרכיב של חילול-השם.

ובכל-זאת הרבה הרבי להתבסס על ההלכה בשולחן-ערוך (הלכות שבת, סי' שכט), משום שכל הטיעונים הקודמים עלולים להידחות מפני פיקוח-נפש (או לפחות יש מקום לדון אם חייבים למסור בעבורם את הנפש), ואילו העיקרון שמציבה ההלכה בשולחן-ערוך קובע שמסירת שטחים בעלי ערך ביטחוני לידי נכרים – היא עצמה פיקוח-נפש שחייבים לחלל עליה את השבת.

ראוי גם לזכור שאיגרתו של הרבי נכתבה בהקשר מסויים, כחלק מוויכוח עם אישים מסויימים. אינו דומה ויכוח עם מדינאי שאינו שומר מצוות לוויכוח באותו נושא עם רב בישראל. וגם בתוך ציבור תלמידי-חכמים אין להשוות את הטענות וזוויות הדיון מול העדה החרדית לאנשי 'עוז ושלום'. קורא אינטליגנטי אמור להבין זאת.

העקרונות שבבסיס ההלכה

הטענה שזה "סעיף בהלכות שבת" תמוהה ביותר. כל בר-בי-רב-דחד-יומא יודע שבמסכת שבת כלולים ענינים רבים שאינם עוסקים בדיני שבת ולהפך. הלכות רבות נלמדות ממקומות שלכאורה עוסקים בנושאים אחרים. החכמה הנדרשת מרב ופוסק היא למצוא את ההתייחסות הנכונה בתורה לשאלה שעל הפרק.

אבל כאן יש תפיסה ביטחונית-מדינית שלמה, למרות שהיא כלולה בסעיף בשולחן-ערוך. ההלכה מגדירה כאן מהו פיקוח-נפש, שמתיר (ומחייב) חילול שבת. בעיר סתם, יש לבחון אם הנכרים באים על "עסקי ממון" או על "עסקי נפשות". אם ברור לנו שבאו על "עסקי ממון" – אין מחללים את השבת. לעומת זאת, "בעיר הסמוכה לספר", כלומר, בשטח בעל חשיבות ביטחונית, קובעת ההלכה ש"אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש" – מחללים את השבת ויוצאים להילחם בהם.

ישאל השואל: למה לחלל שבת ולעשות מלחמה (שבדרך הטבע גובה קרבנות), בשעה שאפשר לסיים את העניין ב"שלום" – ניתן להם את ה"תבן וקש" והם יחזרו לבתיהם ויהיה שלום על ישראל?! אולם ההלכה קובעת, שעצם כניסתם של נכרים לשטח-ספר, ש"ממנו תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" – היא סיכון חמור כל-כך שהוא עצמו בגדר פיקוח-נפש.

ולמעשה, זה בדיוק הוויכוח בסוגיית "שטחים תמורת שלום". הטענה היא, שעל-ידי מסירת השטחים יתרצו הערבים ויסכימו לחיות עמנו בשלום. קובעת ההלכה שמסירת השטחים לידיהם היא סכנה חמורה כל-כך שאסור לשקול שום שיקולים אחרים ואסור שיהיו הערכות שאולי על-ידי הסכנה הזאת יבוא שלום – אלא חייבים למנוע זאת אפילו בחילול שבת, כי זה עצמו "פיקוח נפש".

הלכה זו – העוסקת בגדרי פיקוח-נפש – אכן אינה קשורה לקדושתה של הארץ ואפילו לא לקביעת גבולותיה, אלא לשאלה אחת ויחידה – אם מדובר ב"עיר הסמוכה לספר", קרי: שטח אסטרטגי. בנדון דידן, כל השטחים שבהם דנים (יש"ע והגולן) הם בבחינת "עיר הסמוכה לספר", שמקנים לאוייב יתרונות אסטרטגיים לפגיעה בתושבי הארץ, ולכן על-פי ההלכה הברורה הזאת כל ויתור על שעל משטחים אלה הוא פיקוח-נפש ממש.

הסברה בשפה מתאימה

שרבוב העניין ה"ציוני" לכאן אינו במקומו, כי באמת אין לדיון זה שום קשר לשאלת הרעיון הציוני. גם הציטוט כאילו אמר הרבי "ברוקלין היא ירושלים" חוטא בעיוות משווע. למיטב ידיעתי הרבי מעולם לא אמר משפט כזה, והד"ר שפירא כנראה מוציא דברים מהקשרם ומצטט שלא כהוגן. בכלל, סביר שהרבי מליובאוויטש עדיין יכול היה ללמד את הד"ר שפירא דבר אחד או שניים על אהבת ארץ-ישראל והוקרת קדושתה.

ולעניין ההסברה לציבור הרחב: הרבי מעולם לא אמר שקו ההסברה בארץ ובעולם צריך להיות מנוסח בשפה הלכתית, עם מראי-מקומות לסעיף בשולחן-ערוך; אבל הוא בהחלט תבע שהעקרונות שבבסיס ההלכה ישמשו להסברה שלנו. עלינו להסביר שמסירת השטחים הללו לערבים תיצור סכנות קיומיות, תערער את הביטחון ותגרום שפיכות-דמים. זו השפה שבה צריך לדבר לציבור הרחב, אבל היא בהחלט מבוססת על ההלכה בשולחן-ערוך.

לסיום: בהכירי את יצר הפולמוס של הד"ר שפירא אני בטוח שהוא יתעקש להשיב ולהתנצח. אין לי עניין בזה, אבל מילאתי את חובתי להגן על כבודו של הרבי מליובאוויטש שהותקף על-לא-דבר בטורו של הד"ר שפירא. בימים אלה חובה להגביר את המשותף והמאחד בין יהודים, ובכלל זה בין חסידי חב"ד לקוראי 'הצופה', והוא גדול לעין-ערוך מן המפריד.