מאת יחיאל פליישמן, ynet

יואל ובריינדי פליישמן הם סבא וסבתא שלי. אני הנכד השביעי שלהם, והשבוע נולד להם הנין ה-99. ההמשך בדרך.

כילד הישוב על ברכיהם, חבוק בזרועותיהם, וגם מאוחר יותר, שאלתי אותם רבות לפשר הספרות החקוקות על זרועותיהם. לא נענתי. הם שתקו, כפי ששתקו במשך כל השנים. אולי כי רצו להגן עלינו מהמידע הקשה, או סתם כי רצו להדחיק ולשכוח. 

הם נצר לחשובי וגדולי רבני הונגריה, גרים בשכונת סנהדרייה בירושלים. אחרי השואה נפגשו בבודפשט וכמה שנים לאחר קום המדינה עלו לישראל. סבא השתתף במלחמות והגן על המדינה, ועד לפני שנה אף עבד במשרה מלאה וסירב לצאת לפנסיה. סבתא הקדישה ומקדישה את זמנה, יחד עם סבא, לגידול המשפחה.

לרגל יום השואה, כשהם רואים את המשפחה המורחבת, את דור ההמשך, הם חושפים לראשונה את הסיפור שלהם.

סבתא מספרת איך החליפה תור בדרך לקעקוע המספר על היד אצל "זו שכתבה יפה יותר", ואיך חטפה סטירה מאחותה כשתהתה אם יצאו בחיים מהמחנה. סבא מספר איך תפסו אותו בישיבה, ואת תחושת השליחות שיש לו מלמעלה. שיחה על אמונה, ביטחון, תקווה - וגם על נקמה, מסוג מסוים.

לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה או על האופצייה הנוספת:
לא מצליחים לצפות? לחצו כאן (להורדה)