זלמן רודרמן

בימי חורפי, כשלמדתי בישיבה הגדולה בכפר-חב"ד, זכיתי – מסיבה שעד היום אינה נהירה לי – להימנות עם מעגל מצומצם של תלמידים שהיו חביבים על ה'משפיע' האגדי הגה"ח רבי מנחם-מענדל פוטרפרס זצ"ל. הוא נהג בי חיבה וקירוב הן בשיחות האישיות שקיים איתי מעת לעת והן ב'התוועדויות' הכלליות, בימי שבת ומועד.

"ר' מענדל", נהגו הכול לכנות את האיש הדגול הזה, ששתי גבות עבותות השתרגו מעל לעיניו החודרות והפיקחיות, שקראו את היושב מולו כמו ספר פתוח. למדן מופלג היה, עובד ה' בכל נימי נשמתו ויהודי שמסר את נפשו בפועל למען חילוצן של עשרות ואולי אף מאות משפחות יהודיות מבין חומות הברזל של רוסיה האימתנית.

יותר מפעם אחת אמר לי אז ר' מענדל: "רודרמן, אל תהיה עיתונאי". ליתר דיוק ובשפתו המתוקה: "אל תהיה עִתּוֹינִי".

לא, עדיין לא היה לי אז כל שיג ושיח עם תחום התקשורת לענפיה, ועל כן לא מפניו הזהירני ר' מענדל באותם ימים. כוונתו הייתה ל'עיתונאי' במובן הנפשי. שכן העיתונאי, מעצם טיבו וטיב עיסוקו, נוטה לשמור על ריחוק מכוּון מהאירועים המתרחשים סביבו. ריחוק המסייע לו לשמור על יכולת התבוננות אובייקטיבית על הנעשה. יכול הוא להיות נוכח במעמד מרגש שעה שאלפי אנשים סביבו רוגשים וסוערים, בעוד הוא עצמו ישמור על קור-רוח ועל 'מרחק בטוח'.

לזה התכוון ר' מענדל בהזהרתו שלא להיות 'עיתונאי'. כלומר, לא להישאר צופה ומביט מהצד, אלא להיות חלק אינטגרלי מה'חוויה' הרוחנית. חלק בלתי נפרד מהלימוד, מהתפילה, מהאווירה, מהקדוּשה, מהעבודה העצמית.

זה לי כ-20 שנה שאני מחובר אל עולמה של התקשורת החרדית ובכל-זאת מעודי לא כיניתי עצמי 'עיתונאי', לא כשנשאלתי על טיב עיסוקי, על-פה, ולא כשנדרשתי להגדיר את תחום התעסקותי, בכתב, בטופס רשמי כלשהו. תמיד מצאתי דרך לעקוף זאת ('סופר', הייתה החלופה המועדפת עליי).

יתר על כן, בשעה שרבים מחבריי למקצוע, בהם לא-מעט שהעסקתי וטיפחתי, הזדרזו להנפיק לעצמם תעודת-עיתונאי, נמנעתי מכך בסוג של פרינציפ. ראשית, אף-פעם לא ראיתי בכך כבוד גדול במיוחד (מחילה, מחילה...). אבל בעיקר, דומני כי הזהרתו של ה'משפיע' הזקן והאהוב היא זו שחדרה לליבי ושהקשתה עליי לראות בעצמי 'עיתונאי' בהגדרה. לתוהים והתמהים השואלים אותי, "אז איך כן אתה מגדיר את עצמך?", אני נוהג להשיב: "יהודי, שמתפרנס מעשיית עיתונות".

סבורני כי הרעיון שאני מנסה להביע כאן, איננו רק תחושה אישית סובייקטיבית, אלא הוא אכן נוגע למהותה האמיתית של העיתונות החרדית ושל העיתונאות החרדית.
שכן, עם כל הכבוד לערכי חופש הביטוי והמידע ולשאר ערכים 'מקודשים' הנוגעים לתחום התקשורת, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות עיתונאים אובייקטיביים באמת, וממילא גם לא לכנות עצמנו 'עיתונאים' במובן הרוֹוח והנפוץ. אתיקה, כן. מוסר, בוודאי. מקצוענות, שאיפה הכרחית. אבל עיתונאים מרוחקים ואובייקטיביים?! – מהיכי תיתי.

כשאנחנו מדווחים על פגיעה בכבוד השבת, איננו יכולים לעשות זאת כעיתונאים קרים ומנוכרים. כשאנו נדרשים לכתוב על רדיפת עולם הישיבות, אי-אפשר לעשות זאת באופן שקוּל הנותן ביטוי מאוזן ל'שני הצדדים'. אפילו כשמדווחים על פלוני אלמוני שמעד בצוק-העיתים ונדון על מעשיו, אי-אפשר לעשות זאת בלי לב ובלי רחמנות. אי אפשר להיות אובייקטיביים 'על אמת'.

אם לסכם את הדברים, נאמר כך: יותר משאנחנו 'עיתונאים', הרינו יהודים (המשתדלים לעשות רצון קוננו ו)המתפרנסים מהעברת מידע ותכנים שיש בהם עניין ותועלת לָרבים. ויותר משהבימה הזאת הינה 'עיתון', הרי היא כלי שעניינו הוא שירות הציבור, וכל מילה ומילה המופיעה בה חייבת שתהיה כפופה להגדרה זו.

אני משוכנע ואף יודע וחש, כי זהו גם ה'אני מאמין' של 'בקהילה', עיתון מכובד ומשובח שההשגחה העליונה העניקה לי הזדמנות להיות שותף בעיצובו וביציקת תכניו. רוח הדברים הנ"ל היא-היא המרחפת על-פני כותרותיו, ידיעותיו וכתבותיו. רוח של עיתונות אחרת.