מאת הרצל קוסאשוילי, הונגריה, COL

"אני לא יודע עדיין מה אני רוצה להיות  כשאהיה גדול", אמר לי אריה-זאב רסקין, בנם בן השבע של השלוחים בבודפשט, הרב שמוליק ודבורה רסקין. "אבל אתה שליח", הזכיר לו האבא. "אני יודע שאני שליח, אבל עדיין לא החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול".

נתחיל מהתחלה ברשותכם. כבר שנתיים לפחות שאני זומם על ביקור בזק בבודפשט שבהונגריה. בעבורי, מדובר בהזדמנות מעולה לגיחה לחו"ל במחיר שפוי ולא חונק כמו גיחה לניו-יורק האהובה. ואם אני מוסיף לזה את הטיסה שאני כה חושש ממנה שמתקצרת משמעותית, הנה קיבלתי את כל הסיבות הטובות להוציא את המחשבה מהכוח אל הפועל.

לפני כחודש התחלתי לגשש אחר "דיל טוב" במונחים ישראליים ומשמצאתי אחד שכזה, ננעלתי על המטרה והזמנתי כרטיסי טיסה ומלון עבורי ועבור רעייתי.

בלילה שלפני הטיסה, מטעמי נימוס בסיסיים, הצעתי את עצמי כשליח לדבר מצווה מהארץ. "מה תרצו שאביא לכם מישראל"? סימסתי לרב רסקין.

התשובה לא איחרה לבוא. "תביא איתך שקית של סוכריות טופי, שקית סוכריות על מקל, שלוש חבילות וופלים, עשרים וחמש שקיות במבה ו..."

בהתחלה חשבתי שהוא חומד לצון ורוצה "להפחיד אותי" לפני שאני נוחת אצלו. לכן, ליתר ביטחון שאלתי אותו בחזרה "אתה רציני"?!

- "כן, למה, זה כבד לך"? הוא שאל בחזרה.

"לא כבד, בכיף. חשבתי אתה צוחק עליי..."

טוב, השליח ביקש, השליח יקבל. וחוץ מזה שזה לא נעים לסרב עכשיו אחרי שהצעתי את עצמי בנדיבות אין קץ. מה גם שאני הולך ליפול עליו שישבת במלוא כובד משקלי. כך יצאתי לסבב קניות מהיר ברגע האחרון, כשאני משתדל לא להחמיץ ולו בקשה אחת מבקשותיו.

אודה, בתקווה ל"ועוזב ירוחם", בתחילה הרהרתי ממושכות אודות הצורך האמיתי בערימה כזאת של ממתקים בארץ נכר כמו הונגריה.

ביום שבת בבוקר, כבר הבנתי את הסיבה האמיתית למשימת הקניות שהוטלה עליי. החתן "טומי", או בשמו היהודי-משה אריה הלוי צינק, מבני הקהילה של הרב רסקין, העומד להינשא ביום ראשון לבחירת ליבו עולה לתורה, ומעל לראשי מתעופפים להם הסוכריות ודברי המתיקה שהיו מוכרים לי... הוופלים ושאר הממתקים אגב, הם למסיבת פורים של הרבנית דבורה רסקין ב'גן מנחם'. נפתרה התעלומה.

תמסור ד"ש לסבא

ביום ראשון בערב, נטלתי חלק בשמחת החתונה של בני-הזוג, אותם השיא בטוב-טעם ודעת הרב רסקין, ולהפתעתי הרבה גיליתי באולם אירועים יוקרתי ואירופאי מובהק, חתונה יהודית עם מחיצה מוחלטת למהדרין בין העזרות והריקודים.

בתום החתונה השמחה, התקיים טקס שבע ברכות מכובד ומרשים בהשתתפות כל השלוחים המקומיים ובני ביתם, כשהשמחה מלווה בניגוני חב"ד אותם מכירים אף האורחים המקומיים כבקיאים ורגילים בעניין.

לא מניתי את השלוחים שבהונגריה, אבל יש להערכתי שבעה שלוחים בבודפשט. שליח אחד  בדרבצן, לא כולל מספר בחורים מהארץ שנמצאים שם במסגרת המשלבת שליחות עם הקהילה הישראלית במקום עם לימודי סמיכה לרבנות. ועוד צמד שלוחים שמפעילים בית-חב"ד נוסף בסגד. 



האמת היא שאני אדם ציני להחריד. ואם תוסיפו לזה את הכובע העיתונאי שלי, אז אני בכלל נהיה טיפוס בלתי נסבל בעליל. באמת התורה שכל חומות הציניות שאולי משמשות לנו בתת מודע כמגן, קורסות באחת אל מול אולם ארוך וצר, שמאכלס כמאה אורחים מקומיים בסעודת ליל שבת דשנה וערבה להפליא. כולל ארבעים סטודנטים ישראלים, שהתגלגלו עד להונגריה  ללמוד רפואה כללית ורפואת שיניים, בכדי לספוג קצת אידישקייט...

הרב רסקין מכיר את כולם בשמותיהם ופונה אליהם אחד-אחד באיחולים, כמו בטקס היכרות, לקול תשואות הסובבים. לא תבינו כמה אנושי ומקסים הטקס הזה, עד שלא תראו זאת בעצמכם..

בחתונת המקורב ביום ראשון, התיישבתי לי בצד והתבוננתי בפליאה בנעשה סביבי. זה לא כל כך מובן מאליו אם חושבים על זה לרגע ברצינות. חתונה יהודית אורתודוכסית אמיתית של אזרחים יהודים מקומיים, בלב ליבה של אירופה. תחת כיפת השמיים, עם כל מנהגי חב"ד המקוריים.

"תגיד, אתה מכיר את סבא יהושוע"? פנה אליי אריה-זאב, בנם של השלוחים מלמעלה (שקרוי למי שלא יודע, על שם סב אביו-הרה"ח אריה-זאב ליפסקר ע"ה). "כן, בטח שאני מכיר את סבא שלך", עניתי לו.

- "אתה בטח רואה אותו יותר ממני, תמסור לו ד"ש ממני..."

מנטליות הונגרית

לסיכום. שישה ימים וחמישה לילות הספיקו לי בבודפשט הקרירה, כולל גיחה קצרה לסלובקיה השכנה. אהבתי את המקום, את האנשים המיוחדים והשפה המוזרה ביותר בעולם (כן, אפילו יותר מגיאורגית, תאמינו לי). ואפילו את המקווה הקטן והמטופח שהיה בצמוד למלון בו השתכנתי.

אז נכון שהמדינה יפה ובעלת נופי טבע עוצרי נשימה, אך ההונגרים המקומיים עצמם הם חמוצי סבר להפליא, כאילו עול היקום כולו מוטל על כתפיהם הצרות. בסך הכל מזג האוויר היה מסביר פנים וללא שלג. כשהטמפרטורות שיחקו בין חלקו העליון והתחתון של קו האפס.  

לעת שכזאת, קרן האור של "בית חב"ד-קרן אור" חיממה לי את הלב, באמת. תחושת יראה ואפילו "כבוד", נופלת עליך כשאתה נכנס לקומפלקס הענק שמאכלס את בית חב"ד, ותמונה כמעט בגודל טבעי של הרבי מקדמת את פניך.

במהלך הסיור הראשוני שלי בבית חב"ד, מבחין הרב רסקין במעקה העץ הרופף באחת הקומות והוא מבקש מיד מאיש התחזוקה לדאוג לכך שזה יתוקן מיידית, עוד לפני כניסת השבת.

בשבילי מדובר בסך-הכל במעקה. אבל לא כך הם פני הדברים כשמדובר באורחים הרבים שהולכים לשהות במהלך השבת כולה בבית-חב"ד.

מהמטבח בקומה השנייה עולים ניחוחות של אוכל באפי שמאיימים לקרוע את נחיריי לגזרים. מרק עוף, קציצות בשר, תוספות, סלטים טריים והחמין כמובן שכבר מבעבע על הגז מליל אמש.

"דווקא במקומות הקשים האלה בחו"ל, אתה רואה שהכל מכוחו של הרבי, קשה לנו בארץ להעריך כדבעי מלאכה של שלוחים" האירה לי אשתי. ואני? לא הפסקתי לזמזם בהילוך חוזר את "שלוחי אדוננו" כל הדרך לשדה-התעופה במונית שהעיפה אותי חזרה לעיסת הנייעס המקומית.

הערת אגב:

מעולם לא התיימרתי להשתלב בעולם הצילום, למרות שאני חובב צילום מושבע בנוסף ליתר התחביבים המוזרים שלי. אני מקווה שלא תיקחו ברצינות את הזוויות והקומפוזיציות שלפניכם. בסך הכל רציתי לתת לכם טעימה מארץ קטנה וקרירה, שהיא גם יפה, הרבה בזכות השלוחים החלוצים הפועלים בה.