מערכת COL
|
יום כ"ו אדר א ה׳תשע״א
02.03.2011
מחמישה יוצא משיח: משיחיסטים, לא מה שחשבתם ● מרתק
איך מסתכל הליטאי על הציפייה למשיח של החב"דניקים, ואיך לדעתו נוכל להדביק גם אותם בלהט הזה ● ממה 'נפגע' קצת החסיד ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר לנו – אחרי שאמר "לחיים" – שנתחיל סוף סוף לדבר אתו 'בגובה העיניים'... ● מדוע ממליץ ה'שסניק' לכולם להיות "קצת משיחיסטים" ● איזה מוקש גדול מצא ה'מזרוחניק' ואיך הוא מציע לפרק אותו ● ואיך נחלץ ה'לא-דתי' מהמשימה הקשה מכולם ● COL מגיש קטעים מרב-שיח מאלף שמתפרסם השבוע ב'כפר-חב"ד' לסיפור המלא
משתתפי הפאנל על רקע הקמפיין "אייכה" (עיבוד: COL)
קטעים מהכתבה המרתקת. הרב-שיח המלא מתפרסם במלואו בעיתון.
משתתפים (לפי סדר הראיון)
הרב צמח גרין – הציבור הליטאי
הרב דוד נחמן רוטנר – הציבור החסידי
מר יוסף כהן – הציבור המכונה 'לא דתי'
ר' רונן קרתא – הציבור הספרדי (השסניקים)
ר' מיכאל שקולניק – הציבור הדתי לאומי
מנחה: הרב בנימין זילברשטרום
● ● ●
ההתעוררות הגדולה סביב העניין של 'עשו כל אשר ביכולתכם', הביאה את העורך הנכבד, הרב אהרן דב הלפרין, לחפש דרך מקורית, לא שגרתית, כדי לדון בנושא הזה מזווית מיוחדת, לא מוכרת, ואולי גם יעילה הרבה יותר.
במקום להפטיר כדאשתקד ולדון שוב, בינינו לבין עצמנו, באיזו דרך עלינו לפעול, מה מוטל עלינו, מהו 'אופן המתקבל', וכיוצא באלו שאלות המוכרות לנו עד לזרא – החלטנו לקבץ את נציגי רוב הציבורים בארץ – באופן כוללני כמובן – ולשמוע מכל אחד את אשר יש לו לומר.
המנחה
הצגנו להם, למעשה, שאלה אחת ויחידה, שנוסחה בערך כך:
אנו, חסידי חב"ד, נצטווינו על-ידי הרבי לעשות כל שביכולתנו שכולם יחיו עם משיח ועם ציפייה בוערת לבואו – יש לנו איפה בקשה מכם: תנו לנו 'טיפים'; תנו לנו עצה, כל אחד כמי שמכיר מקרוב את החוג שלו, איך לדעתכם נצליח הכי טוב להחדיר בקרב הקהל שלכם את העניין הזה של משיח וגאולה?
המשימה שהטיל עלי העורך לא היתה פשוטה: להושיב ליטאי, בוגר פוניב'ז ובריסק, יחד עם דתי-לאומי לדיון בעניין המשיח, כמו להושיב אברך חסידי שחי בעולמו הרוחני יחד עם מי שמגדיר עצמו 'לא דתי', ובין כולם להושיב גם את הש"סניק...
התוצאות, אני חייב לציין, הפתיעו אותי. אפילו הפתיעו מאוד. איננו מסכימים כמובן עם כל הדברים שנאמרו, איננו נותנים להם כאן שום גושפנקה של חותמת כשרות – אך אם נשכיל לקרוא ולהתבונן היטב בדברי חמשת המרואיינים – אין ספק שנוכל להתמקד וממילא להתקדם טוב יותר במשימה של 'עשו כל אשר ביכולתכם'.
הליטאים
שתי גישות הפוכות
הרב צמח גרין
הגישה הליטאית הישיבתית שמתמקדת במצוינות האישית גורמת לכך שלאברך מן השורה באופן טבעי הרבה פחות בוער הנושא של משיח וגאולה, שהם דברים שיותר קשורים לכלל ישראל ולעולם ולעתיד, והרבה יותר בוער לו ההבנה בסוגיא שהוא לומד וההתפתחות הלימודית שלו.
מה גם, שהנושא של משיח וגאולה הוא נושא מופשט ורחוק מהתפישה השכלית הישיבתית והרבה מהאנשים לא ממש יודעים מה המשמעות המדויקת שלו: הרי גם הם מבינים שמשיח לא בא רק לפתור את הבעיות הכלכליות והבריאותיות שלנו, ואז השאלה היא מה הוא כן? וממילא למרות האמונה השלמה בביאת המשיח הם מרגישים קצת רחוקים מהעיסוק בו.
כשאל כל זה גם נלווה חשש ורגישות מהתפתחות של העיסוק במשיח לכיוונים לא רצויים כפי שהיה בימים עברו.
כיוון שאין לנו בציבור הליטאי, מסורת ברורה של עיסוק מעשי בנושא של משיח וגאולה מעבר לאמונה הקיימת אצל כל אחד ללא עוררין, לכן קצת יהיה קשה לחדור לציבור הזה עם המסר של המשיח והגאולה.
אצלי, כמו אצל כל ליטאי מצוי, מונח שאצלנו האמונה (כולל בביאת המשיח) שהיא יותר שכלית ומופשטת, היא גם יותר חזקה ואמיתית. כי השכל הוא דבר אמיתי.
דווקא אצל החסידים שהגישה היא יותר רגשית או לפחות [בחב"ד השכלית] כוללת גם רגש וחום – שם (לדעתנו, הליטאים) האמונה פחות חזקה ומבוססת כי הרגש מלהיב ומטעה, הוא לא אמת כמו שכל והוא לא תמיד עומד במבחן.
אני יודע שמקובל אצל חסידים לומר בבוז "קאלטער ליטואק" [=ליטאי קר] אבל בשבילנו זה שבח ומקור גאווה. לכן המסרים החסידיים הקלאסיים על משיח שפונים אל הרגש והתקווה היהודית מפספסים את הנקודה שבאמת נוגעת לאברך הליטאי המצוי – מצבו בעולם – והם לא מדברים אליו.
בפרט אם נוסיף את התהום שלצערי פעורה בין החלקים השונים בעם ישראל, וכיום כל מסר שיגיע מצד חב"ד ייתפס מיד בציבור הליטאי כלא נכון ולא רלוונטי והאוזניים לא תתפננה לשמוע אותו.
הציבור החסידי
לא להשפיע – לחפש יחד
הרב דוד נחמן רוטנר
כיוון שאנחנו יושבים כאן במעין התוועדות חסידית, אחרי "לחיים", ארשה לעצמי לומר לכם: יש לכם דרך אחת ויחידה לגרום לכך שכולנו "נחיה עם משיח".
והדרך היא – שאתם, החב"דניקים, תראו לנו דוגמה חיה של אנשים ש"חיים עם משיח", שכל מה שמונח להם בראש זה רק ההשתוקקות הגדולה לגילויים הנעלים שיהיו בימות המשיח; שבאמת אינכם יכולים להירדם בלילה – כפי שהרבי אמר – כל עוד משיח לא הגיע; שאתם עושים הכול שלא יהיה ביניכם קנאה ותחרות וכו' כי אתם כבר "חיים עם משיח".
אני מבטיח לך, שאם באמת תראו לנו את הדוגמה החיה הזאת – תהיה לזה השפעה יותר מכל הפעולות שבעולם.
דווקא משום שלציבור החסידי כולו יש אמונה גדולה ברבי מליובאוויטש מתוך הערצה נשגבה וחרדת קודש – אני מרגיש מאד לא נוח ולא נכון לעמוד במצב של "תגיד לנו איך אפשר להשפיע עליך".
אני, ואני בטוח שכל הציבור החסידי, מרגיש הרבה יותר שייך לסוף הדברים של הרבי באותה שיחה: "יהי-רצון שימצא מכם אחד, שנים, שלשה, שיטכסו עצה"..
אנחנו כולנו בסירה אחת שטרם מצליחה לשוט בכיוון הנכון. ועל זה מוטל כולנו 'לטכס עצה', יחד, איך באמת מתעלים לאותה דרגה ולאותה מוכנות ולאותה תשוקה אמיתית – שרק היא תשיט אותנו בכיוון הנכון.
זה, לעניות דעתי, מה שהתכוון הרבי מליובאוויטש זי"ע בקריאתו "עשו כל אשר ביכלתכם".
הש"סניקים
הבה נהיה 'משיחיסטים קטנים'...
ר' רונן קרתא
צריך להקל את העיכול של ימות המשיח והגאולה, כדי שממשהו גדול ונשגב שמאיים על צורת החיים שלי, זה ייהפך למשהו מוחשי, ששייך לכל אחד. אני אתן משל שימחיש את הגישה שלדעתי רצויה:
היה פעם אדם שהשתוקק לגילוי אליהו הנביא. בליל הסדר הוא מזג כוס יין לאליהו הנביא, והמתין ליד הדלת בעת אמירת 'שפוך חמתך' כדי לראות את אליהו. אך הוא לא ראה. למחרת בא לרב, וביקש עצה איך לראות את אליהו.
אמר לו הרב – לך בערב יום כיפור לעיר פלונית, לבית מוזנח שממוקם בפאתי העיר, קח לך מזון לסעודה מפסקת ותצטרף לאלמנה ויתומים שיקבלו אותך. אחר-כך תראה את אליהו.
כך היה. האיש התקבל בבית, ייחדו לו חדר להתפלל, וכל היום עבר עליו בתפילות בציפייה לגילוי אליהו – אך ללא הועיל. הוא שב לרב בטרוניה, אך זה הרגיעו והבטיח לו שבשנה הבאה יזכה.
וכך הוא שב אל האלמנה עם מזון לסעודה מפסקת, וישב לאכול עם כל המשפחה, אך שוב התאכזב לגלות שלא ראה את אליהו הנביא. בפעם הזו, הרב הפציר בו לנסוע לבית האלמנה בשנה הבאה שוב, והפעם ייוושע.
חלפה שנה, הגיע ערב יום כיפור. האיש כבר גמר בדעתו לוותר על הציפייה שלו, ורק ברגע האחרון התחרט ומיהר אל בית האלמנה. הוא התקרב אל הבית ואז אוזניו קולטות קול בכי של ילדים.
הוא קרב יותר, ושומע את הילדים בוכים ואומרים לאימם: "הנה בא יום כיפור, ואין לנו מה לאכול. מה יהיה?". והאם מרגיעה אותם וגוערת בהם: "איך אתם מדברים? מידי שנה השם שולח לנו את אליהו הנביא, גם השנה הוא יבוא".
האיש תמה – איך היא רואה בו, אדם פשוט, את אליהו הנביא? עד שהוא עשה "האנשה" של אליהו הנביא, והבין שכל אחד יכול להיות אליהו הנביא עבור מישהו אחר.
דרך הסיפור הזה, למשל, ניתן להפוך את רעיון הגאולה למשהו ממשי ששייך לחייו של כל אחד, כך שאמנם בסופו של דבר הוא יגיע להכרה שמשיח יתקן את העולם, אבל עד אז נהיה 'משיחיסטים' קטנים – ובסוף הגאולה הגדולה תבוא".
ה'לא-דתי'
שאלה ענקית
מר יוסף כהן
אני מאמין שיש בכל יהודי כמיהה למקום הזה, של גאולה, ואל החלק הממוקד יותר שבה – החלק הרוחני. כולנו, בסופו של דבר, עשויים מאותה תבנית.
אינני יודע להסביר מדוע, אבל אני רואה את זה כתופעה רוחנית, נשמתית, שישנה כמיהה וצימאון כלשהם גם בקרב כאלו שמוגדרים 'חילונים' או 'חופשיים'. אני מדבר מניסיוני: אני מזהה באנשים שאני מכיר צימאון להגיע אל הלא-נודע, מעניין אותם לשמוע על אלוקות.
זו תופעה שמתבטאת בהרבה כיוונים, אבל אפשר להתחיל אותה בקטן, מדוגמאות שקל להזדהות איתן. כמו למשל הרעיון שהטבע הוא בגימטרייה שם אלוקים. מסרים קליטים כגון זה, שנהירים לכולם ומדברים לכולם, ובעזרתם לחדור לעובי הקורה.
זה חייב להיעשות בהדרגתיות, אבל אם אשוב אל הנפש היהודית – אני חושב שלכל אחד יש את הדחף הפנימי לחבור אל המקומות העמוקים הללו.
ואפשר להתחיל את זה ביצירת גשר שיפגיש בין העולמות, והתפקיד הזה מוטל עליכם, בעלי האינטרסים, להביא את שאר האנשים אל המקום הזה, בהדרגה ובהליכה מן הקל אל הכבד, וסביב מושגים הנעימים לאוזנו של כל אדם.
ה'דתיים-לאומיים'
באהבת ישראל נביא את הגואל
ר' מיכאל שקולניק
אני משייך את עצמי לציבור הדתי לאומי. אינני מחנך, אינני מורה ואינני הוגה דעות. אינני מייצג איש מהציבור הזה מלבד את עצמי.
האפשרות היחידה שלי לענות על השאלה שלכם, היא לשאול את עצמי: מה היה מדבר אל ליבי לו היו פונים אלי בנושא הגאולה.
זה לא סוד שעצם הדיבור של חב"דניק על נושא הגאולה עם הציבור שלנו, הדתי לאומי, כבר עלול להיות מוקש גדול, בגלל חילוקי הדעות הקוטביים בכל הקשור לאתחלתא דגאולה וציונות וכיוצא בזה.
לכן, צריך להיזהר שלא לנגוע כלל בנקודות 'רגישות' אלא להתמקד דווקא במכנה המשותף. והמכנה המשותף שהכי יכול לדבר אלי, כדתי לאומי, הוא העניין של אהבת-ישראל. הציבור הדתי-לאומי, בניגוד לציבור החרדי, לא דוגל בהתבדלות מהחברה הישראלית ה'חילונית', ובעניין זה חב"ד, על אף היותה חלק מהציבור החרדי –יש בינינו מהמשותף.
לא רק שיש בינינו מהמשותף, אלא חב"ד היא המובילה, בגדול, עד למסירות-נפש ממש, בכל הנושא של אהבת ישראל ודאגה לכל העם ולכל יהודי באשר הוא.
משום כך הדיבורים של החב"דניקים עם הציבור הדתי-לאומי על הגאולה והרצון להחדיר את הציפייה והפעילות להבאת הגאולה – צריכים להיות ממוקדים לחלוטין בנושא של 'אהבת-ישראל'.
בקריאה להגביר את אהבת ישראל כדי לזרז את הגאולה. לערוך חשבון נפש נוקב מה עלינו לתקן, כל אחד, בעניין אהבת ישראל – הן כפרט והן ככלל – ועל-ידי זה, כמו הסיסמה החב"דית: "באהבת ישראל נביא את הגואל".
משתתפים (לפי סדר הראיון)
הרב צמח גרין – הציבור הליטאי
הרב דוד נחמן רוטנר – הציבור החסידי
מר יוסף כהן – הציבור המכונה 'לא דתי'
ר' רונן קרתא – הציבור הספרדי (השסניקים)
ר' מיכאל שקולניק – הציבור הדתי לאומי
מנחה: הרב בנימין זילברשטרום
● ● ●
ההתעוררות הגדולה סביב העניין של 'עשו כל אשר ביכולתכם', הביאה את העורך הנכבד, הרב אהרן דב הלפרין, לחפש דרך מקורית, לא שגרתית, כדי לדון בנושא הזה מזווית מיוחדת, לא מוכרת, ואולי גם יעילה הרבה יותר.
במקום להפטיר כדאשתקד ולדון שוב, בינינו לבין עצמנו, באיזו דרך עלינו לפעול, מה מוטל עלינו, מהו 'אופן המתקבל', וכיוצא באלו שאלות המוכרות לנו עד לזרא – החלטנו לקבץ את נציגי רוב הציבורים בארץ – באופן כוללני כמובן – ולשמוע מכל אחד את אשר יש לו לומר.
המנחה
הצגנו להם, למעשה, שאלה אחת ויחידה, שנוסחה בערך כך:
אנו, חסידי חב"ד, נצטווינו על-ידי הרבי לעשות כל שביכולתנו שכולם יחיו עם משיח ועם ציפייה בוערת לבואו – יש לנו איפה בקשה מכם: תנו לנו 'טיפים'; תנו לנו עצה, כל אחד כמי שמכיר מקרוב את החוג שלו, איך לדעתכם נצליח הכי טוב להחדיר בקרב הקהל שלכם את העניין הזה של משיח וגאולה?
המשימה שהטיל עלי העורך לא היתה פשוטה: להושיב ליטאי, בוגר פוניב'ז ובריסק, יחד עם דתי-לאומי לדיון בעניין המשיח, כמו להושיב אברך חסידי שחי בעולמו הרוחני יחד עם מי שמגדיר עצמו 'לא דתי', ובין כולם להושיב גם את הש"סניק...
התוצאות, אני חייב לציין, הפתיעו אותי. אפילו הפתיעו מאוד. איננו מסכימים כמובן עם כל הדברים שנאמרו, איננו נותנים להם כאן שום גושפנקה של חותמת כשרות – אך אם נשכיל לקרוא ולהתבונן היטב בדברי חמשת המרואיינים – אין ספק שנוכל להתמקד וממילא להתקדם טוב יותר במשימה של 'עשו כל אשר ביכולתכם'.
הליטאים
שתי גישות הפוכות
הרב צמח גרין
הגישה הליטאית הישיבתית שמתמקדת במצוינות האישית גורמת לכך שלאברך מן השורה באופן טבעי הרבה פחות בוער הנושא של משיח וגאולה, שהם דברים שיותר קשורים לכלל ישראל ולעולם ולעתיד, והרבה יותר בוער לו ההבנה בסוגיא שהוא לומד וההתפתחות הלימודית שלו.
מה גם, שהנושא של משיח וגאולה הוא נושא מופשט ורחוק מהתפישה השכלית הישיבתית והרבה מהאנשים לא ממש יודעים מה המשמעות המדויקת שלו: הרי גם הם מבינים שמשיח לא בא רק לפתור את הבעיות הכלכליות והבריאותיות שלנו, ואז השאלה היא מה הוא כן? וממילא למרות האמונה השלמה בביאת המשיח הם מרגישים קצת רחוקים מהעיסוק בו.
כשאל כל זה גם נלווה חשש ורגישות מהתפתחות של העיסוק במשיח לכיוונים לא רצויים כפי שהיה בימים עברו.
כיוון שאין לנו בציבור הליטאי, מסורת ברורה של עיסוק מעשי בנושא של משיח וגאולה מעבר לאמונה הקיימת אצל כל אחד ללא עוררין, לכן קצת יהיה קשה לחדור לציבור הזה עם המסר של המשיח והגאולה.
אצלי, כמו אצל כל ליטאי מצוי, מונח שאצלנו האמונה (כולל בביאת המשיח) שהיא יותר שכלית ומופשטת, היא גם יותר חזקה ואמיתית. כי השכל הוא דבר אמיתי.
דווקא אצל החסידים שהגישה היא יותר רגשית או לפחות [בחב"ד השכלית] כוללת גם רגש וחום – שם (לדעתנו, הליטאים) האמונה פחות חזקה ומבוססת כי הרגש מלהיב ומטעה, הוא לא אמת כמו שכל והוא לא תמיד עומד במבחן.
אני יודע שמקובל אצל חסידים לומר בבוז "קאלטער ליטואק" [=ליטאי קר] אבל בשבילנו זה שבח ומקור גאווה. לכן המסרים החסידיים הקלאסיים על משיח שפונים אל הרגש והתקווה היהודית מפספסים את הנקודה שבאמת נוגעת לאברך הליטאי המצוי – מצבו בעולם – והם לא מדברים אליו.
בפרט אם נוסיף את התהום שלצערי פעורה בין החלקים השונים בעם ישראל, וכיום כל מסר שיגיע מצד חב"ד ייתפס מיד בציבור הליטאי כלא נכון ולא רלוונטי והאוזניים לא תתפננה לשמוע אותו.
הציבור החסידי
לא להשפיע – לחפש יחד
הרב דוד נחמן רוטנר
כיוון שאנחנו יושבים כאן במעין התוועדות חסידית, אחרי "לחיים", ארשה לעצמי לומר לכם: יש לכם דרך אחת ויחידה לגרום לכך שכולנו "נחיה עם משיח".
והדרך היא – שאתם, החב"דניקים, תראו לנו דוגמה חיה של אנשים ש"חיים עם משיח", שכל מה שמונח להם בראש זה רק ההשתוקקות הגדולה לגילויים הנעלים שיהיו בימות המשיח; שבאמת אינכם יכולים להירדם בלילה – כפי שהרבי אמר – כל עוד משיח לא הגיע; שאתם עושים הכול שלא יהיה ביניכם קנאה ותחרות וכו' כי אתם כבר "חיים עם משיח".
אני מבטיח לך, שאם באמת תראו לנו את הדוגמה החיה הזאת – תהיה לזה השפעה יותר מכל הפעולות שבעולם.
דווקא משום שלציבור החסידי כולו יש אמונה גדולה ברבי מליובאוויטש מתוך הערצה נשגבה וחרדת קודש – אני מרגיש מאד לא נוח ולא נכון לעמוד במצב של "תגיד לנו איך אפשר להשפיע עליך".
אני, ואני בטוח שכל הציבור החסידי, מרגיש הרבה יותר שייך לסוף הדברים של הרבי באותה שיחה: "יהי-רצון שימצא מכם אחד, שנים, שלשה, שיטכסו עצה"..
אנחנו כולנו בסירה אחת שטרם מצליחה לשוט בכיוון הנכון. ועל זה מוטל כולנו 'לטכס עצה', יחד, איך באמת מתעלים לאותה דרגה ולאותה מוכנות ולאותה תשוקה אמיתית – שרק היא תשיט אותנו בכיוון הנכון.
זה, לעניות דעתי, מה שהתכוון הרבי מליובאוויטש זי"ע בקריאתו "עשו כל אשר ביכלתכם".
הש"סניקים
הבה נהיה 'משיחיסטים קטנים'...
ר' רונן קרתא
צריך להקל את העיכול של ימות המשיח והגאולה, כדי שממשהו גדול ונשגב שמאיים על צורת החיים שלי, זה ייהפך למשהו מוחשי, ששייך לכל אחד. אני אתן משל שימחיש את הגישה שלדעתי רצויה:
היה פעם אדם שהשתוקק לגילוי אליהו הנביא. בליל הסדר הוא מזג כוס יין לאליהו הנביא, והמתין ליד הדלת בעת אמירת 'שפוך חמתך' כדי לראות את אליהו. אך הוא לא ראה. למחרת בא לרב, וביקש עצה איך לראות את אליהו.
אמר לו הרב – לך בערב יום כיפור לעיר פלונית, לבית מוזנח שממוקם בפאתי העיר, קח לך מזון לסעודה מפסקת ותצטרף לאלמנה ויתומים שיקבלו אותך. אחר-כך תראה את אליהו.
כך היה. האיש התקבל בבית, ייחדו לו חדר להתפלל, וכל היום עבר עליו בתפילות בציפייה לגילוי אליהו – אך ללא הועיל. הוא שב לרב בטרוניה, אך זה הרגיעו והבטיח לו שבשנה הבאה יזכה.
וכך הוא שב אל האלמנה עם מזון לסעודה מפסקת, וישב לאכול עם כל המשפחה, אך שוב התאכזב לגלות שלא ראה את אליהו הנביא. בפעם הזו, הרב הפציר בו לנסוע לבית האלמנה בשנה הבאה שוב, והפעם ייוושע.
חלפה שנה, הגיע ערב יום כיפור. האיש כבר גמר בדעתו לוותר על הציפייה שלו, ורק ברגע האחרון התחרט ומיהר אל בית האלמנה. הוא התקרב אל הבית ואז אוזניו קולטות קול בכי של ילדים.
הוא קרב יותר, ושומע את הילדים בוכים ואומרים לאימם: "הנה בא יום כיפור, ואין לנו מה לאכול. מה יהיה?". והאם מרגיעה אותם וגוערת בהם: "איך אתם מדברים? מידי שנה השם שולח לנו את אליהו הנביא, גם השנה הוא יבוא".
האיש תמה – איך היא רואה בו, אדם פשוט, את אליהו הנביא? עד שהוא עשה "האנשה" של אליהו הנביא, והבין שכל אחד יכול להיות אליהו הנביא עבור מישהו אחר.
דרך הסיפור הזה, למשל, ניתן להפוך את רעיון הגאולה למשהו ממשי ששייך לחייו של כל אחד, כך שאמנם בסופו של דבר הוא יגיע להכרה שמשיח יתקן את העולם, אבל עד אז נהיה 'משיחיסטים' קטנים – ובסוף הגאולה הגדולה תבוא".
ה'לא-דתי'
שאלה ענקית
מר יוסף כהן
אני מאמין שיש בכל יהודי כמיהה למקום הזה, של גאולה, ואל החלק הממוקד יותר שבה – החלק הרוחני. כולנו, בסופו של דבר, עשויים מאותה תבנית.
אינני יודע להסביר מדוע, אבל אני רואה את זה כתופעה רוחנית, נשמתית, שישנה כמיהה וצימאון כלשהם גם בקרב כאלו שמוגדרים 'חילונים' או 'חופשיים'. אני מדבר מניסיוני: אני מזהה באנשים שאני מכיר צימאון להגיע אל הלא-נודע, מעניין אותם לשמוע על אלוקות.
זו תופעה שמתבטאת בהרבה כיוונים, אבל אפשר להתחיל אותה בקטן, מדוגמאות שקל להזדהות איתן. כמו למשל הרעיון שהטבע הוא בגימטרייה שם אלוקים. מסרים קליטים כגון זה, שנהירים לכולם ומדברים לכולם, ובעזרתם לחדור לעובי הקורה.
זה חייב להיעשות בהדרגתיות, אבל אם אשוב אל הנפש היהודית – אני חושב שלכל אחד יש את הדחף הפנימי לחבור אל המקומות העמוקים הללו.
ואפשר להתחיל את זה ביצירת גשר שיפגיש בין העולמות, והתפקיד הזה מוטל עליכם, בעלי האינטרסים, להביא את שאר האנשים אל המקום הזה, בהדרגה ובהליכה מן הקל אל הכבד, וסביב מושגים הנעימים לאוזנו של כל אדם.
ה'דתיים-לאומיים'
באהבת ישראל נביא את הגואל
ר' מיכאל שקולניק
אני משייך את עצמי לציבור הדתי לאומי. אינני מחנך, אינני מורה ואינני הוגה דעות. אינני מייצג איש מהציבור הזה מלבד את עצמי.
האפשרות היחידה שלי לענות על השאלה שלכם, היא לשאול את עצמי: מה היה מדבר אל ליבי לו היו פונים אלי בנושא הגאולה.
זה לא סוד שעצם הדיבור של חב"דניק על נושא הגאולה עם הציבור שלנו, הדתי לאומי, כבר עלול להיות מוקש גדול, בגלל חילוקי הדעות הקוטביים בכל הקשור לאתחלתא דגאולה וציונות וכיוצא בזה.
לכן, צריך להיזהר שלא לנגוע כלל בנקודות 'רגישות' אלא להתמקד דווקא במכנה המשותף. והמכנה המשותף שהכי יכול לדבר אלי, כדתי לאומי, הוא העניין של אהבת-ישראל. הציבור הדתי-לאומי, בניגוד לציבור החרדי, לא דוגל בהתבדלות מהחברה הישראלית ה'חילונית', ובעניין זה חב"ד, על אף היותה חלק מהציבור החרדי –יש בינינו מהמשותף.
לא רק שיש בינינו מהמשותף, אלא חב"ד היא המובילה, בגדול, עד למסירות-נפש ממש, בכל הנושא של אהבת ישראל ודאגה לכל העם ולכל יהודי באשר הוא.
משום כך הדיבורים של החב"דניקים עם הציבור הדתי-לאומי על הגאולה והרצון להחדיר את הציפייה והפעילות להבאת הגאולה – צריכים להיות ממוקדים לחלוטין בנושא של 'אהבת-ישראל'.
בקריאה להגביר את אהבת ישראל כדי לזרז את הגאולה. לערוך חשבון נפש נוקב מה עלינו לתקן, כל אחד, בעניין אהבת ישראל – הן כפרט והן ככלל – ועל-ידי זה, כמו הסיסמה החב"דית: "באהבת ישראל נביא את הגואל".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
