קובי אריאלי

בפעם הראשונה ראיתי אותם בעת העלייה למטוס.
השעה היתה שעת בוקר מוקדמת, עוד בטרם זמן תפילת שחרית. הם היו עטופים שניהם בטליתות ומעוטרים בתפילין, כשאחד מהם מקפיד שהטלית תכסה את כל פניו עד מתחת צווארו ומבעדה הוא מושיט יד עם כרטיס העלייה לדיילים כשהוא מגשש דרכו בידיו. מוזר מעט.

בטיסה הבטתי בהם. שני אברכים חסידים, פיאות מסולסלות מעטרות את צידיהם והם נראים כנטע זר במטוס העושה דרכו לאמסטרדם. כסקרן מקצועי תהיתי מעט למטרת נסיעתם. הם גרים באמסטרדם? מבקרים בה? מעניין.

אשר לי עצמי, אני נסעתי להשתתף באירוע מיוחד שקיים השליח החדש לאמסטרדם, הרב עקיבא קמיסר. לא ידעתי אנה אני בא. חודש קודם לכן הוזמנתי בידי הרב קמיסר שעד אז היה בעיני בסך הכל "האח הצעיר של הסוכן קמיסר" לשאת דברי ליצנות עמוקים מיני ים במסיבה מיוחדת שהוא עורך לאנשי הקהילה הישראלית באמסטרדם, אליה הגיעו הוא ורעייתו כחודשיים קודם לכן.

בשיחותינו הארוכות עובר לנסיעה הוסברה לי היטב המטרה והקונספציה. זוג השלוחים הגיע לעיר לא מכבר, הם פתחו בתנופת פעילות, למדו את השטח לימוד ראשוני, והאירוע הזה נועד ליצור מה שמכונה כיום "השקה", מין הכרזה רשמית על קיומו של בית-חב"ד החדש וניסיון ראשוני לגבש את הקהילה הישראלית בעיר, המונה כמה אלפי אנשים. נשמע מעניין.

השעות הבאות היו עבורי שיעור מהמם וחד-פעמי בנושא השליחות וחב"ד בכלל. במשך שנים התיימרתי להיות "מבין" בנושא. כתושב כפר-חב"ד וכמקורבם ובן משפחתם של זקני וחשובי אנ"ש דכפ"ח, חשבתי שאני כבר יודע הכל. נער הייתי וגם זקנתי וכבר ראיתי שלוחים בפעילותם ותמימים במבצעיהם ועסקנים בהתלהבותם וחסידים בעבודתם.

כמו בעבודה הרוחנית עצמה – התרשמותי היתה בתיאוריה בלבד. קריאה ושמיעה וסיפור דברים יכולים, כך מסתבר, לתת רושם כללי בלבד. עובדה. מרגע שדרכו רגליי בבית השליח נתקפתי כזה הלם עד שברגע הבנתי כי כל מה שאני יודע על עבודת השליחות אינו אלא משל ודמיון לדבר האמיתי. אני לא יודע כלום.

מבלי לפרט פירוט יתר או להיחשד בחנופה וגוזמנות, בתוך שעות ספורות של סיור והתרשמות עמדתי עין בעין מול פניה של מסירות נפש במיטבה. בקור אירופאי מקפיא ובעומק זרותה וכישופה של אחת הערים המשוקצות ביותר בתבל, נצנצה לעברי שלהבתה הבוערת של חב"ד במלוא יפעתה.

בשיחות קצרות וממוקדות נחשפו בפניי חבלי הקליטה וייסורי ההקמה, קשיי הריחוק ועינויי הבדידות כשהם כולם צבועים בבוהק עז של שמחה והתלהבות, אמונה ודחף אינסופי. עוד לא הספקנו להגיע אל עיבורה של עיר וכבר התעכבנו ב"מבצע תפילין" על הדרך.

הבית הקטן והחמים היה כבר נקי ומצוחצח אחרי שביום הקודם, ש"ק, סעדו בו יותר משני מנייני נשמות ישראל. בעיניים כלות בלענו מפי הרב עקיבא ורעייתו טייבי קמיסר עוד ועוד אינפורמציה, ניתוח השטח, תכניות ומסלולי פעילות, סיפורים, נתונים ומספרים, ויהי לפלא.

שעות ספורות לאחר-מכן התקיים האירוע המדובר. נסענו אל פאתי העיר, מהלך רבע שעה נסיעה. צוות נרחב עמל על הכנתו, תחת שרביטו של הרב קמיסר שהתקשה להסתיר את המתח שהיה נתון בו.

זו היתה אמורה להיות התוועדות לט"ו בשבט שהסתירה בין בתריה את המטרה האמיתית, קירובם של כמה שיותר יהודים תושבי המקום לבית-חב"ד החדש ולפעילותו. רק כעבור שעות אחדות, בעיצומו של האירוע, אבין לחרדתי עד כמה קריטית עבודת השליחות במקום הזה, כשאהיה מוקף בעשרות יהודים ישראלים במקורם ותושבי אמסטרדם בהווה, רובם נשוי ל"ע לאינם-יהודים ושרוי ברמות ניתוק קשות לתיאור.

אחד אחד וזוגות זוגות הם התקבצו, גברים ונשים דוברי עברית שהכרת פניהם העידה בהם כי כבר שנים לא זכו לחווייה יהודית מן הסוג הזה במקום גלותם. פני הבאים העידו על התלהבות מהולה בחשש. מעצמם הגיעו. איש לא כפה עליהם דבר.

חבר הביא חבר ושכן קרא לשכנו והקול יצא בעיר כי בית-חב"ד חדש מארגן מסיבה לט"ו בשבט ליהודים ישראלים וכולם איכשהו נקבצו ובאו. עמדתי מן הצד, מתבונן בהשתאות וממתין לתורי. התמקדתי בדמותם של השליח והשליחה מקבלים את פני הבאים וקיבלתי שיעור ממצה על מהי שליחות ומה מהותה.

פתאום הם הגיעו, שני החברים מהמטוס. עכשיו הם כבר היו ללא טלית ותפילין. סתם זוג אברכים חסידיים-ירושלמיים, עטוף במעילים וצעיפים, תיק קטן בידו של כל אחד מהם ומכתב מהוה בידיהם. כעבור שניות אחדות הם כבר היו בעיצומו של מסע התרמה אינטנסיבי באולם המבואה שלפני האירוע. מאחד לאחד. איזה רשע מקומי דאג לומר להם כי כאן מתקיימת מסיבה ליהודים ישראלים והם, שזה בדיוק מה שהם חיפשו, לא היססו לרגע ומייד באו.

נדמה לי שאין צורך להסביר מה הרגשתי באותם רגעים, כשאני שרוי, כאחד האחראים העקיפים להצלחת האירוע, במתח נורא ופתאום חוזה במחזה המפעים הזה. ניגשתי אל אחד מהם וקראתי לו הצידה.

מה זה, שאלתי.
אנחנו אוספים כאן כסף לכולל בירושלים, הוא ענה בקצרה. יש לך משהו?
לא. אמרתי לו. אתם לא אוספים כאן. זו מסיבה של בית-חב"ד. ביקשתם רשות ממישהו? דיברתם עם מישהו?

לא, הוא אמר לי. אבל אנחנו ממהרים ואתה מפריע לי לעבוד.

הבטתי בנייר שהחזיק. האמינו לי, אחיי ורעיי. איני רוצה להשמיץ, אבל זה היה קש וגבבה. גפת ועצים. גורנישט מיט נישט.

סלח לי, אמרתי לו. זה לא בסדר. חכה רגע. אקרא לבעל הבית.

אין אני מן האלימים, אבל חמתי גאתה בי עד להשחית ולחרדתי גיליתי פתאום שאני קופץ אגרופים. לא נעים לי להודות, אבל בעוד רגע הייתי מאבד שליטה. נראה לי שרוב הקוראים מבינים היטב במה המדובר. עד כמה עדינה היתה הסיטואציה, עד כמה רגיש היה הכל. עשרות אנשים שבאו לכאן בחשש ובחשד עתידים פתאום לפגוש בבוטות בפניה המכוערות ביותר של היהדות החרדית. הלכתי לחפש את השליח.

במהרה הוא הגיע. מישהו אחר כבר קרא לו.

מה שקרה בדקות שלאחר מכן, העמיד בצל את כל מה שראיתי עד אז. רישומו של הרגע חקוק בי עד עתה וכנראה אזכור אותו לתמיד: השליח פרש שתי ידיים לצדדים, חיוך ענקי מרוח על פניו והוא חיבק בעוצמה רבה את שני ה"משולחים". "שלום עליכם יהודים! בואו, תשתו משהו, קומט אריין, קומט אריין!"

מה?!
עודם מחובקים, נוטל השליח את השניים אל אחד השולחנות, מאכיל ומשקה אותם ביד רחבה, מרחוק אני רואה כיצד הוא מוציא מכיסו שטר נאה ונותן בידיהם כתרומתו האישית, מחליף עמם כמה מילים בחיוך כובש וטופח על שכמם בעוז. תוך שתי דקות הם נפרדו מן המקום והלכו לשלום. נפעמתי. "נו", אמרתי לו, מנסה להסדיר את נשימתי, "היה קשה, אה?". "קטן עלינו", הוא אמר. "יהודים יקרים, יהודים יקרים".

האירוע היה מוצלח במיוחד בסייעתא דשמיא, בזכות השליח והשליחה והאמת שגם האמן האורח מהארץ עשה עבודה לא רעה בכלל. לימים, ולא רחוקים הם הימים, כשבית-חב"ד לקהילה הישראלית באמסטרדם יגדל ויפרח לתפארת עד ששמו ייצא בכל פינות חב"ד, יסתבר כי לאירוע הראשוני הזה היה תפקיד מכריע בבניינו וקימומו.

אני, מכל מקום, עתיד להיות ידיד גמור שלו לעד ולעולם, אחרי ששבתי וראיתי מהו שליח אמיתי. כזה שנקודת האמת שבו, אהבת ישראל שלו והדבקות בשליחותו מלוות אותו לכל אורך דרכו, בין כשמדובר בארגון ליל הסדר לאלף משתתפים ובין כשמדובר בטיפול נאות בשני שנורר'ס מירושלים שבאו לחרב לו את מסיבת ט"ו בשבט.

שליח הוא שליח. כל הלב לכל אחד.