ציפורה פרייס

ילדיי גדלים בעולם מלא בילדים. תמיד יש חבר או חברה בסביבה. בכל אחר-צהריים, ילדים מציפים את המדרכות, משחקים קלאס ותופסת ומחליפים אופניים וקטנועים. לעומת זאת, בבית ילדותי היו לנו שכנים מבוגרים. חברים היו בסביבה רק אם קבענו לשחק יחד.

גרתי בעיר, והיה לי הרבה פחות חופש להסתובב בשכונה משיש לילדיי. במקום זאת הסתובבתי בחדרי דמיוני ומחשבותיי. נכנסתי לעולמות אקזוטיים דרך שביל חבוי במשוכת הגדר. כתבתי סיפורים ואפילו ניסיתי לכתוב רומן כשהייתי בת תשע. הלבשתי את הכלב בתחפושות שונות.

פעמים רבות הייתי בודדה. אך בדידותי אימנה אותי להשתמש בזמן בדרך שעליה לא יודעים ילדיי דבר.

אמי לא האמינה בקייטנות. לכן, הקיצים שלנו היו מלאים לא בפעילות מובנית אלא באפשרויות פתוחות. בעודה ישנה מאוחר בבוקר, בלשתי ברחבי הבית וניחשתי את סודותיהם של הוריי משמות ספריהם ומן הצילומים בשחור-לבן של נעוריהם.

למדתי את שרטוטי הגוף באנציקלופדיה בריטניקה, מרותקת על ידי האופן שבו השרירים מכסים את העצם והעור מכסה את הבשר. עלעלתי שוב ושוב באותם ניירות צלופן והתענגתי על המסתורין החבוי בהם.

קיץ אחד עשיתי ניסויים מדעיים עם חומרי ניקוי וקראתי לשיקוי שהתקבל בשם "שיקוי המכשפות". החבאתי אותו בארון שבו התעפש במשך שנים, עד שאמי מצאה אותו במצב מפותח מאוד ובלתי ניתן לזיהוי. זה היה השיעור הראשון שלי במדע.

חציתי את הגבול שבין הרפתקה לבין עשיית מעשי שטות והעמדתי פני תמימה כשחשתי שמביטים בי.

שלא כמו אמי, אני כן מאמינה בלצאת לקייטנות. אולי בגלל שאני זוכרת עדיין את כל הדברים שעשיתי. אך אני מכירה בעובדה, שאפילו לקייטנה הטובה ביותר יש מגבלות משלה.

בקייטנה, ילדים לא חשים צורך לחקור את עמקי מחשבתם כפי שחשתי אני. אין להם צורך לחצות את הגבולות שבין המוכר ללא-מוכר. חלף זאת, הם דרים בעולם קהילתי של משחק משותף. הם מתחרים בתחרויות הבוחנות מיומנויות ומעניקות דרגות – הקופץ הגבוה ביותר, הרץ המהיר ביותר, המתחבא המעולה ביותר.

כהורה, אני שמחה שילדיי משתעשעים ומוצאים כל כך הרבה חברים לשחק עמם. אין ספק כי הדבר עושה את מלאכתי קלה יותר וחוסך לי את הצורך להאזין לתלונות שהן תולדה בלתי נמנעת של הבדידות.

אולם, אני שמחה למחשבה שהשנה, לפחות למשך כמה שבועות, ננטוש מאחורינו את עולמם המוכר והידוע, בעלייה לרגל השנתית שלנו לבקר את סבא וסבתא.

בבית סבם וסבתם אין לילדינו כל כך הרבה דברים לעשות כמו בבית. זו שכונה שבה גרים יותר מבוגרים מילדים. אין פורומי בידור מוכנים מראש הממתינים להעניק סיפוק מיידי.

אולם, אני מקווה שמרגע שתשכך תחושת השעמום הראשונית שלהם, הם יחפשו מתחת לפני השטח ויגלו את העולם החבוי המסתתר ממש מתחת לפני תודעתם. אני מקווה שהם יכירו כי קיימות הזדמנויות הנסתרות מן העין בתחילה, וכי גילוין מביא תחושת חירות מסוימת.

הזדמנויות אלו כוללות את ההכרה בעובדה שלא כל המשחקים מחייבים שחקן נוסף, ולא כל התחרויות זקוקות ליריב. לפעמים, המשחקים הטובים ביותר הם אלה שאנו משחקים נגד עצמנו.

לפעמים חיוני לדעת מתי לעזור לילד למצוא פעילות מתאימה ומתי להמתין עד שהוא מסוגל לפרוץ דרך השעמום שלו כדי להתעורר בעולם שבצד השני.

להורים האמיצים מספיק כדי לנסות לתת לילדיהם תחושת חירות, אני מציעה את הקווים המנחים הבאים:

1. יש הבדל בין סביבה משעממת לסביבה מסוכנת. דאגו לכך שילדכם משתעמם בסביבה בטוחה ולא בסביבה מסוכנת.

2. הכירו בעובדה שזמן רגוע הוא דבר טוב. תכופות, זהו השלב הבא לפני ההשראה. לפעמים ילד משועמם יירגע ויביט מן החלון או יצפה באחרים בבית בטרם ימצא עיסוק משלו.

3. דאגו להתחלפות בין ימים עם פעילות מובנית לימים ללא מבנה.

4. אם נראה כי ילדכם נעשה מתוסכל מדי, אפשר לעזור לאווירה בפעילות קצרה כגון הקראת סיפור או משחק קלפים.

5. הציעו לילדכם לבלות אתכם זמן שבו הוא יעשה מה שהוא רוצה לצדכם. תכופות אני מזמינה את בתי לעבוד בשקט לידי במשרד שלי. היא מביאה חומרי ציור ואמנות ושתינו עובדות זו לצד זו תוך שימוש באותו המרחב.

6. זכרו שללמוד לנהל את הזמן שלנו ואת עולמנו הפנימי, זו מיומנות כמו כל מיומנות אחרת. צפו למכשולים ולפרצי זעם לאורך הדרך הזו.

רבים מן הרבנים היהודיים הדגולים הדגישו את מושג ההתבודדות, השהייה בבדידות ותרגול התבוננות עצמית כשיטה לצמיחה רוחנית. צמיחה רוחנית אפשרית רק כאשר האדם מסוגל לסגור את רעש העולם החיצוני ולהתמקד בעולם הפנימי. יכולת זו מתחילה בילדות, והיא מתחילה בתחושת שעמום.