דוד מלמן
צילום: נחום יערי

חורף בסמרקנד הוא חוויה לא נעימה. הקור והדלות חולקים את השליטה ברחובות, במין רוטציה של רוע, עם השלטון הקומוניסטי. הם פוגעים קשות גם באוכלוסייה היהודית-חסידית הגדולה של סמרקנד, שהיגרה אליה עוד מאירופה הבוערת במלחמת העולם השנייה, וישנם גם חסידי חב"ד רבים שגלו לכאן מכל רחבי רוסיה. הם זיהו בעיר השכוחה רפיון כלשהו באחיזת החנק של הק.ג.ב האימתני, וכעת חוסים בצל נדיבותם של יהודים רחמנים החולקים עמם חדר או חצר דלה, מקיימים חיי יהדות מחתרתיים.

בסמרקנד העוני שורר ברחובות, הרעב מכה מכל עבר. נוספים עליו הפחד, החרדה התמידית והפשיטות של המשטרה החשאית. בבית קטן מקבל קהל הרב אברהם חיים לדיוב (ע"ה), חסיד חב"ד מבוגר, שוחט ובודק בהכשרתו, שנשפט לעשרים וחמש שנים במחנות עבודה בסיביר אחרי שנתפס מלמד תורה ונשפט לגלות. עם מותו של הצורר סטאלין ימ"ש, בפורים תשי"ג, שוחרר לחופשי. לדיוב היה תלמידו של החסיד המפורסם רבי שלמה יהודה לייב אליעזרוב ע"ה. כעת הוא עומד על רגליו ומחלק שלושה רובלים לכל מבקש, ורבים הם המבקשים: יותר ממאה יהודים, רובם מקומיים, לא מעטים מהם מתפרנסים בחשאי מהלשנות, אך הוא מתעלם וידו פתוחה לרעים ולטובים. "זה היה סכום גדול", אומר בהשתאות הנכד, הרב יוסף לדיוב, שנולד בסמרקנד בשנת תש"ט ומתגורר כיום בנחלת הר חב"ד.

זה לא היה מעשה החסד היחיד של הסבא. מפעם לפעם פרקה משאית ערימות של גזרי עצים להסקה בחצר ביתו של הסב, שיצא לחלקם בבתי חסידים חסרי-כל. הוא היה מגייס לשם כך את נכדיו – שלושה עשר במניין – ויחד מנעו מרבים לסבול מהקור. הבכור שבנכדים הוא יוסף, שכבר בגיל צעיר מאוד מטמיע בעצמו את ערכי העזרה והסיוע לאחיו. זה אולי המפתח לצוהר שנחשף בפנינו בשיחה עמו בשבוע שבו מתכנסים בחגיגיות יהודי בוכרה ל"קונגרס" השנתי והמרומם שלהם.

הנתונים שהצלנו מפיו, אחרי שהתגבר על הצניעות והענווה, מדהימים. המעשים שעשה כמעט לא ייאמנו. הוא מדבר על אלפי תלמידים שלמדו ב'חדרים' מחתרתיים שהקים ברחבי סמרקנד והערים הסמוכות לה. הקים – והוא רק בן שבע-עשרה שנה, נער עול ימים, שמתהפך על משכבו בלילות בחשש שמי ממאות תלמידיו יפצה את פיו, וימיט אסון על הרשת כולה.

חשדהו וקבלהו...

הרב יוסף לדיוב נולד בשנת תש"ט בסמרקנד, וספג את האווירה החסידית המיוחדת ששררה בעיר באותן שנים. גם את שפת האידיש הוא למד מהחסידים. "ר' שמשון כהנא ע"ה התגורר בסמוך אלינו. אני זוכר שכילד הפצרתי בו שאני רוצה ללמוד תורה. לא היו לימודים בצורה גלויה, רק במחתרת, אבל ידעתי על כך. התחננתי בפניו שיצרף אותי לאחד ה'חדרים'", הוא מספר. "אבל המידור היה הכלל הבסיסי בסמרקנד, ואני למדתי תורה בתחילה עם סבי. הוא סיפר לי על הבעל-שם-טוב, וכשגדלתי מעט, חשבתי לעצמי – אם הבעש"ט היה אדם כה גדול, אני רוצה להתחקות אחר מעשיו".

רק בגיל 16, אחרי אכזבות חוזרות ונשנות, הוא התקבל ל'חדר' כזה. הדבר קרה אחרי שיוסף הפציר במעסיקו של אביו, ר' מרדכי גולדשמיד (שהתגורר אחר-כך בלוד), שיסדר לו לימודי תורה במחתרת. "סוף-סוף הוא ניאות לבקשתי, יצא איתי לתחנת הרכבת – ה'חדר' היה בעיר סמוכה – אבל אז שלח אותי הביתה בחזרה. כנראה רצה לבדוק אם אני רציני מספיק בכוונתי, ואם אני יודע לשמור סוד. חשוב להבין, שבאותם ימים הייתה חשדנות וזהירות רבה, כולם חששו להיתפס". בסופו של דבר הוא הוכנס לכיתה המחתרתית אותה לימד ר' משה וולוובסקי. אצלו הוא למד חומש, באידיש. "הוא עצמו למד אצל 'מלמד' אחר, ובמקביל לימד אחרים. בהמשך למדתי גם אצל ה'מלמד' בעצמו, ונכנסתי לעניינים".

הפעילות של הבעש"ט ששבתה את ליבו של יוסף לדיוב היא לימוד תשב"ר. "אמרתי לעצמי, אקח ילדים בוכרים ואלמד אותם תורה בעצמי", הוא אומר. כך, בעצם, הקים את רשת ה'חדרים' החב"דית המחתרתית.

מי שאיפשר ליוסף הצעיר להחזיק 'מוסד' חינוכי ולשלם למלמדים את משכורתם, הוא הרב משה ניסלביץ'. "ר' משה, שה' ישלח לו רפואה שלמה, הבחין בלהט שלי ללמוד, ראה שאני נמרץ ולא מפחד, ופנה אלי ואמר לי שהוא מעוניין לשוחח איתי. נכנסתי אליו לביתו, והוא אמר לי: 'יוסף, אתה יודע לשמור סוד? האם יש לך כושר ארגון? משום שאני רוצה ללמד תורה את חבריך, וילדים נוספים מקרב העדה הבוכרית'. הוא הטיל עלי לאתר מורים מתאימים בקרב חברי הקהילה הבוכרית, והחל לספק את הכספים מידי חודש. הוא היה בעצם המנהל הכללי של ה'חדרים', האיש שנתן את ההנחיות.

בן כמה היית אז?

בערך בן 16.

ולא פחדת?

לא פחדתי. זה מעניין, אבל אני באישיותי אדם חזק ובעל אומץ. כשהתעוררו חששות, התריתי בתלמידים שלא לספר להוריהם על הלימוד המחתרתי, ואכן רבים מהם לא ידעו כלל שילדיהם לומדים במחתרת.

איך התנהלו הלימודים במחתרת?

היו כיתות קטנות, בנות עשרה או חמישה-עשר תלמידים בחדר סגור, במקום חשאי שאיש אינו יודע. הם למדו אותיות אל"ף בי"ת והתקדמו לקריאה וללימודים בחומש. צירפתי לכיתות כל תלמיד בנפרד.

בשבע נפות

במסגרת תפקידו, הוטל על לדיוב לאתר מבנים מתאימים ללימודים. הדרישות היו: בתים קטנים שלא מושכים תשומת לב, הממוקמים ליד בתי ספר רשמיים או גנים ציבוריים – מתוך הנחה כי מראה של ילדים המתגודדים בסמוך לא יעורר חשד.

אחר-כך פנה לחפש את ה'מלמדים'. הוא העדיף להציע את התפקיד לבעלי המקצועות החופשיים, כגון הסנדלרים והחייטים, הספרים ורופאי-השיניים. הסיבה: "אלו יהודים שבחרו במקצועות האלו בגלל הפטור מעבודה בשבת, מה שהיה קשה יותר למי שעבד במקום ציבורי או במפעל. זאת אומרת שהם היו יראי שמים ויודעי ספר, והעדפנו שהם ילמדו", אומר לדיוב, שהמימון זרם מכיוונו של ניסלביץ' באופן סדיר. "היה רופא-שיניים אחד, בשם ר' יעקב לבייב (דודו של הנגיד ר' לוי לבייב), שביקשתי ממנו שיהיה מורה. הוצאתי אותו מהעבודה שלו, ורשמתי אותו כעובד בבית-החרושת של ר' בוריס שיף לייצור שלטים. כל העובדים שלו היו חסידי חב"ד. רופא-השיניים לשעבר היה מלמד ילדים בביתו, מידי יום, החל מהשעה חמש בבוקר ועד תחילת הלימודים בבתי הספר הממשלתיים. כך זה היה נהוג, בחורף ובקיץ, ילדים מגיל שבע היו משכימים ומתגנבים ל'חדר' המחתרתי".

בלילה אחד, זוכר הרב יוסף לדיוב, הוא עלה על יצועו בשעת לפנות בוקר מאוחרת, אחרי יום עבודה מתיש. לפתע הבחין בילד קטן שעומד בפתח ביתו. "חזור לביתך", הורה לו יוסף התמה על השעה המאוחרת. "לך לישון, ותחזור לכאן ללימודים בשעה חמש". אך הילד סרב. הוא נותר להמתין שעתיים תמימות עד שהמורה שלו, ר' יעקב לבייב, הגיע ללמדו תורה. "הסיבה הייתה, שדלת הבית שלו ננעלה ולא היה לו מפתח", אומר לדיוב בהתפעלות. "הוא אהב ללמוד, ולא רצה להעיר את הוריו, אנשים פשוטים ולא-דתיים, שמן הסתם היו קמים בשבע בבוקר".