מאת שלומית

חזרתי לארץ. אמנם נסעתי רק לשבועיים, אך הם בהחלט הותירו בי את רישומם אשר צפים ועולים בי עם שובי לישן והמוכר - אז הם מקבלים רזולוציות חדשות ומתגוונים באינספור תובנות.

כחסידת חב"ד שנולדה לתוך הקלחת וגדלה על ברכי התכנים, האמרות, התאריכים וכמובן כנר לרגלי הרבי והרבנית - יודעת אנכי לדקלם ואפילו בנימה אישית את כל שנאמר, נלמד וזוקק לאוזני משחר חלדי ומעת הולכי לגן בכוחות עצמי, אך באמת חוויה מוחשית והתעוררות שמפרה את עצמה – לזה זוכה חסיד מבית לעיתים נדירות אלא אם כן הוא חווה אתחול מחדש...

במה דברים אמורים: כ"ב שבט, יום ההסתלקות של עטרת ראשינו, אם הנשים ודוגמת הבנות, הרבנית-חיה מושקא, שבהסתלקותה פתחה בעבורנו צוהר ליום בו כולנו מתאחדות סביב מהות האישה החב"דית ודרכי פעולתה.

אלפי נשים, נערות ובנות מכל נקודה על הגלובוס המוכר כיום, ארזו מזוודות והגיעו למרכז המניע והמפעיל של מפעל השליחות המשמן עצמו לדעת ומפיח חיים חדשים ומפוקחים במקומות של בערות ושממה יהודית.

כאחת מיני רבות הגעתי גם אני, מאיישת תפקיד של כזו הצופה על חיילי הקרב אלו המלחכים עצמם בעשב ולעיתים אף הולכים על גחונם – תפקיד הדומה לצלם צבאי המתעד פעולות קרב ומתדבק למערכות מודיעיניות ודולה את פסיפס תמונותיו.

הייתי שם בסדנאות הרבות, בתפילות הצפופות, בשיעורים, ואפילו בהפסקות הביניים.
ראיתי אותן, את הנשים מטופחות, המטופלות בילדים, וחלקם אף בנכדים ונינים, נראות שלוות ורגילות כאלו העומדות בלובי של מלון המארח סוף שבוע מהנה ומשיב נפש בצוהרו של יום.

אין זאת כי אם תעתוע ראיה חזיון בדים - נשים אלו הינם כאלו המגיעות מהשטח, נשים שבשביל לראות חברות או בדל של דמויות הדומות להן נזקקות למראה, כאלו החובשות ביום אחד כובעי מקצועות מדופלמות, כפפות אימהיות ומשקפי זכוכית המגדלת קוריוזים ומנפיקה מהם מעשים ואווירה חיובית.

נשים העומדות מאחרי שליח, חייל קרבי, מנוע פעיל המשנע ביום יותר ממשקל גופו ומכיל יותר מהמקום המהוקצע לו מבראשיתו...

כאלו השומרים על חיוניות ורוח קלילה מבלי להזדקק לסדנאות או קבוצות תמיכה, שלוחים המסורים למטרת המשלח.

בבאנקעט דיברו הרבה: מרצים, שליחות, תורמות ומקורבות בעלות מסע מפותל,
אך בנימה אישית ובהחלט לא סיקורית רק אומר ואחשוף - היתה זו עוצמה נשית חסרת תקדים.

ולא בכדי להביא לאיזו אחוות "ברוכים הבאים למועדון", או לצ'פר על עשייה מרובה.
היה זה מפגן, בו יושבות זו ליד זו נשים הגרות ביבשות ומדינות שונות ומאחדות ביניהם שפות ורשמים משותפים. מקשיבות יחדיו לכאלו בעלות רקע וסדר יום זהה.. שומעות שוב ושוב את המוטו של שליחותם ובאות יחדיו להנציח כמידי שנה את פעילותם.

יושבי האומות המאוחדות אנשי שגרירויות, שליחי רוח וקציני הגות יכולים רק לשבת פעורי פה נוכח השותפות והאחדות האדירה שרק משביחה את עצמה. נקייה מאינטרסים מעשיית חשבון למלעיגים ומעל הכל חדורה במטרתה ללא צורך בעזרתם של כותבי נאומים ומחיאות אמפיריות.

אחתום בסיפור שסיפרה הגב' גולדי פלוטקין דוברת המשא המרכזי ושליחה מזה 25 שנה בבמרקהאם אונטריו קנדה. אותה שליחה רבת-פעלים, הינה בת למשפחה בעלת 4 דורות בשליחות, כאשר מתחילת השושלת היא סבתה על שמה היא קרויה.

אם השושלת הזו, בהיותה בחורה צעירה ומאורסת נסעה לבדה מרחק עצום עד לסיביר הקפואה בשביל לערוך את חתונתה עם "הבאשערט"  שהיה אסיר הממשלה עקב עיסוק בהפצת יהדות.

בהגיעה לסיביר ביום בו היא נישאה שברה אישה יהודיה זו את הקרח בכדי לטבול ככלה כשרה. "סבתי", המשיכה השליחה המרוגשת, "הייתה גאה לעמוד כאן לצידי ולראות אלפי נשים שהיו ועושות כמותה, נשים החיות בשנת 2011 במסירות נפש".
 
את דבריה העוצמתיים היא חתמה בנחרצות מרגשת "רבי, אתה יכול לסמוך עלינו".