רבקה ערנטרוי

בתוכי הלב היהודי, מבינות לשכבותיו השונות, הפנימיות והחיצוניות יותר, שוכן לו המקדש ואורות הזריחה שמפציעים מהמעמקים, נזרים על כלי הקודש ומשם שופע ההוד אל מערכת האדם כולה...

אך מה היה למוח, הכלום אין המקדש שוכן בקרבו??

מאחורי למסך הפרוכת החוצץ שבלב, מבינות לכנפי הכרובים הסוככים על פרוכת הארון, בוקעת הארה של ארון הקדש ומאירה את המנורה בדרום, ואת השולחן שבצפון...

גם על מזבח הקטורת שעומד בינותם (הארון והמנורה) נופלות קרני ההוד ואינן פוסחות את מזבח הנחושת שעומד ניצב בחצר הלב החיצוני.

ארון הקודש הזה מגלם את נקודת היהדות, הניצוץ היהודי שמסתתר במעמקי הלב והוא נמשך מחלק "היחידה" שבנשמה השוכנת בעולם האצילות וקשורה ומיוחדת בה' ואינה רואה מאום מבלעדיו ורק הארה זעירה נמשכת לתוכי האדם ומשם מפציע האור.
אך, הכלום פוסח הוא את המוח?

ראשית מתעוררת הנשמה האלוקית והיא נגלית בתור מזבח הזהב הפנימי שבלב, עליו נשרפת הקטורת ואשר ריחה המבסם הוא סמל לאורות הקודש עליהם מתענגת הנשמה.

היא (הנשמה האלוקית) יורדת באש מלמעלה על מזבח הנחושת בחצר הלב, ומתוך בערה של לב גשמי, מתוך ניגון של הבל הלב ומתוך דבקות וחום, מכלה הנשמה בבערה הדקה שלה את אותה בערה תאוותנית של התמכרויות עזות של האדם ורק סיוע מלמעלה, של אש בתדמית אריה היורדת מלמעלה ומכלה, עשוי לגמול את האדם מבערה זרה זו.

ואח"כ מגחלי מזבח הנחושת החיצוני, מביאים גחלים לקרבן הקטורת, כי הנפש הבהמית שנעשתה זכה וטהורה, מעלה עתה ומנשאת את הנשמה אל אותה רמה עלאית אליה טרם הגיעה... שהרי מקור הנפש הבהמית נמשך מעולם התוהו והוא גבוה יותר מעולם התקון, ממנה נמשכת הנפש האלוקית ולשם היא מתנשאת עתה, ובשל הבטול שבה אין עולם התוהו עשוי להביא לשבירתה והעשותה גאה ויהירה...

אך הכיצד יוקד לו חום בצידו הדרומי של הלב? והרי הדרום הוא סמל למידה של קור מצנן, משיב נפש ומרגיע את הבערה, ואיך לפתע יוקד שם חום של לב מתוך גבורה ורוח של עוצמה?

ומשם עולים שבע רגשות בשלהבת המנורה... רגש צמא ונכסף אל הקודש משם נזרה עליו האור..

הרגשות שבקני המנורה פונים אל הקנה האמצעי, הוא הרצון, וקנה זה פונה לקדש הקדשים וסוחף עימו את שאר הרגשות שלא ימשכו עוד לכיוונים השליליים.

ובצפון הקר של הלב, מתוכי השולחן, שגם אליו הגיעה הזריחה מארון הקודש, מתחילה השפעה של ממש, כדרך לחם הפנים שעל השולחן, שממנו נמשך כל אור ושפע ומזון לכל העולמות...

הכיצד יכול הצד הצפוני והקר שבלב, שהוא בחינת גבורות וצמצום להשפיע??

המזבח הפנימי שבינותם, ממזג את השניים, אל תוך צפון הגבורה, המצמצם, הוא ממשיך חסד מצד הדרום, שם שוכנת המנורה, שהשולחן בצפון יתחיל להשפיע, ואילו מהגבורה שבצפון, מהשולחן, ממשיך המזבח הפנימי גבורה, בה תתרומם השלהבת מקני המנורה, בתשוקה, בצמאון, והיא מעוררת אח"כ את השולחן להשפיע...
מזב הקטורת הוא הממזג את קווי החסד והגבורה, שהרי קטורת נוצרת ע"י סממנים מרים מאוד וחריפים בסמל שלגבורה המתתמזגים בטעם מתוק של חסד ונוצר בוסם משיב נפש, ומכאן ההקשר בין המלה ריח ורוח חיים.

הנפש הבהמית המסמלת גבורה ומרירות מיטהרת בחסד של הנםש האלוקית ובוסם זה הוא ריח ניחוח ערב ביותר ומתגלם על מזבח הקטורת, מזבח הזהב הפנימי.
והמקדש התחתון הפרטי שבתוכי הלב היהודי, הוא שמעורר את המקדש הרוחני והעליון ברמותיו העלאיות להמשיך את אורו בעולם...

היריעות המקיפות הן סמל למקיפים הממשיכים את האור ממקורו והן נדמות למוח המקיף...
המגמה העילאית היא, שהאור ימשך לתחתונים, לאותו עולם מוחשי, חם, מבין ומרגיש ושלא ישאר בין חומות המוח הקר והאדיש, שאינו חש, שאינו מרגיש...

"וידעת היום והשבות אל לבבך"

מגמת הידע היא להסב אותו לכוון הלב, ולהחדיר אותו ללבב, לשני הלבבות...
ולכן כשפנה ה' אל משה וציווה אותו לבנות את המקדש, ביקש שתחילה יבנו את הכלים ורק אח"כ את היריעות.

הצווי האלוקי מורה על היעד, על המטרה.

המגמה היא שהשכינה תחדור אל כלי הלב, שיהיה תחושה ורגש חם בה, ורק כלי הלב יכול לחוש...

רק לב שמתעורר עשוי להמשיך אליו את השפע של המוח, והציווי שכלי המקדש יבנו בתחילה, נועד לעורר את המשכת המקיפים בסמל של יריעות המשכן והמשכת המוחין ללב...

ואולם לאחר שכבר נוצרה ההתעוררות מצד הכלים, בחינת התעוררות פנימיות הלב, הרי שהיעד עתה הוא המשכת אורות המקיפים ולכן בפועל, תבע בצלאל שהמשכן יוקם תחילה ומשה, אכן, הצדיקו.

משה הודה כי שמו של בצלאל מהווה עדות חותכת לדבר, שהרי צל הוא מקיף, והמקיף נמשך לאחר התעוררות הלב, וצוויו של ה' לבנות את הכלים תחילה, נועד לעורר את המשכת המקיפים, בסמל של יריעות המשכן, אותן מסמל המוח אל הלב, ומאחר שכבר נוצרה ההתעוררות ע"י צווי ה' הראשוני, הרי שלפועל עתה צריכה להעשות המשכת המוחין ללב, ע"י בנית המשכן ביריעות מקיפות, המסמלות את המוח, זהו צל א-ל, בצלאל.

בעבודת התפילה, מתעורר הניצוץ היהודי שבלב, ההארה הזעירה של היחידה, זוהי הנקודה, שאנו מוצאים אחר המילה "בחמלה", שבמודה אני, ובחמלתו הוא המשיך אלינו הארה זו, שלא נלך טועים ותוהים רק לפי אותו אור מצוצמם של נשמה שחדרה אלינו, לאחר שעברה את ארבעת העולמות, החוצצים ומסתירים על אור הנשמה, שלא תבער אותנו בשל הזוהר העצום שבמקורה, וכך אנו אומרים "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא" (טהורה היא יחידה בעולם האצילות, שם אין הסתר והעלם, ומשם..) אתה בראתה (עולם הבריאה) אתה יצרתה (עולם היצירה) ואתה נפחתה בי " (עולם העשיה) ולשם נמשכת הארה בניצוץ של ארון הקודש המתעורר ומאיר. זוהי מגמת עבודת התפילה.

המשאלה היא לייחד את לבבנו, ששני המזבחות יעבדו בתאום והנשמה האלוקית תבער את האש הזרה שבנפש הבהמית בתדמית של אש היורד מלמעלה כאריה אוכל ואולם ברור זה מעלה ומנשא את הנשמה לאותן רמות שהיא טרם הגיעה... הדבר מתמשש בתפילת העמידה, בה הבטול של אי תזוזה, השתחוואה ודממה, מנשאם את הנשמה...

ואולם כל זה מתבצע רק לאחר השיר והשבח בתפילה שמברוך שאמר ועד לשמע, שם מוסב הידע שבמוח אל הלב "וידעת היום והשבות אל לבבך"...

כרובים זעירים אנו (כ' רבי – התרגום בארמית למילה זו ) כדבר שמתרבה והכוונה לתינוק חמוד, ואולם הבוגר רוחש חיבה לתינוק בשל תמימותו ותפיסתו המצומצמת שאינה בוגרת ורחבה, אך בשל הזוך והטוהר שבו הוא מצטייר כחמוד כ"כ. כל אותה תפיסת החומר העיוני שנתבאר להלן היא תפיסה של כרוב, רק בחינת ציון וסמל זעיר המסתיר בחובו אין סוף...

אך יום יבוא וכל הזוהר הטמון בדברי הסופרים שנתפס במודעתנו המצומצמת ככרובים אך נגע ברחש שבלבבנו, לפתע יגולה על הדרו, ואנו נחייך בגיחוך, הכלום, לזוהר העצום הזה נתכוונו בשעה שבטאנו סמנים.. ציונים זעירים??

ודווקא מבעד לכנפי הכרובים מבקש ה' לגלות את כבודו לעמו ציון... בסימנים וציונים...