שלמה הרשקופ

בפעם הקודמת שאיבדתי את רשיוני בגין עבירות תנועה שונות שביצעתי (בשגגה ובלי משים, כמובן), הסתיים העניין ב'קורס נהיגה מונעת'.

מאחורי שם מכובס זה, אם אינכם מכירים (וכי למה שתכירו), מסתתרת חוויה מפוקפקת למדיי. כפוי הר כגיגית, נאלצתי לשבת כתף אל כתף, באותו הספסל עם כל מיני אנשי דלא מעלי, אנשי זדון, עברייני תנועה פליליים ומסוכנים, הבזים לחייהם של אחרים, שברגל גסה (בעיקר על דוושת הגז) רומסים את חוקי התנועה (ולעיתם גם כלי-רכב ואף אנשים).

מיזוג האוויר בחדר הלא-צבוע שבו ישבנו, שיווע למעט חמצן כדי להצליח לפלוט קצת יותר מרוח סתמית. המרצה היבשושי, בעל הפנים חמורות-סבר, נשא הרצאה מלומדת, ובעיקר – ארוכה עד אין קץ, עמוסה בפרטים ופרטי-פרטים עד לעייפה.

הוא דיבר על תמרורים, זכויות קדימה, תקנות תעבורה, קנסות, אִיומים ותיאורים פלסטיים של תאונות אימים. הרצאתו המשמימה וקולו המונוטוני הבלתי פוסק, אפשרו לי להשלים את כל חובותיי המצטברים בשיעורים היומיים השונים...

בי נשבעתי, באותה שעה, שלמקום הזה לא אשוב עוד, גם אם בשל כך איאלץ להזדקק עד אחרית ימיי לחסדיהם של נהגי מוניות ושל נותני טרמפים מזדמנים.
לפני חודשים מספר, תחזית קודרת זו כמעט התגשמה. זה היה בשעה שעשיתי את דרכי מביתי לכיוון מרכזו ההומה והסואן של כפרנו, בבוקרו של יום חדש. רק אותו אברך, זכור לטוב, בעל מרץ ותושייה, שדלק אחרי ברכבו, החל מקצה שכונת לוי-יצחק עד לכיכר – ולא, לא ב'כיכר חלם' עסקינן אלא ב'כיכר לחם', כפי שדורשי דרשות מכנים אותה, על שום סמיכותה למכולת ליפסקר המספקת לחמים טריים דבר יום ביומו – הוא שמנע את הטרגדיה.

תחילתו של המרדף, בהבהובי אורות גבוהים; אחר-כך עבר להשמעת צפירות רמות (במקצב חתונות ים-תיכוני). לא שלא שמתי ליבי לנודניק, אלא שביטלתיו בליבי אגב אבחון אישי מהיר – "סתם משיגינער"...

אלא שהלה כלל לא היה משוגע ואף לא נודניק, אלא איש אכפתי שרצה בטובתי וביקש להצילני מהצרה שלתוכה עמדתי להיכנס בשלווה ובבטחה. ולכן, משהבחין כי הפעולות הנ"ל לא הוציאוני מאדישותי, עבר לסימוני ידיים ולמחוות גוף, בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה".

אז, רק אז נפל לי סוף-סוף האסימון.

כמה מטרים לפניי, במרחק שהיה עדיין מחוץ לטווח ראייתם הבהירה, עמדו ה'סמויים', אלו שאיישו את הסובארו הלבנה והמאיימת משהו, שניצבה לא הרחק מבית-הכנסת 'בית מנחם', וסרקו במבטיהם הטורפים כל מכונית חולפת. ממש ברגע האחרון, שנייה לפני ששמו עליי אזיקים, הספקתי להקליק את החגורה במקומה.

רק כעבור חמש דקות, בעודי שרוי עדיין בהלם, במבוכה ובכעס, הבנתי שיותר מכול... נפגעתי. משהו בסיטואציה הזאת פשוט פגע בי. משטרת-תנועה?! כאן בכפר-חב"ד?! ההרגשה הייתה כאילו חדרו השוטרים לתחום הפרטיות שלי ושל כולנו. כאילו הפרו שלא-ברשות ושלא-בסמכות את שלוות הכפר.

כעבור דקות מספר נוכחתי לדעת שאין זו תחושתי האישית בלבד. היכן שלא פניתי – במקווה, בבית-הכנסת ואפילו בתור במכולת – שמעתי אנשים מתרעמים: "הם סימנו אותנו!.. התלבשו עלינו!".

מאוחר יותר, אחרי שנרגעתי קמעה, צצה במוחי מחשבה אחרת, מנוגדת לקודמתה בתכלית. התחלתי לשאול את עצמי, מהיכן נובעת הנטייה הטבעית שלנו לתרגם מיידית את פעולת המשטרה הלגיטימית והבנלית, למשהו שמכוּון נגדנו.

הרי גם בכפרנו השקט והשלו עלול חלילה ילד לא חגור להתעופף מבעד לשמשה, ברגע של עצירת פתע. הרי גם כאן אם נהג לא יעצור עצירה מוחלטת בתמרור 'עצור' עלולה חס וחלילה להתרחש תאונה. אם אכן כך, הרי שנוכחותה של משטרת תנועה מעת לעת ברחובותינו היא הכרחית ומבורכת!

אולי הגיע הזמן, שאלתי את עצמי, שאפסיק להסתכל עליהם כעל מי ש'מתלבשים' עלינו, שבאו להציק לנו, שמבקשים לתפוס אותנו בקלקלתנו. אולי הם דווקא באו כדי לשמור על חיינו וחיי ילדינו?

ופתאום עלה בדעתי, שאותה התגוששות בין נקודת-מבט פרובינציאלית, צרה ומצומצמת, לבין הסתכלות רחבה וכוללת יותר, באה לידי ביטוי בעוד הרבה סוגיות בחיינו.

במילים אחרות: לא כל מי שמנסה לאכוף עלינו כללי התנהגות ראויים לחברה מתוקנת, הוא מ"צרֵינו". לא כל מי שמעיר לנו על התנהגות כלשהי, הוא בהכרח "שונא חרדים". ולא כל מי שלא מסכים איתנו הוא, "נגד חב"ד".

לפעמים כדאי לצאת קצת מהקונכייה ולהביט על הנעשה במבט רחב וכוללני יותר.