"הרבנית יושבת לבד בבית... למה שלא תלכי להיות איתה?"
קטעים מהכתבה המרתקת שתפורסם בסוף-השבוע במוסף "משפחה חסידית" של השבועון "כפר חב"ד":
על בעלה:
יום אחד ביקש ממנו המשב"ק, ר' שלום גנזבורג שיחי', לבוא לתקן משהו בביתה של הרבנית חיה מושקא. הוא היה בחור די ביישן, והרבנית פרשה עליו את חסותה ממש כמו אימא טובה.
היא הדריכה ועודדה, חיזקה ותמכה, והוא נהפך עם הזמן לבן־בית בבית המלכות. בכל יום הוכן עבור הרבי תרמוס שבעלי הביא. לפעמים נשלח אל פאנית בפלטבוש, כדי להביא את הפאה המסורקת של הרבנית.
לעיתים נקרא לעלות לקומה שנייה ב־770 לצורך כלשהו, מקום בו ביקרה הרבנית לעיתים תכופות.
לי זה נראה אז טבעי, שכאשר השתדכנו והגעתי לארצות הברית לטפל בכל ההכנות לחתונה, נהיה מוזמנים אל הרבנית. לצערי, לא ידעתי אז שזו זכות כל־כך גדולה. אני זוכרת שאפילו כאשר הגב' גרליק ממילנו שמעה שהייתי בבית הרבנית, התפעלה כל־כך והודתה שהיא לא היתה בבית המלכות מעולם"...
● ● ●
על ילדיה:
הרבנית כינתה את שני הגדולים שלי בשמות חיבה ומעולם לא קראה להם בשמותיהם – שמות הוריה.
בעודי מצפה ללידת בני הבכור, שקעתי בקריאת 'ספר הזיכרונות' של הרבי הקודם. ככל שקראתי והתעמקתי, חשתי קירבה מיוחדת אל הרבי הקודם וחשבתי שאם ייולד לי בן, אקרא לו על שמו.
עם בני יוסי (יוסף־יצחק) הגעתי אל הרבנית כשהיה עולל בן מספר שבועות. הרבנית פתחה לי את הדלת האחורית של הבית. נכנסנו בעודי מותירה את העגלה בחוץ.
הרבנית החזיקה את התינוק בידיה וקראה לו "קוקלקא" (=בובה). היא הוציאה מגש של כסף ואמרה לי להניח בו את התינוק. בפעם הבאה כבר הבאתי עמי מושב לתינוק. בפעם זו היא אחזה בזרועותיה את התינוק ושיחקה אתו.
אתי היתה מצלמה. שאלתי אותה: מותר לי לצלם? – והיא ענתה בטון הצנוע שכל־כך אופייני לה: "אולי בפעם אחרת".
לבת שנולדה קראנו נחמה דינה. היא היתה תינוקת חייכנית, והרבנית שכנראה לא רצתה לקרוא בשם אימה, קראה לה "לאכערקע" (=הצחקנית).
כששבתי הביתה מבית היולדות עם בתי דבורה־לאה, התקשרתי לספר לרבנית שהגענו ב"ה בשלום הביתה. הרבנית אמרה: "הכרתי נשים רבות שנקראו בשם דבורה־לאה, והן כולן טובות ומוכשרות"...
● ● ●
על השהות אצל הרבנית:
באחת השנים יעץ לי בעלי: אולי תלכי בסיום שמחת תורה אל הרבנית? היא יושבת לגמרי לבד בבית, בעוד הקהל נמצא עם הרבי ב־770? קיבלתי את המלצתו ואת התחשבותו ברבנית.
לקראת סיום החג הלכתי עם העגלה ושני הילדים ודפקתי בדלת האחורית. הרבנית הביעה שמחה עזה לבואנו ובמשך שעה או שעה וחצי היא שיחקה עם הילדים בכדור קטן שהיה לה, והתפעלה מהם ומחכמתם.
השמחה הגלויה שלה הביאה אותנו בשנה שלאחר מכן שוב אל בית הרבנית, והפעם עם שלושה ילדים. כך נהיה הדבר להרגל קבוע.
● ● ●
על הראיון:
את הפרק הזה אני חייבת לסיים במספר מילים אישיות מאוד: לפני כ"ב שבט תשמ"ח אף פעם לא דיברתי עם אף אחד על הביקורים שלי בבית הרבנית.
גם עכשיו, כשהתבקשתי לתת ראיון ל'משפחה חסידית', ולמרות שאני קוראת קבועה של המוסף ונהנית ממנו מאוד, היה לי די קשה להיפתח ולספר.
גם בחייה של הרבנית לא נכנסתי אליה לעיתים תכופות מדיי כדי לא להעמיס ואני לא ממש בטוחה שהרבנית אוהבת את הדיבורים האלו אודותיה.
ומדוע בכל זאת בחרתי לספר? – כי אנחנו חיים בתקופה שהילדים והנכדים זקוקים לחיזוק. אני מספרת על הרבנית למען הדור הבא שיוכל ללמוד ממעשיה ולהתחזק. "והחי ייתן אל ליבו" – אמר הרבי אחר הסתלקותה ואני מקווה שעצם סיפור על הנהגתה והתייחסותה ייתן לנו ולילדינו דגם חיקוי איתן.
מאפשרים לכם לקבל
