‫קטעים מהכתבה המרתקת שתפורסם בסוף-השבוע במוסף "משפחה חסידית" של השבועון "כפר חב"ד":

על בעלה:
‫יום אחד ביקש ממנו המשב"ק, ר' שלום‬ ‫גנזבורג שיחי', לבוא לתקן משהו בביתה של‬ הרבנית חיה מושקא. הוא היה בחור די ביישן,‬ ‫והרבנית פרשה עליו את חסותה ממש כמו אימא‬ ‫טובה.

היא הדריכה ועודדה, חיזקה ותמכה, והוא‬ נהפך עם הזמן לבן־בית בבית המלכות. בכל יום‬ ‫הוכן עבור הרבי תרמוס שבעלי הביא. לפעמים‬ ‫נשלח אל פאנית בפלטבוש, כדי להביא את הפאה‬ ‫המסורקת של הרבנית.

לעיתים נקרא לעלות‬ ‫לקומה שנייה ב־770 לצורך כלשהו, מקום בו‬ ‫ביקרה הרבנית לעיתים תכופות.‬

‫לי זה נראה אז טבעי, שכאשר השתדכנו‬ והגעתי לארצות הברית לטפל בכל ההכנות‬ ‫לחתונה, נהיה מוזמנים אל הרבנית. לצערי, לא‬ ‫ידעתי אז שזו זכות כל־כך גדולה. אני זוכרת‬ ‫שאפילו כאשר הגב' גרליק ממילנו שמעה שהייתי‬ בבית הרבנית, התפעלה כל־כך והודתה שהיא לא‬ ‫היתה בבית המלכות מעולם"...‬ 

● ● ●

על ילדיה:
‫הרבנית כינתה את שני הגדולים‬ ‫שלי בשמות חיבה ומעולם לא קראה‬ ‫להם בשמותיהם – שמות הוריה.‬

‫בעודי מצפה ללידת בני הבכור, שקעתי‬ בקריאת 'ספר הזיכרונות' של הרבי הקודם. ככל‬ ‫שקראתי והתעמקתי, חשתי קירבה מיוחדת אל‬ ‫הרבי הקודם וחשבתי שאם ייולד לי בן, אקרא‬ ‫לו על שמו.‬

‫עם בני יוסי (יוסף־יצחק) הגעתי אל הרבנית‬ ‫כשהיה עולל בן מספר שבועות. הרבנית פתחה‬ ‫לי את הדלת האחורית של הבית. נכנסנו בעודי‬ מותירה את העגלה בחוץ.

הרבנית החזיקה את‬ התינוק בידיה וקראה לו "קוקלקא" (=בובה).‬ היא הוציאה מגש של כסף ואמרה לי להניח‬ ‫בו את התינוק. בפעם הבאה כבר הבאתי עמי‬ ‫מושב לתינוק. בפעם זו היא אחזה בזרועותיה‬ ‫את התינוק ושיחקה אתו.‬

‫אתי היתה מצלמה. שאלתי אותה: מותר‬ לי לצלם? – והיא ענתה בטון הצנוע שכל־כך‬ אופייני לה: "אולי בפעם אחרת".‬

‫לבת שנולדה קראנו נחמה דינה. היא היתה‬ תינוקת חייכנית, והרבנית שכנראה לא רצתה‬ ‫לקרוא בשם אימה, קראה לה "לאכערקע"‬ ‫(=הצחקנית).‬

כששבתי הביתה מבית היולדות עם בתי‬ ‫דבורה־לאה, התקשרתי לספר לרבנית שהגענו‬ ב"ה בשלום הביתה. הרבנית אמרה: "הכרתי‬ ‫נשים רבות שנקראו בשם דבורה־לאה, והן כולן‬ טובות ומוכשרות"...‬

● ● ●

על השהות אצל הרבנית:

באחת השנים יעץ לי בעלי: אולי תלכי בסיום‬ ‫שמחת תורה אל הרבנית? היא יושבת לגמרי לבד‬ ‫בבית, בעוד הקהל נמצא עם הרבי ב־770?‬ קיבלתי את המלצתו ואת התחשבותו‬ ‫ברבנית.

לקראת סיום החג הלכתי עם העגלה‬ ושני הילדים ודפקתי בדלת האחורית. הרבנית‬ הביעה שמחה עזה לבואנו ובמשך שעה או שעה‬ ‫וחצי היא שיחקה עם הילדים בכדור קטן שהיה‬ ‫לה, והתפעלה מהם ומחכמתם.‬
‫
השמחה הגלויה שלה הביאה אותנו בשנה‬ שלאחר מכן שוב אל בית הרבנית, והפעם עם‬ ‫שלושה ילדים. כך נהיה הדבר להרגל קבוע.‬

● ● ●

על הראיון:
‫את הפרק הזה אני חייבת לסיים במספר‬ ‫מילים אישיות מאוד: לפני כ"ב שבט תשמ"ח‬ אף פעם לא דיברתי עם אף אחד על הביקורים‬ ‫שלי בבית הרבנית.

גם עכשיו, כשהתבקשתי‬ ‫לתת ראיון ל'משפחה חסידית', ולמרות שאני‬ ‫קוראת קבועה של המוסף ונהנית ממנו מאוד,‬ ‫היה לי די קשה להיפתח ולספר.

גם בחייה של‬ הרבנית לא נכנסתי אליה לעיתים תכופות מדיי‬ כדי לא להעמיס ואני לא ממש בטוחה שהרבנית‬ ‫אוהבת את הדיבורים האלו אודותיה.

ומדוע בכל‬ זאת בחרתי לספר? – כי אנחנו חיים בתקופה‬ שהילדים והנכדים זקוקים לחיזוק. אני מספרת‬ ‫על הרבנית למען הדור הבא שיוכל ללמוד‬ ממעשיה ולהתחזק. "והחי ייתן אל ליבו" – אמר‬ ‫הרבי אחר הסתלקותה ואני מקווה שעצם סיפור‬ על הנהגתה והתייחסותה ייתן לנו ולילדינו דגם‬ חיקוי איתן.‬