מערכת COL | יום י"ח שבט ה׳תשע״א 23.01.2011

השד"ר: סיפור חייו המדהים של החסיד מלוד ● מרתק ומיוחד

המילים הספורות שהרבי הריי"צ נ"ע אמר לו לפני 71 שנים ובהם חזה וניבא את כל עתידו, והשליחות שהרבי הטיל עליו, בנוכחות אלפים, לפני 41 שנים ● מדוע החסיד המשפיע הנודע רבי איטשע מתמיד הי"ד לא הסכים לעלות על 'רכבת ההצלה' האחרונה, ומה פשר 'הטיול המסתורי' של ר' שמואל עם החסיד הנפלא רבי בערל קורניצער ע"ה ברחובותיה של 'ריגה היפה' ● סיפור חייו של חסיד אמת, משיירי כנסת הגדולה, רבי שמואל גורביץ' ע"ה, שביום שלישי שעבר הלך לעולמו ● כתבה מרתקת ומיוחדת שפורסמה השבוע בשבועון החסידי "כפר-חב"ד"  לסיפור המלא
השד
(באדיבות "כפר חב"ד")
מנחם מענדל ברונפמן

בוקרו של יום שלישי בשבוע שעבר, הזמן בבניין מספר חמש שבשכונת חב"ד בלוד כמו מורכב היה מגדרי זמן אחרים. מסביב, בכל מקום, תהפוכות והשתנויות: הרבה הרבה 'רעש', 'רוח' ו'צלצולים' התווספו למעגל החיים ה'מודרני' – אך בדירה הצנועה הזאת, החמימה כל־כך, כמו מאומה לא קרה. הערכים, האמונות, היישום והלהט – כמו שהיו אז. לא השתנו, רק התעצמו.

אכן, דמותו של החסיד רבי שמואל גורביץ' ע"ה, שביום שלישי ו' שבט נפטר לבית עולמו, כאילו נעתקה מחיים אחרים, מעולם אחר, מהוויה אחרת וניטעה כאן וניטעה כאן. דמות שהקרינה על כל סביבתה אור וחום וחיות ופיקחות חסידית טיפוסית ומיוחדת.

הרב ר' שמואל, משיירי כנסת הגדולה, צעיר בניו של המשפיע והשד"ר הנודע הגאון החסיד רבי איטשע מתמיד הי"ד, מגדולי חסידי ליובאוויטש, היה חסיד שפגע מפגעי הזמן לא פגע בו; שהחינוך החסידותי האמיתי שקיבל בילדותו ובנעוריו – הקרין בכל דבר מדבריו, בכל מעשה ממעשיו, בכל הליכה מהליכותיו; שגילם באישיותו באופן מלא את הערכים הכי יסודיים של ליובאוויטש: אמת, פנימיות, וסלידה מחיצוניות.

ר' שמואל נולד בי"ג מנחם־אב תרע"ז לאביו הדגול, המשפיע הנודע רבי איטשע מתמיד הי"ד, בעיירה ראמען. באותה תקופה שימש אביו הגדול כראש הישיבה בראמען. (אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שלח את אביו לשמש משפיע וראש ישיבה בעיירה ראמען הסמוכה להאדיטש. הסדר היה, שמאחר שרבו גם רבו הבחורים המתדפקים על שערי ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, ומתוכם היו מתקבלים רק כשבעים לישיבה בליובאוויטש, לכן כדי שלא יפסידו הנערים האחרים לימוד התורה והחסידות, התחילו לשלוח לישיבות בעיירות אחרות שנוהלו על ידי חסידי חב"ד, ואחת מהן הייתה ראמען. כמובן, לישיבה הגיעו גם תלמידים מיושבי האזור שבאו פשוט ללמוד תורה, ומהם רבים שנעשו לחסידי חב"ד. בין החסידים המפורסמים שלמדו בראמען אפשר למנות את החסיד רבי שלום פויזנר, החסיד רבי סעדיה ליברוב והחסיד רבי פרץ מוצ'קין ע"ה).

כשנסגרה הישיבה בראמען, עבר ר' איטשע עם משפחתו להתגורר בחרסון, והתחיל לשמש כשד"ר של רבינו מוהרש"ב נ"ע ולנדוד בעיירות – לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות.

בי"ד סיוון תרע"ט, בהיות ר' שמואל בגיל כשנתיים, התייתם מאמו. הוא ואחיו גדלו בבית הסבתא מרת עלקא (אמו של ר' איטשע), בעיירה ברז'ניגובאטה, שם שהה תקופה מסוימת עד שגדל מעט.

אכן, (כפי שמספר בנו המשפיע הרה"ח ר' מנחם מענדל שי'), אביו החסיד לא רצה שיגדל בעיירה סתם כך, אלא בין החסידים. אחיו הגדולים מסתמא כבר הגיעו לגיל שבו נשלחו לישיבות, ולכן כעבור תקופה שבה שהה בבית הסבתא, שלחו לפולוצק, לידידו הקרוב החסיד הנודע רבי יחזקאל (חאטשע) הימלשטיין הי"ד מקרמנצ'וג (שהיה חשוך ילדים), שבאותו זמן היה המשגיח בישיבת תומכי תמימים בפולוצק, ואצלו גדל כבן ממש במשך כמה וכמה שנים.

הילדים היו פוגשים מדי פעם את אביהם למשך איזה זמן, ועל כך סיפר ר' שמואל: "בתקופות שהייתי בצוותא עם אבא, הוא היה בוחן אותי על ידיעותיי בגמרא. אני הייתי קורא מתוך הגמרא, ואילו אבא היה קורא את הכול בעל־פה. אבא היה בקיא בש"ס ופוסקים ומומחה בהוראת איסור והיתר, עד כדי יכולת לומר את לשונם של המחבר, הש"ך והט"ז ב'יורה דעה' באותיותיהם'!" אגב: אחד הדברים עליהם הקפיד ר' איטשע בחינוך בניו היה – שלא יתלמדו לקרוא בשפה הרוסית. (יראת ה' היא אוצרו, עמ' 36).

'קולע' ברחובות רוסיה הקומוניסטית

סיפור מעניין שסיפר ר' שמואל על זמני ילדותו, עוסק בתקופה שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע היה אסור במאסר. ר' שמואל היה אז ילד כבן עשר, ותיאר בכמה הזדמנויות את האווירה המאוימת ששררה אז בין החסידים (ככל הנראה היה זה בפולוצק או בנעוועל). הם, הילדים, כמובן לא ידעו בדיוק את כל פרטי העניין וסיבת דאגתם העמוקה של המבוגרים, אבל באחת כן השתתפו עם המבוגרים: הם אמרו תהילים במקום מחבואם, בו היו לומדים בימים רגילים עם המלמד.

אחר כך, כשנודע דבר שחרורו של הרבי בי"ב תמוז – גם הילדים היו עדים לשמחה העצומה שהתפרצה בריש גלי, עד שמרוב גיל לא חששו החסידים. הם אמרו 'לחיים', רקדו, "און מ'האט זיך געקולעט" [ועשו 'קולע'] מתוך שמחה והתלהבות חסידית ברחובות העיירה...

היו כאן, אם כן, שני ניסים – הנס הגדול, שחרורו של רבינו ממאסר קשה, ועוד 'נס', שניתן לחסידים לבטא שמחתם, והשלטונות לא הפריעו לשמחה זו אף כי התבטאה ברחובה של עיר, ואף אחד לא נעצר.

כמו ילדי החסידים האחרים, היה אף ר' שמואל נודד עם הישיבה המחתרתית – בכל חצי שנה למקום אחר. הוא למד בנעוועל, ויטבסק, יקטרינוסלב ועוד. לבר מצווה שלו נסע לאביו לחרקוב, שם שימש אביו כמשפיע ומשגיח בישיבת תומכי תמימים, ולכבוד הבר מצווה התקיימה התוועדות חסידים עם אנ"ש שהיו אז בחרקוב (ובאותה תקופה היו שם הרבה מאנ"ש) – (מבנו, הרה"ח ר' יצחק שי').

אחר כך למד בכותאיסי אצל החסיד הנפלא רבי משה קאראלעוויטש (רובינסון) ע"ה. יחד עמו בכיתה למד, בין היתר, גם אחיו של ר' משה, החסיד ר' בערל רובינסון יבלחט"א. מעניין, שכעבור שנים ארוכות – בהן ר' שמואל עבר מאורעות המלחמה והגיע ארצה, ור' בערל הושם במאסר בסיביר (על חלקו בפעילות המחתרתית בבריחה ההמונית מלבוב, יחד עם גיסו המשפיע החסיד רמ"מ פוטרפאס ע"ה) – התגוררו שניהם באותו הבניין בשכונת חב"ד בלוד...

היציאה מרוסיה

לאחר שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע עזב את רוסיה בשנת תרפ"ח והתיישב בריגה – חיפש ר' איטשע בכל דרך לעזוב אף הוא את רוסיה, על מנת להיות בקרבת הקודש. במשך אותה תקופה שאל ר' איטשע את הרבי הריי"צ האם לבקש היתר יציאה גם עבור שני בניו הצעירים הלל הי"ד ושמואל ע"ה, ועל כך השיבו הרבי הריי"צ: "על דבר בניו הלל ושמואל יחיו, ראוי היה שייקחם עמדו, ובוודאי בעזרת ה' יתברך ימצא מקום עבורם בגשמיות וברוחניות... והשי"ת ימלא משאלות לבבו לטובה ולברכה ויצליח לו בהצלחה מופלגה".

במשך כארבע שנים, מתרפ"ט ועד תרצ"ג, הגיש ר' איטשע פעם אחר פעם בקשות לקבל היתר יציאה, אך בכל פעם הבקשה נדחתה. אמנם, בחודש תשרי תרצ"ג הגיע ר' איטשע למלחובקה, כדי לנהל משם את ניסיונותיו לקבל היתר היציאה. ואכן, אחר שמחת תורה הודיעוהו השלטונות שיורשה לצאת, בתנאי שבני ביתו יישארו ברוסיה. ובתום סבב נוסף של מאמצים והשתדלויות, בסופו של דבר התרצו השלטונות ונתנו היתר יציאה גם לשני הבנים ר' הלל ור' שמואל.

כאמור, ר' איטשע היה אז במוסקבה, ואילו ר' שמואל למד בישיבת תומכי תמימים בכותאיסי שבגרוזיה. "כשאבא קיבל את רישיון הנסיעה", כך סיפר ר' שמואל לימים, "שלח לי מברק דחוף. במברק כתב: 'תבוא דחוף הביתה, אבא נוסע'. אמנם מי שעבר על המברקים [וכידוע ברוסיה היו עוברים על המברקים...], שידע במי המדובר ועל מה מדובר, החליף מילה אחת במברק. תחת הכתוב: תבוא דחוף הביתה, אבא נוסע", כתב "תבוא דחוף הביתה, אבא מת". מיד כשנתקבל המברק, אבל כבד ביותר נפל על כל אנ"ש בכותיאסי, ואילו אני ישבתי 'שבעה'! אמנם כעבור מספר ימים נתקבל מברק נוסף, ובו היה כתוב: 'אבא רוצה לראותך לפני הנסיעה, מדוע אינך בא?', ואז כמובן הובן מה שארע במכתב הקודם, ונסעתי מיד לאבא. חודשים אחדים לאחר נסיעתו של אבא, לפני חג השבועות תרצ"ג, יצאנו גם אני ואחי ר' הלל הי"ד לריגה.

באותו חג שבועות זכיתי לשמוע מאמר דא"ח מהרבי. אמנם, לא הספקנו לשהות זמן רב במחיצתו של אבא, כי בסוף אותו קיץ כבר נסע אבא בשליחות הרבי לארצות הברית" (יראת ה' היא אוצרו, עמ' 44).

כעבור שנתיים חזר ר' איטשע משליחותו בארה"ב, ומני אז ר' שמואל ליווה את אביו הגדול בכל תקופות שהותו בריגה בשנים האחרונות, והיה צמוד אליו, משמש אותו ונושא את כליו, ודואג לכל צרכיו הגשמיים במסירות נפלאה. ובוודאי ובוודאי שספג המון מפרישותו וקדושתו של אביו.

יצוין, אשר באותה תקופה, הגאון הראגצ'ובי רבי יוסף רוזין זצ"ל חש שלא בטוב, ולתקופה של כמה חודשים נח בעיירת מרפא בלטביה. ר' שמואל שהה עימו בכל אותה תקופה, שימש אותו ודאג לכל צרכיו, והגאון קירבו מאוד וגם הראה לו חיבה מיוחדת.

'בערל ושמואל מטיילים בריגה...'

כעבור כמה שנים, כשהרבי הריי"צ כבר עזב את ריגה לפולין, הגיע החסיד הנפלא רבי בערל קורניצער ע"ה לביקור בריגה. ר' בערל פגש את ר' שמואל ואמר לו: אומרים שריגה היא עיר יפה, הבה נלך לטייל בה מעט. "לאמיר גייען אוף שפאציער". ר' שמואל, כך סיפר לימים (לבנו הרה"ח ר' מנחם מענדל שי'), התפלא. ר' בערל, יהודי שכל עניינו ועסקו עבודת ה' ותורת ה' בדביקות ובהתבטלות, מה לו ולטיול בריגה היפה?

והנה, כעבור דקות מספר, בעודם הולכים שלובי זרוע, אמר לו ר' בערל לר' שמואל: קחני נא למקום בו היה גר הרבי. וכמובן, הלכו לאותו המקום. כשהגיעו לשם, נעמד ר' בערל מול הבניין בו התגורר הרבי ועמד שם בדביקות, אחוז שרעפים, מרוכז בהרהוריו, במשך ארבע שעות תמימות!

הלוא נראה בזה מהו חסיד: שכיון שרצה להתראות עם הרבי ולא יכול היה להגיע אליו בגשמיות, התעצם עמו במחשבותיו, וכמו נכנס ליחידות, אף שרק עמד מול המקום בו גר איזה תקופה. בינתיים, כך התלוצץ ר' שמואל, יצאה השמועה בריגה שבערל ושמואל הלכו לטייל ברחובות העיר...

'מסתמא ווילסטו נאך א ברכה'

בחודשים הראשונים של המלחמה, היה כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בוורשה שבפולין הכבושה. לאחר מאמצי ההצלה המרובים, ובדרך פלא, בה' טבת ת"ש הצליח להימלט מוורשה הנצורה, וכעבור ימים מספר הגיע לריגה שבלטביה. ואחר כך יצא ביום שני, כ"ד אדר ראשון, אל עבר חופי מבטחים בארצות הברית.

בימים שקדמו לנסיעת הרבי, נכנסו אנ"ש והתמימים ליחידות. כיתר החסידים, גם ר' שמואל נכנס ליחידות. "ידענו שהרבי נוסע עכשיו לאמריקה עם כל המשמעות, ומה מאוד חפצנו לזכות לראותו. תלמידי התמימים הורשו להיכנס לרבי לרגעים ספורים בלבד. נכנסתי, והרבי בירכני. ברם, כשיצאתי, אדיר היה חפצי לראות שוב את הרבי. מה עשיתי? בדלית ברירה עשיתי 'קונץ'.... מיד נעמדתי שוב בתור האנשים העומדים להיכנס לרבי ליחידות... כיוון שכל מהלך היחידות באותו יום היה קצת בחופזה, ולא היה סדר מדויק, הצלחתי להיכנס בשנית אל קודש הקודשים, (אמרתי לר' חאטשע פייגין ששכחתי לשאול את הרבי עוד משהו, והתיר לי להיכנס).

"מיד כשפתחתי הדלת, חייך הרבי הריי"צ חיוך גדול ביותר, והתפלא: 'שמואל, האסטו דאך גיווען דא אפאר מינוט צוריק'? [שמואל, הלוא היית לפני מספק דקות?], והוא מותיב והוא מפרק: "מסתמא ווילסטו נאך א ברכה" [בטח רוצה אתה ברכה נוספת], והחל לברכו – כך סיפר ר' שמואל לימים – ריבוי ברכות מפורשות ונפלאות ביותר, וביניהן אמר: אתה תינצל מהמלחמה, תתחתן, ויהיו לך ילדים, ונכדים וצאצאים ותרווה מהם נחת.

"הלוא תראו כיום אחרי שבעים שנים", סיים פעם ר' שמואל את סיפור הדברים בהתרגשות, "שהרבי חזה ובירכני על כל מה שיהיה בעתידי... "!

אגב: כעבור שנים רבות מאוד, כאשר התפרסמו סרטי הווידאו (שצולמו על ידי אותו צלם) מהרבי הריי"צ ומר' איטשע מתמיד בעת ביקורם בניו יורק, בנו הרה"ח ר' אליעזר שי' הראה לו את סרטי הוידאו. ומה שארע אז ממש מבטא דבר פלא, המלמד על מהותו הפנימית והאמיתית ומהו עיקר חייו של חסיד. כשראה את אביו, כמובן, מאוד מאוד התרגש (והלוא מידת הכבוד שרחש ר' שמואל לאביו הגדול – אין לתאר ואין לשער). אכן, כשראה תואר פני הרבי הריי"צ – החלו מיד עיניו זולגות דמעות!

ההצלה, ברגע האחרון ממש, מציפורני הצייד הנאצי

ר' שמואל ניצל מריגה וגורל חסידיה ממש ברגע האחרון. באותה תקופה, בטרם הגיע הצורר בשערי ריגה, ניטש ויכוח בין החסידים – האם מוטב לשוב לרוסיה, לידי הקומוניסטים הארורים, או ליפול לידי הנאצים ימ"ש (עדיין לא ידעו בריגה אז על מלאכת ההשמדה ההמונית, השיטתית, המחושבת של העמלקיים הצוררים יימח־שמם). היו שאמרו שחייבים לברוח, כדי לא ליפול בידי הנאצים. מאידך, היו שטענו שבריחה לברית המועצות אינה הצלה אלא צרה צרורה, שהרי ידועה רדיפת הקומוניסטים את היהדות ואת היהודים. וכן צידד גם ר' איטשע.

אמנם, "אחרי חג השבועות תש"א היינו – אבי, אני ואחי ר' הלל ורעייתו – בביתו של השו"ב הרה"ח ר' אברהם אליהו אושרוב. יום אחד הגיעו לביתו הרה"ח ר' נתן נטע ברכהן ז"ל, וסיפר, שכעת השלטונות הרוסיים נותנים כרטיסי נסיעה לכל המעוניין לנסוע ברכבת למוסקבה. אבא אמר לי, שכדאי לנצל הזדמנות זאת, ובכן הלכתי לתחנת הרכבת כדי לקחת את הכרטיסים עבור אבא ועבורי וכן עבור אחי ר' הלל ורעייתו. מאוחר יותר, משהתברר שהרכבת תצא לדרך ביום שישי, החליט אבא באופן ברור וחד משמעי אשר בשום פנים ואופן לא יעלה על רכבת הנוסעת בשבת! יחד עם זאת, אמר לנו, שאנחנו – אני ואחי ר' הלל ורעייתו – יכולים לנסוע אם נחפוץ בכך.
"בסופו של דבר, גם אחי ר' הלל ורעייתו נותרו בריגה, ורק ר' נטע ואנוכי יצאנו לדרך. לפני הפרידה אמר לי אבא ז"ל: 'לפחות שאחד מאיתנו יישאר בחיים'...

"כשלעצמי, עד הרגעים האחרונים ממש התלבטתי האם נוקט הנני בצעד הנכון, ובפועל, היציאה הייתה בעל כורחי (וגם אילו חפצתי לעשות משהו אחר לא הייתה בידי הברירה). שכן, בעודנו עומדים בתחת הרכבת, והנה אנו רואים שבכל האזור שמסביב צונחים חיילים גרמניים ממטוסים, ובמילא, גם אילו רציתי, לא יכולתי לצאת מאזור התחנה. ואו אז הרוסים נקטו בצעד נכון ביותר: הם התקרבו לקרונות הרכבת, וממש החלו דוחפים בכל כוח את כל הנוכחים בתחנה לתוככי הרכבות. יש לציין, שרוב המוחלט של האנשים היו יהודים, כי רק הם ביקשו לברוח בטרם ייכנסו הארורים הגרמנים, ובזכות התושייה ההיא ניצלו יהודים רבים מיהודי ריגה. שלוש רכבות מלאות ביהודים יצאו אז מריגה, ואלו היו היהודים היחידים שניצלו מלטביה. כל האחרים נהרגו בשואה. הלטבים ימ"ש היו רוצחים גדולים, והרגו כמעט את כולם בלתי השאר שריד ופליט. בכל אופן, הרכבות נסעו מזרחה והגיעו לרוסיה. למוסקבה אמנם לא הרשו לנו להיכנס, אבל התפזרנו במקומות שונים". (יראת ה' היא אוצרו, עמ' 274).

ביקור חולים וחברה קדישא בסמרקנד המורעבת

אחר כמה גלגולים ברוסיה, הגיע לסמרקנד, ששם היו הרבה פליטים יהודיים, וגם הרבה מאנ"ש. על שארע באותה תקופה מספר הגאון החסיד רבי שמריהו נחום ששונקין זצ"ל: "בסמרקנד נפגשנו פנים בפנים עם הרעב. אלפי פליטים נהרו לשם, והשלטונות לא היו מסוגלים לכלכל את כל ההמונים הללו. הם הנהיגו קיצוב קפדני באספקת הלחם, ולכל נפש הוקצב לא יותר מארבע מאות גרם ליום. השגת מנת הלחם כרוכה הייתה בסיוט נורא. אי אפשר היה לדעת זמן מדויק בו מביאים את הלחם, ומאחר שמי שלא היה נוכח בעת קבלת הלחם עלול היה לרעוב כל אותו היום – נאלצו, אפוא, האנשים לבלות שעות ארוכות ליד החנות, ולא אחת גם להישאר במקום במשך כל שעות הלילה!" (זיכרונותיי, עמ' 237).

"בבואי לסמרקנד", סיפר לימים הרה"ח ר' יהודה לייב לווין, "חשכו עיני. המצב שם היה איום ונורא. הרעב המחריד הפיל חללים לאלפים ולרבבות... בסמרקנד עצמה היו המונים רבים של פליטים יהודיים אשר זרמו לשם מכל המדינות אשר אליהן הגיעו המרצחים הגרמנים ימ"ש. הפליטים כולם זרמו לרוסיה, והמקום הבטוח ביותר, שם לא התחוללה המלחמה האיומה, היה איזור אסיה התיכונה... בעיר עצמה הייתה קיימת חברה קדישא עירונית של יהודי בוכארה. אך, לרגלי המצב הנורא שנתהווה, כאשר רבים היו חללי רעב, היה צורך השעה להקים מיד חברה קדישא נוספת, אשר תטפל בהבאת החללים לקבורה... מרובה הייתה המלאכה ורבים היו התפקידים שיש לטפל בהם, כגון: רכישת חלקות אדמה, קניית תכריכים, טהרה...

"חושבני", כך ממשיך וכותב ר' יהודה לייב לווין, "שצריך לפרסם גם עושי מצווה אשר עסקו רבות הן בענייני החברה קדישא והן בביקור חולים – ביניהם... הרבנים החסידיים: ר' בנימין גורודצקי, האחים ר' צמח הורביץ, ר' שמואל ור' אליעזר (בני הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר יצחק מתמיד זצ"ל הי"ד)..." (יהדות הדממה, עמ' 207).

מרוסיה יצא בבריחה הגדולה דרך 'לבוב', עבור למחנות הפליטים השונים, ואחר כך עלה לארץ הקודש ובסופו של דבר התיישב בשכונת הרכבת בלוד (ואחר כך בשכונת חב"ד שם).

שד"ר

ר' שמואל שימש במשך עשרות שנים, מתחיל משנות היו"ד, כשד"ר לטובת מוסדות ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש באה"ק, זאת במקביל לעבודתו הפרטית. היעוד של השד"ר החסידי "לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות" התגשם בפעילותו במלואו. לצד עיסוקיו הרבים בצרכי ציבור במסעותיו על פני מדינות העולם, היה מנצל כל רגע לפעילות רוחנית, אם בקירוב יהודים ל'אידישקייט', אם בקביעת שיעורי תורה, או בהרבה דרכים אחרות. וגם לגבי עצמו: ר' שמואל, שהיה יהודי הספוג בתורה, קבע עיתים לתורה בכל עת מצוא, גם בטלטולי הדרכים הקשים.

לפני כל נסיעה, הייתה הנהלת הישיבה כותבת בפרטיות לרבי על מטרת נסיעתו של שד"ר הישיבה, המקומות בהם אמור להגיע, והיו מבקשים את ברכת הרבי להצלחה בנסיעתו, וממזכירות הרבי התקבלו ההוראות, שעל פיהן היה נוהג ר' שמואל בביקוריו. (בכרכי הסדרה "ימי תמימים" מופיעים שפע של אזכורים לפעילותו הגדולה של ר' שמואל בשמשו שד"ר).

'שמואל איטשע'ס...'

ב'יו"ד שבט הגדול' (התש"ל), שהה ר' שמואל אצל הרבי. את התוועדות 'צאתכם לשלום' התחיל הרבי בשעה מאוחרת מהמתוכנן, וכיוון שהטיסה לארץ ישראל אמורה הייתה לצאת בשעה מסוימת באותו הלילה, החסידים שהתעתדו לנסוע באותה טיסה עמדו בלתי רגועים מהחשש פן יפסידו את הטיסה. גם ר' שמואל היה אמור לנסוע באותה טיסה לארץ ישראל.

[אגב: הרבי אמר אז (התוכן ולא הלשון), שרואים שיש אנשים שעם היות שהיו מוטלות עליהם מטלות רבות, למרות זאת הצליחו להספיק לבצע את כל הדברים על הצד הטוב ביותר, גם בלוח זמנים צפוף ולחוץ. ולעומת זה, יש כאלו שיש להם יותר זמן, ועדיין אינם מספיקים...

וההסבר הוא, שהדבר תלוי באופן בו מתייחסים לפעולה שמבצעים ברגע זה. אם ברגע זה, כשעושים פעולה זו, חושבים על יתר הפעולות שאמורות להיעשות עוד מעט – אז מפסידים ולא מצליחים להספיק לבצע את המשימה במילואה. אמנם, אם מרוכזים לחלוטין בפעולה זו שמתבצעת ברגע זה, ולא מסיטים את המחשבה לפעולות האחרות שאמורות להתבצע בהמשך, אזי מצליחים להספיק ולהשלים והכול בא על מקומו בשלום... אם נמצאים, אפוא, כעת בהתוועדות – כל הדעת וכל המחשבה צריכים להיות תקועים לגמרי בעניין ההתוועדות...].

במהלך ההתוועדות ההיא, מינה הרבי שליחים מיוחדים לכל מדינה שיתוועדו עם אנ"ש באותו המקום אליו נשלחו, ימסרו להם מהנאמר בהתוועדויות אצל הרבי ויעוררו אותם לחסידות ויראת שמים. בהתוועדות השתתפו חסידים רבים ונכבדים ביותר מכל המדינות (שהגיעו ליו"ד שבט הגדול), וביניהם גם גדולי החסידים מצרפת. אמנם בהגיע תור מדינת צרפת לקבל את השליח 'שלה', פנה הרבי לכיוונו של ר' שמואל ואמר: "שמואל איטשע'ס" – הוא ייסע כשליח לצרפת. ואכן, ר' שמואל מיד החליף כרטיס, נסע לצרפת והתוועד שם בשופי.

יראתא דמלכא

סיפר בנו הרה"ח ר' אלעזר: "סבא, ר' איטשע מתמיד, חינך את ילדיו באופן כזה שיראת הכבוד ויראת הרוממות מפני הרבי היה דבר גדול ועצום ביותר. פעם, סבא, ר' איטשע, היה בבית הרבי מוהרש"ב נ"ע. יחד עמו היה גם דודי, הרה"ח ר' צמח ז"ל, והוא עודו ילד. ר' צמח משום מה החל לבכות, וכנראה שסבא לא היה באותו הרגע לידו. ואז ניגש אליו הרבי מוהריי"צ נ"ע (וזה היה, כמובן, לפני שקיבל הנשיאות), לקח אותו עימו, והרגיע אותו. כשהדבר נודע לר' איטשע, הוא מאוד התרעם על ר' צמח... לימים, אגב, כשהרבנית חנה, אמו של הרבי, הזמינה את ר' צמח, השתמט מללכת, ואמר למקורביו, שיש בו יראה לגשת לאמא של הרבי. וכך גם ראו במוחש אצל אבא, שממש פחד וירא היה ביותר מהרבי ומבית־רבי, ממש כמי שמפחד מהמלך".

לסליחות צריך להתעורר...

סיפר נכדו הרה"ת ר' ישראל שי' גורביץ: "בליל סליחות באחת השנים התקשרתי אליו בטלפון. אצלנו בניו יורק היה לילה, ואילו בישראל כבר האיר השחר. ואז אמר לי: "גיי שלאפען [לך לישון]. אבא [החסיד ר' איטשע מתמיד] היה מקפיד לישון רק בלילה אחד: ליל סליחות, כי אמר: 'צו סליחות דארף מען זיך אופוועקן' [לסליחות צריך להתעורר] ".

פדיון שבויים...

סיפר חתנו הרה"ח ר' דוד שי' טייכטל: בזמנו ראה שאני מקפיד מאוד על עניין של נטילת ידיים שחרית, שהילדים (ולאחר מכן הנכדים), ייטלו ידיהם שחרית. פעם אחת אמר לי, שגם אביו היה מאוד 'מתעסק' בעניין הזה, ומקפיד שייטלו ידיים שחרית, והתבטא על זה, שזהו עניין של 'פדיון שבויים'...

ציור של חסיד פנימי

ר' שמואל היה ציור חסידי אמיתי ופנימי, שסלד בצורה העמוקה ביותר מחיצוניות וגינוני ה'הרשמה' הננקטים, לעיתים במאמץ רב, בכדי להרשים את הזולת, וכל המרוץ הגאוותני אחר הכבוד בדרכים הגלויות ובדרכים הסמויות, עורר בו גועל נפש.

הוא הגבר היה ירא שמים גדול, ותלמיד חכם, שיושב והוגה תמיד בתורה. היה מוסר שיעורים בגמרא ובהלכה ובעין יעקב, ותמיד כשהיית בא לבקרו בביתו היית פוגשו יושב מעיין בספר, משנה או גמרא או מאמר חסידות. אפילו בשנותיו המאוחרות, שלא היה בשיא כוחו הגופני, היה תמיד יושב ומעיין בספר, גם כשנח במיטתו. ואף זאת היה בקי בסיפורי החסידים (והלוא בעצמו שמע וראה הרבה מגדולי החסידים של הדור הקודם), ועם כל זה פשוט סלד, אין מילה אחרת להגדיר זאת, מהפומביות וה'רעש' והתעסקות של אנשים בעצמם. וכך, למרות היותו כלי מלא וגדוש, בקושי היה מספר מהקורות עמו או בכלל, ורק מעת לעת בזמנים מיוחדים היה מספר מעט מעט מהאוצר הגדול שהיה אצור בו.

השאיר אחריו משפחה מבורכת, דור ישרים ההולך בדרכי החסידות והחסידים, שלוחים ורבנים: משפחת הרה"ח ר' יצחק מניו יורק, משפחת הרה"ח ר' אלעזר מניו יורק, משפחת הרה"ח ר' מנחם מענדל מכפר חב"ד, הת' יוסף, משפחת חנזין מלוד, משפחת טייכטל מנצרת עילית, משפחת ציבין מכפר חב"ד ומשפחת חזן מלוד. תנצב"ה.

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.