ביום ה'שלושים' להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, כשהרבי (שכונה אז 'הרמ"ש') עדיין סירב בתוקף לקבל את הנשיאות – היו שניים שזכו ביום מיוחד זה להיכנס לחדרו הק' של הרבי ולשהות במחיצתו. היתה זו, במובן מסוים, 'תחילת ההסכמה' – החשאית לגמרי לקבלת הנשיאות, קבלה שסיומה המלא והרשמי היה כעבור י"א חודשים, בליל י"א שבט, שנת תשי"א – השבוע לפני 60 שנה, בהתוועדות שזכתה להיקרא "התוועדות קבלת הנשיאות", שבמהלכה השמיע הרבי את ה'מאמר' הראשון: "באתי לגני".

הראשון שזכה להיכנס באותו יום היה הגאון המפורסם רבי אפרים אליעזר יאלעס זצ"ל (שמיד עם צאתו מהקודש שלח מכתב מופלא ונאדר בקודש על החובה להתקשר מיד בכל עוז לכ"ק הרמ"ש שליט"א) והשני היה אברך צעיר יחסית – שאיש לא ידע על הקשר הנפשי־פנימי שהיה לו עוד זמן רב קודם לכן עם 'הרמ"ש' – הגאון החסיד המקובל רבי מרדכי זאב גרינגלאס זצ"ל, שבשבוע שעבר נסתלק לבית עולמו.

במשך השנים האחרונות, לפני י' שבט תש"י – כל פעם שהאברך הצעיר הרב גרינגלאס היה מגיע מקנדה ל־770 לשהות במחיצת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע – תיכף כשהיה רואה אותו 'הרמ"ש', הרבי נשיא דורנו – בניגוד מוחלט למנהגו – היה מיד ניגש אליו ומושיט לו את ידו הק' ("א פולע האנט") ל'שלום עליכם'.

עתה, ביום ה'שלושים', כשנכנס לחדרו הק' של הרבי – לראשונה מאז ההסתלקות – קיבל הרבי את פניו בחיוך רחב, ואמר לו בזה הלשון:
"איך וועל אייך נישט געבען קיין 'שלום עליכם', וויילע איך ווייס אז איר וועט מיר נישט צוריק געבען" [=אני לא אושיט את ידי לתת לכם 'שלום עליכם', כי אני יודע כבר שלא תושיט את ידך בחזרה].

כעסנו מאד על עשיו...

החסיד הישיש המקובל הגאון רבי מנחם זאב גרינגלאס זצ"ל, היה "בא בימים" בפירוש העמוק והדו־משמעי של המילה: לא רק לאריכות ימים זכה הרב גרינגלאס, אלא גם לאיכות הימים. ידוע המסופר על החסיד רבי יקותיאל לעפלער, כשכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע בירכו באריכות ימים, נענה ואמר: "אבער ניט מיט פויערשע יארן" [=אבל לא עם חיים של איכר]... (קונטרס עניינה של תורת החסידות אות יב, ועיי"ש הביאור).

ואכן, הרב גרינגלאס זצ"ל היה יהודי שכל ימיו ממולאים היו בתלמוד תורה ובעבודת ה' פנימית ולבבית, שידיו רב לו בפעילות למען התורה והחסידות, גם בשטחים המעשיים של המובן פעילות, מתוך התמסרות והתבטלות ולב ונפש חפצה. 'ציור' טיפוסי ומיוחד של חסיד מזן נדיר, תלמיד חכם נפלא דלא פסיק פומיה מגירסה. עובד ה' מופלג, עם 'נשמה' וחיות ותמימות ופיקחות ופעלתנות, ללא פניות וללא 'נגיעות'.

הרב גרינגלאס נולד כנראה בשנת תרע"ז בעיר לודז' שבפולין, לאביו החסיד הרב ר' אברהם יחיאל הלוי, ואימו מרת יוטא חוה לבית ביומגאלד, בבית של אוהבי תורה וחסידות מחסידי אלכסנדר, מלא חום יהודי, כמיטב המסורת החסידית של יהודי פולין.

פעם סיפר על אופי לימודיו ב'חדר', שממחיש את ההוויה הטהורה הזו: כשהיה ב'חדר' ולמדו חומש, המלמד היה אומר כנהוג את הפסוק עם פירוש (באידיש כמובן), והתלמידים היו מחרים־חוזרים אחריו בקול רם. היה זה כשלמדו פרשת תולדות (בראשית כה, לד). המלמד אמר: "ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים, ויאכל – און ער האט געגעסן און האט נישט געוואשן (הוא אכל בלי נטילת ידיים) וישת־ און האט געטרונקען אן א ברכה (ושתה בלי ברכה); ויקם־ "און ער איז אויפגעשטאנען אן בענטשען (והוא קם מהסעודה מבלי לברך ברכת המזון); וילך־ און ער איז געגאנגען אן קושען די מזוזה (והוא הלך מבלי לנשק את המזוזה); ויבז עשיו את הבכורה". "וכשאנו הילדים שמענו זאת, כמובן שרצינו לתת לעשיו מנה אחת אפיים...".

כמו כן סיפר, שכשהיה ילד, בן שמונה־תשע, אביו היה בוחן אותו בכל שבת על ידיעותיו בחומש. באחת הפעמים, אמר לו אביו: אצל יוסף נאמר "כי פי המדבר עליכם", ורש"י מפרש: "בלשון הקודש". (ומכאן ראיה שאני אחיכם, כי מניין לי לדעת לשון הקודש, אם לא שאני הוא אחיכם?). ולכאורה פירוש רש"י לא מובן: הלוא גם מנשה ידע לשון הקודש, הגם שהם בטח חשבו שהוא מצרי, ואם כן מה הראיה מכך שיוסף דיבר לשון־הקודש. הרי יכולים היו לומר, הנה הסתובב כאן בחור שידע אף הוא לשון הקודש, ונראה היה כמצרי לכל דבר? והסביר "א גוטער איד", שאין הכוונה כאן לשפת הדיבור, אלא לצורת הדיבור. "בלשון הקודש" מתכוון יוסף לומר "א צונג", כלומר, שאני מדבר עם דיבור נקי – ולא כמו המצריים. אכן, עברית גם מצריים יכולים לדבר. אבל לא לדבר בצורה יפה וקדושה, זאת אין הם יכולים, כי גסים הם. לכן, אפילו ידבר המצרי בשפתו המילולית בלשון הקודש, עדיין בסופו של דבר ייצאו ויתגלו בדיבורו הסגנון הגס והלשון הטמאה, בדיוק כמו שמדברים אחיו המצריים.

אנו יכולים ללמוד אפוא מסיפורים אלו על הרוח הקדושה, מלאת התמימות, העדינות ויראת השמים, שהייתה נושבת בביתו ובסביבתו של הרב גרינגלאס בעודו ילד. וכך גדל הילד והנער, מתוך יראת ה' ואהבת תורתו והרחק מכל דבר רע. (לימים סיפר שבילדותו, עמד פעם בקרבת הרחוב בעודו מתבונן בילדים נוכרים המשחקים בכדור. בדיוק באותה שעה הגיע אביו הביתה, ובראותו את בנו עומד סתם כך מתבונן במשחק הילדים הנוכרים, סטר על לחייו. "זה היה החינוך של פעם, שכשעומדים סתם להסתכל על משחקים של גויים – מגיעה סטירת לחי").

אולם כבר בגיל צעיר מאוד הוא חש כי התנאים אינם מאפשרים לו להמשיך ללמוד כל היום. בביתו, כבהרבה בתי יהודיים יראים אחרים, הפרנסה לא הייתה מצויה ברווח (בלשון המעטה). עוני ומחסור היו מנת חלקם של רבים, וגם בבית הוריו המצב לא היה מלבב. כיוון שראה כי אלו הם הנתונים, החליט לעבוד ולסייע בכלכלת הבית. הוא עבד אז במפעל טקסטיל.

העבודה הייתה קשה. בימינו, רובו של תהליך הייצור מתבצע באמצעות מכונה אוטומטית, מה שמקל בצורה דרמטית על העבודה, שכן המלאכות הסיזיפיות מתבצעות ביד המכונה. אך אז, בימים ההם כשהרב גרינגלאס עבד כבחור במפעל, גם אם כבר החלה מהפכת התיעוש, הפעלת המכונות המיושנות והבלתי מתוחכמות הייתה כרוכה בהשקעת אנרגיה וכוחות רבים וביגיעה גדולה. ומלבד זאת, חלק גדול מהעבודה התבצע עם הידיים. ולמרות הקושי, עשה זאת בלב שלם, על מנת לסייע בכלכלת הבית, כשלאחר מכן ישב ולמד תורה רוב שעות הלילה.
הטשולנט התקרר...

באותה תקופה התגורר בלודז' הגאון החסיד הנעלה הרש"ז שניאורסאהן זצ"ל. הרב גרינגלאס התקרב מאוד אליו, ולימים אמר שאין ספק כי הזכות להיות במחיצתו של איש גדול כזה כמו הרש"ז ע"ה, היא שהכריעה את הכף לנסוע לתומכי תמימים באטווצק (שם שהה אז כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע), כמרחק שעתיים נסיעה ברכבת מלודז'. ונסיעה זו שינתה את חייו מן הקצה אל הקצה.

[והנה סיפור שסיפר הרב גרינגלאס על אותה תקופה, סיפור שיש בכוחו להמחיש את הייחוד והשונות שבדרכם הרוחנית של חסידי חב"ד בעבודת ה' ובכל הגישה לחיי המחשבה והמעש היהודיים:
בלודז' באותה תקופה סיפרו את המעשה הבא על הבחור חיים לייביש מלודז', שגם הוא התקרב לחב"ד והיה בעל חסידות ועובד נפלא (הוא העתיק לעצמו בכתב יד את כל ההמשך הנודע "בשעה שהקדימו תער"ב", שאז טרם בא בדפוס בצורה מסודרת, רק בקופיר): בשבתות, כיוון שהיה מאריך מאוד בתפילתו ברגש ובכוונה, היה שב לביתו מהתפילה זמן רב לאחר חצות היום, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. באחת השבתות, אביו, שהיה מחסידי גור, כבר קם משינת השבת, והנה בנו נכנס לתוך הבית מן התפילה והוא טרם סעד את סעודת השבת... העיר לו אביו: "חיים לייביש. געדאווענט האסטו נישט מיט מיר, קומסט פיר אזייגער, קיינער זיצט שוין נישט ביים טיש, די טשאלענט איז איבער געשטאנען (אז היו מביאים ה"טשולנט' מהתנור ציבורי בין השעה אחת־עשרה לשתים־עשרה בצהרים), וואס האסטו פון שבת?" (אינך מתפלל עמי, אתה מגיע בשעה ארבע, וכבר אף אחד אינו ישוב ליד השולחן, הטשולנט כבר התקרר – מה נשאר לך מהשבת?), ועל כך ענה לו בנו חיים לייביש, "טאטע, דו לעבסט דאך ווי א..., דו ווייסט פון שבת?!" (אבא, אתה הלוא חי כמו..., כלום יודע אתה מהשבת?!)...]

מחכים בשמונה־עשרה לרבנית...

כשהחליט להתקרב לחסידות חב"ד וללמוד בישיבה באטווצק, חשש שמא לא יקבלוהו להיות תלמיד בישיבה, מכיוון שבסופו של יום היה בעל־מלאכה ולא בחור־ישיבה. הוא ניגש, אם כן, לחסיד ר' בער'ל קורניצער ותינה בפניו את חששותיו. ר' בער'ל השיבו, שכל הרוצה לבוא בשערי תומכי תמימים ליובאוויטש – 'מקדים ביאתו לשאלתו'. תחילה מגיע לישיבה, ורק לאחר מכן מתחיל עם כל הבירורים והשאלות. "וכך תעשה גם אתה: תחילה לך לאטווצק, וכשכבר תהיה שם, יהיה יותר קל להתקבל (קשה יותר להגיד לבחור, שבא במיוחד בכדי ללמוד בישיבה, שיחזור לביתו...)".

ואכן, מנחם זאב הצעיר נסע לאוטווצק והגיע לישיבה, והתקבל לבחינה. ראש הישיבה הגאון הגדול רבי יהודה עבער הי"ד בחן אותו. ("הוא הוציא מהארון גמרא – כמדומני מסכתא 'יבמות', ובחן אותי. למען האמת, לא ידעתי טוב, אבל בסופו של דבר התקבלתי, וההנהלה אף "שידכה" לי חבורה של תלמידים בחורים שידריכוני").

הרב גרינגלאס השקיע את כל זמנו וכוחותיו בלימודיו בישיבה, וגם דבק בגדולי החסידים שהיו מגיעים לעיר (כמו, למשל, הגאון החסיד הנודע ר' איטשע מתמיד הי"ד). באותה תקופה היתה התבטאות כאילו 'בדרך אגב' של הרבי הריי"צ שגילתה לכולם טפח ממהותו הפנימית החסידית של הנער מנחם זאב: היה זה כאשר הרבי הריי"צ נסע מאוטווצק, ולפני שנסע יצאו כל בני הישיבה, רבנן ותלמידיהון, ללוותו. הרבי הריי"צ הכריז אז: "תמימים! זוטרא בכו מחיי מתים". [=הצעיר שבכם יכול להחיות מתים] בדקו ומצאו שהוא, הרב גרינגלאס, היה אז התלמיד הצעיר בישיבה...
על תקופה זו סיפר פעם הרמ"ז: "היה זה בב' ניסן, יום ההילולא של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, והרב החסיד ר' יחזקאל פייגין הי"ד ארגן מניין שיתפללו סמוך לחדר בה התפללה הרבנית שטערנא שרה נ"ע, כדי שתוכל להתפלל עם המניין. אני הייתי חלק מהמניין. זוכרני, שלחזרת הש"ץ המתינו עשרים דקות עד שהרבנית תסיים את תפילת העמידה".

ועוד פרט מעניין מזיכרונותיו על אותה תקופה: "בר"ה תרצ"ז הייתי באטווצק. זוכרני, אשר בשעה שאדמו"ר מוהריי"צ אמר חסידות, ראיתי את חתנו שהיה מכונה הרמ"ש עומד מאחורי חותנו בביטול ובהכנעה שאין לשער וכל מראהו היה אצילות דקדושה. (היה זה הרבי נשיא דורנו שלימים יהיה הרב גרינגלאס מהראשונים שדבקו בו, תוך התקשרות מופלאה בכל נימי ליבו ובכל כוחות הנפש שלו, ואף זכה לקירובים ולהדרכות אישיות רבות מהרבי בכל ענייני עבודת ה'). הרבי הגיע מפאריז ושהה אז אצל חותנו באטווצק, אבל היה צריך לחזור לפאריז, מכיון שהיה יליד רוסיא ולא היו בידיו הניירות הדרושים להישאר בפולין".

בקיצור, הייתה זו תקופה רוחנית מלאה וגדושה, והרב גרינגלאס שאב מלוא החופניים וללא הפסקה מהמאגר העצום הזה. אך לגודל האסון, לא ארכו ימי השובע יותר מדי. ביום השישי, י"ז אלול תרצ"ט, התרגשה על האנושות מה שהתבררה בראייה לאחור כאחת הזוועות היותר גדולות בתולדותיה: פרצה בשנית מלחמת עולם, שהביאה לשואת יהודי אירופה הי"ד. הרב גרינגלאס שהה באותה שעה איומה בעיר אטווצק, וחווה את מוראות ומאורעות הימים ההם על בשרו.

הרבה גלגולים והרבה מצבים בלתי אפשריים והרבה ניסים עברו על הרב גרינגלאס, עד שנחלץ מן המיצר. ובכל אותם ימים, בכל הזדמנות, חרף התנאים הבלתי אפשריים, לא פסק לרגע מללמוד תורה ולעבוד את ה'.

בדרך לא דרך הצליח למלט נפשו מפולין הכבושה, עם עוד כמה מחבריו התמימים, והגיע לוילנא (אולם אביו ואמו ואחיו נספו בפולין. הי"ד). מיד עם בואו לוילנא, יחד עם חבריו, הורה להם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע להקים סניף תומכי־תמימים ליובאוויטש בוילנא (ראה אג"ק אדמו"ר הריי"צ חי"ב עמ' ג). כמו כן הרבי ביקש ממנו "בבקשה נפשית" – לכתוב לכל התלמידים בפולין שניתן להגיע אליהן שיסעו מיד לווילנא.

"כתבתי הרבה מכתבים להתלמידים שידעתי כתובתם", סיפר הרב גרינגלאס, "ומהם התמים ח"מ בוקיעט בחמילענק (חיים מאיר בוקיעט היה בן יחיד, והיה קשה להוריו להרשות לו ללכת, אבל הרי כך ציוה רבינו, ונסע והגיע אלינו לווילנא). כמעט כל אלו שנשארו בפולין נהרגו בידי הנאצים ימ"ש".

"באיומים לא 'קונים' אותי"

סיפור מעניין שסיפר הרב גרינגלאס, על מאורע שהתרחש אגב הפעילות למען טובת הישיבה ומוסדות הרבי:
"אחד מהבחורים שפעל גדולות ונצורות לטובת מוסדותיו של כ"ק אדמו"ר (מחנה ישראל, מרכז לענייני חינוך, וכו') השתדך. החתונה אמורה הייתה להתקיים במונטריאול. הבחור הזמין את 'הרמ"ש' להשתתף בחתונה, ואכן הוא היה אמור להגיע לחתונה. הדבר גם נודע לציבור, שכבר התכוננו לבואו. לבסוף, ביטל 'הרמ"ש' את נסיעתו מפני סיבות שונות.

"טלפנתי אז לרבי, ואמרתי לו שהחתן הזמין 'בעלי־בתים', אשר בוודאי חושבים שהרבי יגיע, וגם הזכרתי את פעולותיו הרבות של החתן למען המוסדות. הוספתי עוד, שאי השתתפותו של הרבי, עלול להשפיע (לגריעותא) אצל החתן בהתעסקותו בענייני מחנה ישראל או מרכז לענייני חינוך (שהרבי היה יו"ר ועד הפועל של מוסדות אלו). ענה לי הרבי במילים אלו: "מיט חניפה נעמט מען מיר נישט, און מיט הפחדות, שרעקט מען מיך ניט אפ, איך קען נישט קומען" [=בחנופה לא 'קונים' אותי, ועם איומים לא מבהילים אותי. איני יכול להגיע].