מערכת COL
|
יום ט"ז טבת ה׳תשע״א
23.12.2010
התרגיל של ליפקין: הגיע למוקטעה והביא את דעת הרבי ● מיוחד
האם הייתה כאן מגמה אסטרטגית לנסות להשפיע על הציבור החרדי ולהפיל גם אותו במלכודת ההונאה של ה'שלום', שכל תכליתו להביא לחיסולה של מדינת היהודים ● ומה מחבר בין ויכוח נוקב במוקטעה ברמאללה, מבוכה מחויכת בארמון האליופוליס בקהיר ואירוח חם בארמון האליזה בצרפת ● עורך 'בקהילה' בנימין ליפקין חזר מביקור אצל אבו-מאזן ומפרסם היום סיקור, שספק אם הפלסטינים ירצו לקרוא לסיפור המלא
מימין: ליפקין בראמללה, השבוע. משמאל: עם מובארק, לפני שנים (צילומים: בקהילה)
בנימין ליפקין
אלמלא היו אלו הפרטנרים שישראל על ממשלותיה, בכל השנים האחרונות, מבקשת לכונן עמם הסכם שלום, אילו לא היו אלו ישראלים החולקים את חייהם עמנו – ניתן היה לגחך בקול רם. כמו בפרפרזה העגומה, הצרה הייתה שהרוב בקהל, קרוב למאה איש, היה ישראלי מבטן ומלידה ואילו בשולחן הנשיאות ישבו כתף אל כתף מי שרואים עצמם כברי השיח האולטימטיביים של ישראל.
בחסות עונת מלפפונים נדירה של האקטואליה הישראלית, בין תום האבל על אסון השריפה ביערות הכרמל לבין התגוששות בוויכוחים פנימיים דוגמת מינוי המפכ"ל או עוד הצבעה בעלת אופי תקציבי-חרדי – קיבל המפגש ברמאללה תשומת לב תקשורתית נדירה. במהלך כל יום ראשון השבוע לא הייתה מהדורת חדשות שלא פתחה במפגש שקיים אבו מאזן עם "נציגים ישראלים" ובכותרות שהוא הניב.
במרחק של חמש דקות נסיעה משכונת נווה יעקב, בצפון מזרחה של ירושלים, לאחר נסיעה מהירה בשטח שחלק מגדר ההפרדה שלאורכו אינה אלא תיל ולא בטון, קידמה את פנינו רמאללה.
איש ברשות לא לקח סיכון. רחוב א שוהאדא, הרחוב הראשי של תל אביב הפלסטינית, נסגר לתנועה לכבוד האוטובוס שבו נסענו. ג'יפים עמוסי שוטרים פלסטיניים עם רובי קלצ'ניקוב שלופים הקיפו את האוטובוס מכל עבריו. בצדי הרחובות נראו חיילים דרוכים אוחזי נשק ורק מהחלונות או פתחי החנויות הציצו מבטים סקרניים.
אלמלא שרידי בנייה ערבית טיפוסית ביזרית, נטולת פרמטרים או אמות מידה, עטה הרחוב הראשי ארשת אירופית שגרתית. בנייני תעשייה רבי קומות, שלטי חוצות, כביש סלול.
הכניסה למוקטעה הזכירה מראות נשכחים מהימים שבהם היה רב המרצחים יאסר ערפאת נצור בה, בעוד דחפורי צה"ל, במצוות שרון, באחד מאחרוני רגעיו היפים, מכלים חלקה אחר חלקה במצודתו. מנופים עדיין פזורים במתחם ובנייתו המחודשת, בטעם תפל ומיושן שטיבו הבלתי אחיד אינו ברור, טרם הושלמה סופית.
היום הזה הוא יום חגה של קואליציית מתוסכלי השלום. הספסלים האחוריים באופוזיציה של ישראל כמו השורות הקדמיות של גופי השמאל הרדיקלי החוץ-פרלמנטרי. כל אלו קיבלו לפתע זרקור. ח"כים שפרס יכול היה להינתן להוגה את שמם במבחן טריוויה ברהיטות ובלא טעות, נקראו לקדמת הבמה. לא פלא שבכיר הדוברים הישראלים היה דווקא עמרם מצנע, האיש שלכל שלל תאריו (ראש עיריית חיפה, ח"כ, יו"ר מפלגת העבודה, ראש מועצת ירוחם) מוצמד בהדר התואר לשעבר.
לא ברור מי התרגש יותר. הישראלים דוגמת ח"כ זוארץ, מהמקום ה-20 ומשהו בקדימה, שאיש לא הכיר עד כה בקיומם או הפלסטינים שאת שמותיהם הספקנו לשכוח, כמו נביל שעת, יאסר עבד רבו, סאיב עריקאת, חנאן עשראווי והראיס, מחמוד עבאס ובשמו המעודכן אבו מאזן.
היה זה יותר מגרוטסקי לשוות מעמד של נשיא הומני ודורש שלום לעבאס בן ה-75, איש שאת עבודת הדוקטורט שלו מיקד בהכחשת השואה ואת בכירותו באש"ף ביסס, כזכור, באמצעות גיוס אינטנסיבי למימון טבח הספורטאים הישראלים במינכן הזכור לדיראון עולם.
מימיי לא ראיתי דמות שמזוהה כל כך עם הדימוי הקריקטורי שלה כמו אבו מאזן. דמות אפורה שזוכה לאחרונה לאמון בינלאומי אך ורק בשל השקט השורר באזור הנתון לשליטתה, המושג עד לרגע זה בחסות תותחי צה"ל המכוונים לעבר כל מוקד פוטנציאלי של בערה, בכל אחת מהנקודות האסטרטגיות בשטח. כאן, ברמאללה, כמו בכל מקום ברחבי יהודה ושומרון, מבצע 'חומת מגן' מעולם לא תם.
הוא נראה יותר כמו ראש איגוד ערים לכיבוי, העיר באוזניי בצדק, עמיתי אבי בלום. במבט ציני יותר הוא נתפס כבובה על חוט, מונחה ומכוון בידי כוחות ששולטים בה בזמן שנוח להם, כך נראה לפי שעה, להציב דווקא אותו בחזית הבמה.
עם כניסתו לחדר הגדול שבו אירעה ההתכנסות, סר תחילה אבו מאזן אל השולחן הקיצוני בו ישבו הנציגים הבודדים של התקשורת החרדית. גם מילותיו הראשונות של נאום הפתיחה שנישא מפי שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו (אחד משורת בוגרי הכלא הישראלי שתפסה לה מקום של כבוד בהנהגה הפלסטינית), הוקדשו לעיתונאים החרדים. "אני שמח", אמר בפתוס, "לארח אתכם ברמאללה ומקווה מאוד שהביקור הראשון שלכם פה לא יהיה האחרון".
קשה לדעת אם היחס הזה נובע מאי הבחנה בין כלל הציבור החרדי ובין אותו קומץ קיקיוני של נטורי קרתא, שמזדהה עם אש"ף, או שיש כאן מגמה אסטרטגית לנסות להשפיע על הציבור החרדי ולהפיל גם אותו במלכודת ההונאה של ה'שלום', שכל תכליתו להביא לחיסולה של מדינת היהודים.
בטון יבש ונטול כל חידוש גולל אבו מאזן את מסכת התהליך המדיני מאז ועידת אנפוליס. בזיכרונותיו התרפק דווקא על אהוד אולמרט ולא על שרון, שכן זה האחרון גם את ההתנתקות האיוולת והנמהרת שהוציא אל הפועל ביצע מעל ראשה של הרשות, בעוד יורשו אולמרט הפך את אבו מאזן למבקר הדו שבועי במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור.
על נתניהו לא היו מילים טובות בפיו של מחמוד עבאס. "אני רוצה להקפיא עוד אבל איני יכול כי הממשלה שלי לא תאפשר לי", ציטט את נתניהו בפגישתם האחרונה. מאוחר יותר, כשניתנה לי האפשרות, שאלתי אותו מה בדיוק עשה בתמורה לתשעת חודשי ההקפאה האבסולוטית. הוא ענה כי ההקפאה הזו לא הספיקה שכן נתניהו הציב אז תנאים חדשים להתקדמות וכמו נזכר במשהו הוסיף באנגלית: שמע נא, לא די בהפסקת הבנייה, צריך להתקדם ולא רק לבנות על צעדים בוני אמון.
מי שביקש הוכחה ניצחת לשירות הרע שעושים סהרורי השלום על רסיסי מפלגותיהם וחוגיהם הקיקיוניים לאינטרסים של ישראל, יכול היה לקבל מנה מרוכזת של דברי ארס וחנופה ששולבו באחת בדברי כל אחד מהם. אפילו מצנע, בעל התדמית המהוגנת, פתח במשפט אופייני: "יש לי ביקורת רבה על ממשלת ישראל אבל לא זה המקום והזמן להביע אותה".
לשיא הרפיסות הגיע אבו וילן שהגיש "לנשיא הפלסטיני", ריבה מיוחדת שרקח במו ידיו. זו נלקחה מיידית בידי המאבטחים הקשוחים. אפרופו אבטחה, זו הייתה נראית כמשחק ילדים לעומת חומת האבטחה האופפת את ראש הממשלה בישראל. הבידוק הביטחוני שעבר כל אחד מהנכנסים היה עלוב וחובבני. נראה שהמארחים העניקו אמון רב ובלתי מסויג באורחיהם.
"אני מאמין בשלום ודבק בו", אמר אבו מאזן לקראת תום דבריו המסכמים, ובנשימה אחת הוסיף והסגיר את דעתו, גם באשר לסוגיית זכות השיבה, "אני מקווה שנכדיי יוכלו לגדול לא רק פה, אלא גם בחיפה".
בטרם יצא יו"ר הרשות הפלסטינית מהמקום, ניצלתי את ההזדמנות שניתנה למפגש בלתי אמצעי עמו ושאלתיו, גלויות וישירות, מדוע כל הדברים החמים שהוא משמיע בשבח השלום והסולידריות בין העמים, אינם נישאים מפיו בשפה הערבית ובאופן ישיר לעמו.
אבו מאזן לא היה נראה מרוצה מהשאלה והחל להשיב: "אין זה סוד שאנחנו באש"ף בפרט וברשות בכלל, זנחנו את דרך הטרור ואת המאבק המזוין לטובת השלום. זהו צעד שאנחנו מאמינים בו ואנו דבקים בו. איש לא יכול היום לטעון אחרת".
מיניה וביה הקשיתי, מדוע אם כן לא נשמעה מפיך, מחמוד עבאס, מילת גינוי אחת לפיגוע טרור, כל פיגוע טרור, וכל מה שאנו שומעים ממך ובשמך אינה אלא הסתייגות מכך "שהדרך הזאת לא משרתת אותנו והיא נוגדת את האינטרס הפלסטיני". הלזאת ייקרא שוחר שלום? תהיתי.
כנראה שזה היה יותר מדי. לקוצר הרוח של המאבטחים, שאליהם הצטרפו לקראת צאתו מהחדר גם חיילים חובשי כומתות, נוספה עתה המתיחות של עוזריו ודובריו של יו"ר הרשות. ללא גינונים או נימה טקטית כלשהי, הם משכו בזרועותיו של אבו מאזן וקראו, "חאלאס, יא ראיס, חאלאס יא ראיס", ובתוך כך שלפו אותי מהמעגל הקרוב אליו בעוד הם ממהרים להוציאו מהחדר.
חאלאס.
גלאט כשר בארמון האליזה
בחצר המוקטעה, בדרך לאוטובוס שיחזירני לבירת ישראל, נפגשתי עם כמה עיתונאים ישראלים, בהם שניים שחצו את הקווים ועברו לפוליטיקה, שהזכירו לי את מפגשנו הקודם, בנסיבות דומות, השבוע לפני שבע שנים בדיוק.
באותם ימים התקדרו שמי אירופה בעבים קודרים בדמות גלי אנטישמיות מדאיגים שהלכו וגאו. באופן חסר תקדים, שספק אם ישוב על עצמו אי פעם, זומנה לפריז בירת צרפת קבוצת עיתונאים ישראלית, במסגרת ניסיון עיקש של הנשיא להבהיר בצורה בלתי אמצעית כי צרפת לא תהפוך חממה לאנטישמיות.
בפעם הראשונה בתולדות ארמון האליזה, הוגש בו קייטרינג כשר למהדרין, לא במנות מטוס ארוזות אלא בבר עשיר ומפואר. את פנינו קידם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, שיצא מגדרו להוכיח קבל עם ועולם את כנות כוונותיו. בראיון מיוחד שהעניק לי (ופורסם בכפולת העמודים המרכזית של 'בקהילה' בחודש טבת תשס"ד), הצהיר שיראק: "מי שפוגע ביהודי – פוגע ברפובליקה הצרפתית כולה".
לא ניתן היה שלא להבחין אז כיצד הדיפלומטיה נמוגה לטובת ידידות אמיצה שרחשה בין הנשיא לבין ידידו הטוב ומי שהפיק את הביקור המיוחד, הרב יוסף יצחק פבזנר, שליח חב"ד וראש מוסדות 'סיני' בפריז. בשלב מסוים בדברי הנשיא בצרפתית, הרשה לעצמו הרב פבזנר לתקן את המתורגמנית שתרגמה כל משפט לעברית. או אז רכן אליו הנשיא באומרו, בחיוך רחב: "ספאסיבה" (תודה ברוסית).
"הוא אוהב אותו באמת", אמר לי בועז ביסמוט, אז שליח 'ידיעות אחרונות' בפריז, לימים שגריר ישראל במאוריטניה וכיום כתב 'ישראל היום'.
בשלב מסוים בשיחה, בעוד הנשיא הצרפתי ניגש לכל אחד מהעיתונאים, מתחבק עמו בחום ומשיב בסבלנות אין קץ לכל שאלותיו, אחת לאחת, ניגש שיראק אל דלתות העץ המפרידות בין החדר בו התכנסנו לבין חצר הארמון. ללא מאבטחים או עוזרים, הוא ניסה בכוח לפותחם. "בואו נצא החוצה", הוא אמר, "יותר נעים, יותר יפה פה, נוכל גם להצטלם פה".
יום למחרת, ציפתה לנו ארוחת בוקר במחיצת מי שהעיתונות בפריז הכתירה אז במילים "ביבי של צרפת", ניקולה סרקוזי, אז שר הפנים וכיום נשיא צרפת. כדי לגנוב את ההצגה, לא הסתפק סרקוזי במתורגמן שיתרגם את דבריו לעברית. כל אחד מהעיתונאים קיבל עם כניסתו אוזניות ודבריו של השר, כמו תשובותיו לשאלותינו, תורגמו סימולטנית לעברית בידי מתורגמן שישב מאחורי דלת זכוכית בירכתי האולם.
המכנה המשותף שזרם לכל אורכו של אותו ביקור בבירה הצרפתית, שנמשך על פני חמישה ימים, היה כנות המעשים שנלוותה להצהרות הרמות. הנשיא הצרפתי, שר הפנים שלו שהסתמן אז כאמור כיורשו ועמם כל צמרת הממשל שפגשה בנו, הוכיחו הלכה למעשה כי תגדע את פרץ האנטישמיות בעודו באיבו.
הדברים קיבלו את ביטויים בחקיקה גורפת שאסרה חבישת רעלות בכל בתי הספר באשר הם ובנקיטת יד קשה כלפי פורעים, פרטיים או בני קבוצות, כלפי יהודים. הספקנות שבה התקבלה בקרב העיתונאים מקהלת ההצהרות נמוגה ככל שנקפו הימים מאז הביקור והדיווחים על גילויי אנטישמיות כמו נשיאת הראש של המיעוט המוסלמי, הלכו והצטמצמו עד כדי מינימום.
אל תפיץ את התמונה
הנוסטלגיה של הטיול הלילי בשדרת השאנז אליזה הובילה אותי השבוע לזיכרון רחוק יותר מביקור עיתונאי שנולד בן לילה בקהיר, בירת מצרים, לפני מעט יותר משלוש עשרה שנים.
ארמון האליופוליס בקהיר אירח את רבה הראשי של ישראל, הגאון רבי ישראל מאיר לאו, שאך ממנו למדתי כי שמו המלא של נשיא הרפובליקה המצרית הוא מוחמד חוסני אל מובארק.
לביקור המיוחד נלוו ארבעה עיתונאים בלבד. שחר אילן (אז כתב 'הארץ' לענייני דתיים וכיום בחזית קדמת המאבק בחרדים ובכל מה שהם מייצגים ללא אצטלה עיתונאית רשמית), שלמה צזנה (אז כתב 'מעריב' לענייני דתיים וכיום הכתב המדיני של 'ישראל היום'), משה סוויסה (אז כתב 'ידיעות אחרונות' לענייני דתיים וכיום נעלם מהנוף) ואנוכי (ככתב 'יום השישי').
הביקור נשא אופי דתי ובמהלכו אף נפגש הגרי"מ לאו עם נשיא אוניברסיטת אל-אזהר ומנהיגם של מיליוני סונים בעולם כולו, השייך מוחמד אל טינטאווי. במתק שפתיו ובנועם לשונו ניסה הרב הראשי לישראל לדבר על לבו של האיש שיאות לחתום על מנשר מיוחד האוסר לשאת את שם ה' בעת מעשה רצח (בתגובה לקריאת 'אללה אכבר' שבאותם ימים הפכה לסמלם של מעשי הטרור). הבקשה נפלה על אוזניים ערלות.
כללי הטקס הדיפלומטיים הנשמרים בקפידה בארמון האליופוליס הופרו לכבודנו, בחסות האווירה הדתית, וניתנה האפשרות לכל אחד מאיתנו לראיין את הנשיא המצרי. מובארק, שהשתמש בכל השיחה באנגלית מדוברת, פלאחית כמעט, לעומת זו המסוגננת של קודמו בתפקיד, אנואר סאדאת, השיב בחופשיות לכל שאלה.
השאלה היחידה ממנה חמק בצחוק מתגלגל שפשרו לא הובן לי הייתה כאשר הצקתי לו בנושא עזאם עזאם, השבוי הדרוזי שבאותם ימים נמק בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל. "אני מותיר את הטיפול בעניינו לשופטים פה, הם יודעים לעשות את העבודה שלהם, לא אפריע להם", אמר בסתמיות בעוד השגריר הישראלי דאז, צבי מזאל (שלימים חולל שערורייה בעת כהונתו בשטוקהולם כשניפץ ברגלו מיצג אנטישמי), סינן לעברי, "סיכמנו שלא שואלים על עזאם עזאם".
רגע לפני שנפרדנו ועמדתי להצטלם עם הנשיא המצרי, הוא רכן לעברי, הצביע על זקני ואמר בחיוך, "רק אל תפיץ את התמונה הזו כאן בקהיר. עוד יאמרו שאני נפגש ומצטלם עם קיצוניים".
בקהיר, בפריז וברמאללה נסגרה לכבודנו תנועת כלי הרכב בכל הכבישים שבהם נסענו, בדרך הלוך ושוב לפגישות עם הנשיא המצרי, הנשיא הצרפתי ויו"ר הרשות הפלסטינית. בקהיר פגשתי נשיא ערמומי היודע את נפש בהמתו ומשקיף ממרומי המרפסת על הילדים המשתוללים בחצר המזרח תיכונית. בפריז פגשתי נשיא שנהנה מתדמית פרו-פלסטינית שעושה הכול כדי להוכיח שארצו לא תהפוך קרקע פורייה למרחץ דמים. וברמאללה פגשתי נשיא מדומה ומוגבל שאינו יכול להצביע על דבר אמיתי אחד שעשה למניעת שפיכות דמים.
אלמלא היו אלו הפרטנרים שישראל על ממשלותיה, בכל השנים האחרונות, מבקשת לכונן עמם הסכם שלום, אילו לא היו אלו ישראלים החולקים את חייהם עמנו – ניתן היה לגחך בקול רם. כמו בפרפרזה העגומה, הצרה הייתה שהרוב בקהל, קרוב למאה איש, היה ישראלי מבטן ומלידה ואילו בשולחן הנשיאות ישבו כתף אל כתף מי שרואים עצמם כברי השיח האולטימטיביים של ישראל.
בחסות עונת מלפפונים נדירה של האקטואליה הישראלית, בין תום האבל על אסון השריפה ביערות הכרמל לבין התגוששות בוויכוחים פנימיים דוגמת מינוי המפכ"ל או עוד הצבעה בעלת אופי תקציבי-חרדי – קיבל המפגש ברמאללה תשומת לב תקשורתית נדירה. במהלך כל יום ראשון השבוע לא הייתה מהדורת חדשות שלא פתחה במפגש שקיים אבו מאזן עם "נציגים ישראלים" ובכותרות שהוא הניב.
במרחק של חמש דקות נסיעה משכונת נווה יעקב, בצפון מזרחה של ירושלים, לאחר נסיעה מהירה בשטח שחלק מגדר ההפרדה שלאורכו אינה אלא תיל ולא בטון, קידמה את פנינו רמאללה.
איש ברשות לא לקח סיכון. רחוב א שוהאדא, הרחוב הראשי של תל אביב הפלסטינית, נסגר לתנועה לכבוד האוטובוס שבו נסענו. ג'יפים עמוסי שוטרים פלסטיניים עם רובי קלצ'ניקוב שלופים הקיפו את האוטובוס מכל עבריו. בצדי הרחובות נראו חיילים דרוכים אוחזי נשק ורק מהחלונות או פתחי החנויות הציצו מבטים סקרניים.
אלמלא שרידי בנייה ערבית טיפוסית ביזרית, נטולת פרמטרים או אמות מידה, עטה הרחוב הראשי ארשת אירופית שגרתית. בנייני תעשייה רבי קומות, שלטי חוצות, כביש סלול.
הכניסה למוקטעה הזכירה מראות נשכחים מהימים שבהם היה רב המרצחים יאסר ערפאת נצור בה, בעוד דחפורי צה"ל, במצוות שרון, באחד מאחרוני רגעיו היפים, מכלים חלקה אחר חלקה במצודתו. מנופים עדיין פזורים במתחם ובנייתו המחודשת, בטעם תפל ומיושן שטיבו הבלתי אחיד אינו ברור, טרם הושלמה סופית.
היום הזה הוא יום חגה של קואליציית מתוסכלי השלום. הספסלים האחוריים באופוזיציה של ישראל כמו השורות הקדמיות של גופי השמאל הרדיקלי החוץ-פרלמנטרי. כל אלו קיבלו לפתע זרקור. ח"כים שפרס יכול היה להינתן להוגה את שמם במבחן טריוויה ברהיטות ובלא טעות, נקראו לקדמת הבמה. לא פלא שבכיר הדוברים הישראלים היה דווקא עמרם מצנע, האיש שלכל שלל תאריו (ראש עיריית חיפה, ח"כ, יו"ר מפלגת העבודה, ראש מועצת ירוחם) מוצמד בהדר התואר לשעבר.
לא ברור מי התרגש יותר. הישראלים דוגמת ח"כ זוארץ, מהמקום ה-20 ומשהו בקדימה, שאיש לא הכיר עד כה בקיומם או הפלסטינים שאת שמותיהם הספקנו לשכוח, כמו נביל שעת, יאסר עבד רבו, סאיב עריקאת, חנאן עשראווי והראיס, מחמוד עבאס ובשמו המעודכן אבו מאזן.
היה זה יותר מגרוטסקי לשוות מעמד של נשיא הומני ודורש שלום לעבאס בן ה-75, איש שאת עבודת הדוקטורט שלו מיקד בהכחשת השואה ואת בכירותו באש"ף ביסס, כזכור, באמצעות גיוס אינטנסיבי למימון טבח הספורטאים הישראלים במינכן הזכור לדיראון עולם.
מימיי לא ראיתי דמות שמזוהה כל כך עם הדימוי הקריקטורי שלה כמו אבו מאזן. דמות אפורה שזוכה לאחרונה לאמון בינלאומי אך ורק בשל השקט השורר באזור הנתון לשליטתה, המושג עד לרגע זה בחסות תותחי צה"ל המכוונים לעבר כל מוקד פוטנציאלי של בערה, בכל אחת מהנקודות האסטרטגיות בשטח. כאן, ברמאללה, כמו בכל מקום ברחבי יהודה ושומרון, מבצע 'חומת מגן' מעולם לא תם.
הוא נראה יותר כמו ראש איגוד ערים לכיבוי, העיר באוזניי בצדק, עמיתי אבי בלום. במבט ציני יותר הוא נתפס כבובה על חוט, מונחה ומכוון בידי כוחות ששולטים בה בזמן שנוח להם, כך נראה לפי שעה, להציב דווקא אותו בחזית הבמה.
עם כניסתו לחדר הגדול שבו אירעה ההתכנסות, סר תחילה אבו מאזן אל השולחן הקיצוני בו ישבו הנציגים הבודדים של התקשורת החרדית. גם מילותיו הראשונות של נאום הפתיחה שנישא מפי שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו (אחד משורת בוגרי הכלא הישראלי שתפסה לה מקום של כבוד בהנהגה הפלסטינית), הוקדשו לעיתונאים החרדים. "אני שמח", אמר בפתוס, "לארח אתכם ברמאללה ומקווה מאוד שהביקור הראשון שלכם פה לא יהיה האחרון".
קשה לדעת אם היחס הזה נובע מאי הבחנה בין כלל הציבור החרדי ובין אותו קומץ קיקיוני של נטורי קרתא, שמזדהה עם אש"ף, או שיש כאן מגמה אסטרטגית לנסות להשפיע על הציבור החרדי ולהפיל גם אותו במלכודת ההונאה של ה'שלום', שכל תכליתו להביא לחיסולה של מדינת היהודים.
בטון יבש ונטול כל חידוש גולל אבו מאזן את מסכת התהליך המדיני מאז ועידת אנפוליס. בזיכרונותיו התרפק דווקא על אהוד אולמרט ולא על שרון, שכן זה האחרון גם את ההתנתקות האיוולת והנמהרת שהוציא אל הפועל ביצע מעל ראשה של הרשות, בעוד יורשו אולמרט הפך את אבו מאזן למבקר הדו שבועי במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור.
על נתניהו לא היו מילים טובות בפיו של מחמוד עבאס. "אני רוצה להקפיא עוד אבל איני יכול כי הממשלה שלי לא תאפשר לי", ציטט את נתניהו בפגישתם האחרונה. מאוחר יותר, כשניתנה לי האפשרות, שאלתי אותו מה בדיוק עשה בתמורה לתשעת חודשי ההקפאה האבסולוטית. הוא ענה כי ההקפאה הזו לא הספיקה שכן נתניהו הציב אז תנאים חדשים להתקדמות וכמו נזכר במשהו הוסיף באנגלית: שמע נא, לא די בהפסקת הבנייה, צריך להתקדם ולא רק לבנות על צעדים בוני אמון.
מי שביקש הוכחה ניצחת לשירות הרע שעושים סהרורי השלום על רסיסי מפלגותיהם וחוגיהם הקיקיוניים לאינטרסים של ישראל, יכול היה לקבל מנה מרוכזת של דברי ארס וחנופה ששולבו באחת בדברי כל אחד מהם. אפילו מצנע, בעל התדמית המהוגנת, פתח במשפט אופייני: "יש לי ביקורת רבה על ממשלת ישראל אבל לא זה המקום והזמן להביע אותה".
לשיא הרפיסות הגיע אבו וילן שהגיש "לנשיא הפלסטיני", ריבה מיוחדת שרקח במו ידיו. זו נלקחה מיידית בידי המאבטחים הקשוחים. אפרופו אבטחה, זו הייתה נראית כמשחק ילדים לעומת חומת האבטחה האופפת את ראש הממשלה בישראל. הבידוק הביטחוני שעבר כל אחד מהנכנסים היה עלוב וחובבני. נראה שהמארחים העניקו אמון רב ובלתי מסויג באורחיהם.
"אני מאמין בשלום ודבק בו", אמר אבו מאזן לקראת תום דבריו המסכמים, ובנשימה אחת הוסיף והסגיר את דעתו, גם באשר לסוגיית זכות השיבה, "אני מקווה שנכדיי יוכלו לגדול לא רק פה, אלא גם בחיפה".
בטרם יצא יו"ר הרשות הפלסטינית מהמקום, ניצלתי את ההזדמנות שניתנה למפגש בלתי אמצעי עמו ושאלתיו, גלויות וישירות, מדוע כל הדברים החמים שהוא משמיע בשבח השלום והסולידריות בין העמים, אינם נישאים מפיו בשפה הערבית ובאופן ישיר לעמו.
אבו מאזן לא היה נראה מרוצה מהשאלה והחל להשיב: "אין זה סוד שאנחנו באש"ף בפרט וברשות בכלל, זנחנו את דרך הטרור ואת המאבק המזוין לטובת השלום. זהו צעד שאנחנו מאמינים בו ואנו דבקים בו. איש לא יכול היום לטעון אחרת".
מיניה וביה הקשיתי, מדוע אם כן לא נשמעה מפיך, מחמוד עבאס, מילת גינוי אחת לפיגוע טרור, כל פיגוע טרור, וכל מה שאנו שומעים ממך ובשמך אינה אלא הסתייגות מכך "שהדרך הזאת לא משרתת אותנו והיא נוגדת את האינטרס הפלסטיני". הלזאת ייקרא שוחר שלום? תהיתי.
כנראה שזה היה יותר מדי. לקוצר הרוח של המאבטחים, שאליהם הצטרפו לקראת צאתו מהחדר גם חיילים חובשי כומתות, נוספה עתה המתיחות של עוזריו ודובריו של יו"ר הרשות. ללא גינונים או נימה טקטית כלשהי, הם משכו בזרועותיו של אבו מאזן וקראו, "חאלאס, יא ראיס, חאלאס יא ראיס", ובתוך כך שלפו אותי מהמעגל הקרוב אליו בעוד הם ממהרים להוציאו מהחדר.
חאלאס.
גלאט כשר בארמון האליזה
בחצר המוקטעה, בדרך לאוטובוס שיחזירני לבירת ישראל, נפגשתי עם כמה עיתונאים ישראלים, בהם שניים שחצו את הקווים ועברו לפוליטיקה, שהזכירו לי את מפגשנו הקודם, בנסיבות דומות, השבוע לפני שבע שנים בדיוק.
באותם ימים התקדרו שמי אירופה בעבים קודרים בדמות גלי אנטישמיות מדאיגים שהלכו וגאו. באופן חסר תקדים, שספק אם ישוב על עצמו אי פעם, זומנה לפריז בירת צרפת קבוצת עיתונאים ישראלית, במסגרת ניסיון עיקש של הנשיא להבהיר בצורה בלתי אמצעית כי צרפת לא תהפוך חממה לאנטישמיות.
בפעם הראשונה בתולדות ארמון האליזה, הוגש בו קייטרינג כשר למהדרין, לא במנות מטוס ארוזות אלא בבר עשיר ומפואר. את פנינו קידם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, שיצא מגדרו להוכיח קבל עם ועולם את כנות כוונותיו. בראיון מיוחד שהעניק לי (ופורסם בכפולת העמודים המרכזית של 'בקהילה' בחודש טבת תשס"ד), הצהיר שיראק: "מי שפוגע ביהודי – פוגע ברפובליקה הצרפתית כולה".
לא ניתן היה שלא להבחין אז כיצד הדיפלומטיה נמוגה לטובת ידידות אמיצה שרחשה בין הנשיא לבין ידידו הטוב ומי שהפיק את הביקור המיוחד, הרב יוסף יצחק פבזנר, שליח חב"ד וראש מוסדות 'סיני' בפריז. בשלב מסוים בדברי הנשיא בצרפתית, הרשה לעצמו הרב פבזנר לתקן את המתורגמנית שתרגמה כל משפט לעברית. או אז רכן אליו הנשיא באומרו, בחיוך רחב: "ספאסיבה" (תודה ברוסית).
"הוא אוהב אותו באמת", אמר לי בועז ביסמוט, אז שליח 'ידיעות אחרונות' בפריז, לימים שגריר ישראל במאוריטניה וכיום כתב 'ישראל היום'.
בשלב מסוים בשיחה, בעוד הנשיא הצרפתי ניגש לכל אחד מהעיתונאים, מתחבק עמו בחום ומשיב בסבלנות אין קץ לכל שאלותיו, אחת לאחת, ניגש שיראק אל דלתות העץ המפרידות בין החדר בו התכנסנו לבין חצר הארמון. ללא מאבטחים או עוזרים, הוא ניסה בכוח לפותחם. "בואו נצא החוצה", הוא אמר, "יותר נעים, יותר יפה פה, נוכל גם להצטלם פה".
יום למחרת, ציפתה לנו ארוחת בוקר במחיצת מי שהעיתונות בפריז הכתירה אז במילים "ביבי של צרפת", ניקולה סרקוזי, אז שר הפנים וכיום נשיא צרפת. כדי לגנוב את ההצגה, לא הסתפק סרקוזי במתורגמן שיתרגם את דבריו לעברית. כל אחד מהעיתונאים קיבל עם כניסתו אוזניות ודבריו של השר, כמו תשובותיו לשאלותינו, תורגמו סימולטנית לעברית בידי מתורגמן שישב מאחורי דלת זכוכית בירכתי האולם.
המכנה המשותף שזרם לכל אורכו של אותו ביקור בבירה הצרפתית, שנמשך על פני חמישה ימים, היה כנות המעשים שנלוותה להצהרות הרמות. הנשיא הצרפתי, שר הפנים שלו שהסתמן אז כאמור כיורשו ועמם כל צמרת הממשל שפגשה בנו, הוכיחו הלכה למעשה כי תגדע את פרץ האנטישמיות בעודו באיבו.
הדברים קיבלו את ביטויים בחקיקה גורפת שאסרה חבישת רעלות בכל בתי הספר באשר הם ובנקיטת יד קשה כלפי פורעים, פרטיים או בני קבוצות, כלפי יהודים. הספקנות שבה התקבלה בקרב העיתונאים מקהלת ההצהרות נמוגה ככל שנקפו הימים מאז הביקור והדיווחים על גילויי אנטישמיות כמו נשיאת הראש של המיעוט המוסלמי, הלכו והצטמצמו עד כדי מינימום.
אל תפיץ את התמונה
הנוסטלגיה של הטיול הלילי בשדרת השאנז אליזה הובילה אותי השבוע לזיכרון רחוק יותר מביקור עיתונאי שנולד בן לילה בקהיר, בירת מצרים, לפני מעט יותר משלוש עשרה שנים.
ארמון האליופוליס בקהיר אירח את רבה הראשי של ישראל, הגאון רבי ישראל מאיר לאו, שאך ממנו למדתי כי שמו המלא של נשיא הרפובליקה המצרית הוא מוחמד חוסני אל מובארק.
לביקור המיוחד נלוו ארבעה עיתונאים בלבד. שחר אילן (אז כתב 'הארץ' לענייני דתיים וכיום בחזית קדמת המאבק בחרדים ובכל מה שהם מייצגים ללא אצטלה עיתונאית רשמית), שלמה צזנה (אז כתב 'מעריב' לענייני דתיים וכיום הכתב המדיני של 'ישראל היום'), משה סוויסה (אז כתב 'ידיעות אחרונות' לענייני דתיים וכיום נעלם מהנוף) ואנוכי (ככתב 'יום השישי').
הביקור נשא אופי דתי ובמהלכו אף נפגש הגרי"מ לאו עם נשיא אוניברסיטת אל-אזהר ומנהיגם של מיליוני סונים בעולם כולו, השייך מוחמד אל טינטאווי. במתק שפתיו ובנועם לשונו ניסה הרב הראשי לישראל לדבר על לבו של האיש שיאות לחתום על מנשר מיוחד האוסר לשאת את שם ה' בעת מעשה רצח (בתגובה לקריאת 'אללה אכבר' שבאותם ימים הפכה לסמלם של מעשי הטרור). הבקשה נפלה על אוזניים ערלות.
כללי הטקס הדיפלומטיים הנשמרים בקפידה בארמון האליופוליס הופרו לכבודנו, בחסות האווירה הדתית, וניתנה האפשרות לכל אחד מאיתנו לראיין את הנשיא המצרי. מובארק, שהשתמש בכל השיחה באנגלית מדוברת, פלאחית כמעט, לעומת זו המסוגננת של קודמו בתפקיד, אנואר סאדאת, השיב בחופשיות לכל שאלה.
השאלה היחידה ממנה חמק בצחוק מתגלגל שפשרו לא הובן לי הייתה כאשר הצקתי לו בנושא עזאם עזאם, השבוי הדרוזי שבאותם ימים נמק בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל. "אני מותיר את הטיפול בעניינו לשופטים פה, הם יודעים לעשות את העבודה שלהם, לא אפריע להם", אמר בסתמיות בעוד השגריר הישראלי דאז, צבי מזאל (שלימים חולל שערורייה בעת כהונתו בשטוקהולם כשניפץ ברגלו מיצג אנטישמי), סינן לעברי, "סיכמנו שלא שואלים על עזאם עזאם".
רגע לפני שנפרדנו ועמדתי להצטלם עם הנשיא המצרי, הוא רכן לעברי, הצביע על זקני ואמר בחיוך, "רק אל תפיץ את התמונה הזו כאן בקהיר. עוד יאמרו שאני נפגש ומצטלם עם קיצוניים".
בקהיר, בפריז וברמאללה נסגרה לכבודנו תנועת כלי הרכב בכל הכבישים שבהם נסענו, בדרך הלוך ושוב לפגישות עם הנשיא המצרי, הנשיא הצרפתי ויו"ר הרשות הפלסטינית. בקהיר פגשתי נשיא ערמומי היודע את נפש בהמתו ומשקיף ממרומי המרפסת על הילדים המשתוללים בחצר המזרח תיכונית. בפריז פגשתי נשיא שנהנה מתדמית פרו-פלסטינית שעושה הכול כדי להוכיח שארצו לא תהפוך קרקע פורייה למרחץ דמים. וברמאללה פגשתי נשיא מדומה ומוגבל שאינו יכול להצביע על דבר אמיתי אחד שעשה למניעת שפיכות דמים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
