דוד מלמן

בדרך אל הטיילת אנו חולפים ברחש מנוע קל בין הרחובות המוזנחים של יפו, פולשים אט-אט אל הקדמה התל-אביבית. יצחק חיזגיאייב מנצח בתחרות עם ה-GPS ומנווט בעצמו את הדרך אל הים. השקיעה כבר מבצבצת מעל המערב, אבל חיזגיאייב (29) לא מסתיר את מורת רוחו מהמסר שאנו מחפשים להעביר בעזרת הגלים.

"אסור שישתמע חס-ושלום שאני 'מסכן'", הוא מתרה. מותח קפל בחליפה, משעין את ראשו לאחור על משענת מושב הרכב, עוצם את עיניו. "פשוט צריך לדעת לעבוד על 'מח שליט על הלב'", הוא אומר בשקט. קולו מאופק, דיבורו מדוד. הוא מתבטא ברהיטות של דובר ובתוכן של משפיע, ובמקביל לא מזניח את הוראות הדרך. משדר שליטה. "יועצי ארגון יודעים לתת יעוץ ולקחת כסף", אומר הצעיר שכבר הקים את חברת Maimonides medical tours לתיירות רפואית בישראל, "אבל מי שמפנים את התניא לא צריך ייעוץ. הוא מפנים שאסור להגיב אימפולסיבית, רגשית. צריך לעצור, לחשב מסלול מחדש".

"כמו GPS", הוא מתגרה בחיוך בטכנולוגיה המובסת שכבר לא מורה את דרכנו.
 
כך, באותו חיוך ושמחת חיים תמידית, התגרה יצחק חיזגיאייב גם בטרגדיות שרדפו אותו, וגבר עליהן.

טרגדיה ראשונה

על החול הרטוב שנרמס תחת נעליו, כשקולו מנסה לגבור על מסך הרוח שלפתע פרצה, אנו מתוודעים לסיפורו המדהים.

הוא יליד דרבנט שברפובליקת דאגסטן, בהרי הקווקז שבדרום רוסיה. הוריו נמנים על אחת הקהילות היהודיות השכוחות בעולם, ששורשיה בפרס ואנשיה כונו "היהודים ההרריים", יהודים קווקזים. הם באו לדאגסטן לפני 2600 שנים, לטענת היסטוריונים. שרידים של קברים יהודיים באזור מובילים ל-1800 שנים אחורנית, ומנהגים שונים בקהילה מיוחסים לימי בית המקדש הראשון. השליח בעיר הוא הרב עובדיה איסאקוב (כתבה אודותיו פורסמה ב'כפר חב"ד').
 
השפה המקובלת בין יהודי דרבנט מורכבת מפרסית עתיקה, עברית עתיקה וארמית, אך הושפעה במהלך השנים מהרוסית – בעיקר במילים שהומצאו עם הזמן. דאגסטן נמצאת שבקווקז שוכנת לצד צ'צ'ניה, והיא חולקת גבול גם עם אזרבייג'אן וגרוזיה. שאריות מיהודי הקהילה עדיין סובלים מפשיעה גוברת ברחובות הכוללת לעיתים חילופי ירי בין כוחות שיטור לעבריינים, טרוריסטים אסלאמיים קיצוניים וכן מהטרור המוסלמי שמגיע מצ'צ'ניה, האחראי על חטיפות רבות של יהודים תמורת כופר שחלקן מסתיימות ברצח. לא מכבר הושלך רימון לעבר בית-הכנסת בדרבנט.

כמו בקהילות דומות, דווקא המצב הכלכלי היה משופר. יהודים רבים תפסו עמדות בכירות במשרות ציבוריות ופרטיות בעיר, כמו למשל שני סגני ראש העיר היהודים (כיום), שני מנהלי בתי-ספר ומרבית סגני החברות המצליחות במשק. "רק סגנים", מסביר חיזגיאייב. "עדיף שהיהודים יישארו מספר שניים ולא יעמדו בראש. זה עלול לעורר שנאה".

בהתאם לזה, אביו היה סגן מנהל בית-ספר ומורה לכימיה וביולוגיה. אמו גננת לפעוטות. "היינו משפחה מאוד רגילה, רמת חיים בינונית. ילדותי עוד נשענה על התקופה הקומוניסטית; אני זוכר את עצמי צועד במצעד של ה-1 במאי עם הדגלים האדומים, אך למרות הקומוניזם שמרו בקהילה על ברית-מילה וטקסים יהודיים כמו חופות. יחסית ליתר אזורי ברית-המועצות, שם לא היתה רדיפה כל-כך נוראה וקשה נגד הדת, אלא שחנק הדת צמצם את הפעילות היהודית למינימום, לעיקרי המצוות, וכילד אני זוכר גם שאבי לקח אותי – היום אני יודע שזה היה בערב יום כיפור – ומניף מעלי תרנגול, הרב קרא משהו, ושחטו את התרנגול".

לפני חג הפסח הרחוב הראשי של העיר היה נראה אחרת, בזכות היהודים הרבים שהתגוררו לאורכו. "כל הרהיטים הוצאו, כולם צבעו את הבתים ומירקו אותם", אומר יצחק. שפת הקהילה, הטאטית, נכתבה עד לפני 80 שנה באותיות א' ב'. סידורים שהשתמרו מאז כתובים אפילו באותיות רש"י. אלא שהלחימה והטרור המתמשכים מצ'צ'ניה הבריחו את היהודים בהמוניהם לארה"ב, קנדה וישראל.

ובתשנ"ב, כשהיה יצחק רק בן עשר וחצי, שנה וחצי לפני עלייתו ארצה, פקדה את משפחת חיזגיאייב הטרגדיה הראשונה. אביו נפטר מהמחלה הנוראה.

"דוד שלי לימד אותי לומר 'קדיש' כבר ביום הראשון", הוא זוכר היטב. "הוא נתן לי דף עם המילים כשהן כתובות באותיות רוסיות, וציווה עלי ללמוד אותן בעל-פה תוך יומיים. לא הבנתי אז מה משמעות המילים, איש לא הסביר לי למה הן נועדו, מה העניין ובעבור מי. עשיתי כי 'כך זה עושה טוב לאבא'. ימי השבעה היו קשים וכואבים מאוד, אך יצחק נלקח לבית-הכנסת מידי יום כדי לומד קדיש, "כי את דיני אבלות דווקא שמרו היטב בקהילה שלנו, כמו בכל התפוצות, עד כדי כך שאפילו בוצעה הפרדה בין גברים לנשים".
 
הרבי – המודל היהודי
 
במקביל להתאוששות מהאובדן, עובר יצחק חיזגיאייב תהליך של היכרות חדשה עם היהדות. "קיבלתי כמו איזו מכה על הראש", הוא מתאר, "הרמה הדתית בבית הייתה מאוד מינימאלית. לא ערבנו בשר בחלב ולא אכלנו טריפות ונבלות, אבל גם לא גלאט כשר. לא הייתה שמירת שבת וחגים מלבד חגים בולטים כמו פסח. אני סבור שבעקבות אמירת הקדיש והתפילה בבית-הכנסת, התעוררה הסקרנות הטבעית שלי מרצועות התפילין שמניחים על הראש ועל היד, הבחנתי שיש סיומות שונות של ברכות לפני האכילה והתוודעתי לברכות הנהנין. וכך, לאט לאט, למדתי והתקרבתי יותר".

העלייה לארץ הייתה צעד כמעט מתבקש. כשהיה בן 12, בתשנ"ב, הורע המצב  הכלכלי והביטחוני האישי של יהודי דאגסטן במקביל להידרדרות במצב הכלכלי לאור הסיאוב שפשט ברוסיה. "זו הייתה שנה איומה", אומר יצחק, "מידי חודש בממוצע נהרג  יהודי בחטיפה למטרת כופר. הפחד היה רב, אך אנשים תמכו אחד בשני. אני זוכר את עצמי הולך מהלוויה להלוויה". בשאלה לאן להגר הכריע החינוך היהודי. אמו של יצחק בחרה בעליה לארץ, והמשפחה התיישבה בקריית-ים, שם השתקעו עשרות שנים לפני כן בני משפחה קרובים של חיזגיאייב.

הוא עצמו התקבל לבית-ספר ממלכתי-דתי, ובגיל 15 התקבל לבית-הספר צבאי בו למד חמש שנים אווירונאוטיקה ורכש תואר הנדסאי בתחום. אבל במהלך חמש השנים האלו קרה האסון השני במשפחת חיזגיאייב, והותיר את שלושת הילדים "יתומים עגולים".

יצחק היה בן 18 באותו יום שירד גשם קר שערפל את קריית-ים והכביד על הראות ברחובותיה. אמו של יצחק רק חצתה לתומה את הכביש, לא הספיקה אפילו להבחין ברכב ששעט לעברה ופגע בה בעוצמה. היא נהרגה במקום מהפגיעה. המוות, בהופעתו הטראגית, הכה שוב במשפחה והותיר אותה המומה ואבלה. עולמם של יצחק ושתי אחיותיו חרב עליהם.

אבל אז אירע דבר פלאי. בתוך ים של כאב בלתי-נסבל, במציאות הנוראה שנרקמה פתאום, מסתמנת משענת איתנה. כבר בתום ה'שבעה', אוסף יצחק בגבורה את השברים ומעודד את אחיותיו להמשיך בשגרת החיים על-אף הקושי העצום.

באותם ימים הוא נעזר כבר בחסידי חב"ד בקריות. "הפעם הראשונה בה נתקלתי בחב"ד הייתה כבר בשנות ה-90", מדייק יצחק. "היה זה בסיטואציה נדירה מאוד. כדאי להיוודע לה כדי להעריך בצורה חיובית יותר את השפעתה לטווח ארוך. קשה לשער עד להיכן עשויות להגיע התוצאות שלה. זו הייתה תוכנית בערוץ הטלוויזיה הממלכתי של רוסיה על היהדות. הפרומונים שפרסמו אותה בטרם שידורה עוררו תהודה רבה בקרב יהודי דאגסטן, כי מציאות הזויה כזו – תוכנית טלוויזיה על יהדות בברית-המועצות – הייתה ממש בגדר ימות המשיח עבורם. כולנו נערכנו לשידור בהתרגשות".

"הקלטנו אפילו את התוכנית", זוכר יצחק, "וראו שם את אורח החיים היהודי בכלל, ובארה"ב בפרט. ואז ראו את 770, ואת החסידים שרים סביב הרבי. הכתב הסביר על הרבי ועל תנועת החסידות, וציין את ערך העזרה לכל יהודי באשר הוא שנחשב למוטו מוביל בתנועת חב"ד. אמרתי לעצמי בהשתאות: 'וואו, לסייע ליהודים שכלל לא מכירים? איך זה יכול להיות?' כבר כילד, התלהבתי מהרעיון שיש משהו מאחד בין יהודים, למרות שהם אינם מכירים זה את זה".

אחרי כמה שנים הוא פיתח מבחן מעניין אותו יישם בהזדמנויות שונות. "הייתי שואל חברים שלי בארץ, מה עולה להם בראש כשהם חושבים על 'יהודי'. התשובה של מרביתם הפתיעה אותי בתחילה. הם ענו מיד: 'הרבי מליובאוויטש'. אחר-כך למדתי שהרבי הוא סמל ליהדות. הוא לא 'עוד מנהיג', אלא איש האלוקים שדואג לכל יהודי בכל העולם, בכל חור בו הוא נמצא. וזה אומר הכול, כי אף  אחד אחר לא עשה דברים כאלו לפני כן".

כבר בגיל 17 התחבר יצחק לקבוצת מתפללים דוברי רוסית בבית-הכנסת של הרב דוד מאיר דרוקמן בקריית-מוצקין. החסיד הראשון שהכיר היה ר' נפתלי פורמן, שעלה מברית-המועצות וקשר ידידות עמוקה עם יצחק. "באמצעותו נחשפתי למשפחתו המדהימה של הרב דרוקמן. הפכתי לבן בית בביתו, גדלתי עם ילדיו, שימשתי כמדריך בקייטנות של חב"ד, והקשר עם חב"ד רק הלך והתהדק בעקבות היתמות השנייה. במיוחד קשרתי ידידות עם בנו ר' מענדי, שהוא כמו אחי הקטן, וחבר קרוב שלי עד היום. בעקבות היתמות, קיבלתי את תמיכתו של הרב בצורה אישית ויוצאת מן הכלל, ברגישות ובהבנה שאין להן שיעור".

איך אפשר להתמודד עם מטען כזה של כאב, אנו רוצים לשאול אותו; איך חיים עם החלל הכפול, איך שורדים את האובדן הטראגי, את הריסוק לרסיסים. אבל השאלה הזו, כמה נורא, מוקדמת מדי. עוד לא העמקנו אל תחתית כוס התרעלה.

"לפי הטבע אי אפשר להתמודד", קובע מיד יצחק חיזגיאייב, "חייבים הרבה מאוד סייעתא דשמיא. כן, יש תגובה שמתחילה לחלחל: 'למה עשה ה' ככה'. כבן-אנוש קשה לקבל את זה. האסון לא היה מובן בכלל, אבל ידעתי שאם יש משהו שמחזק אותי, זו האמונה. לא להיפך. ידעתי שאם אשבר, ייווצר אפקט דומינו כי המשפחה הייתה שבורה עוד יותר אחרי האסון הזה. הנס שלנו הוא שהקב"ה נתן לנו משפחה מאוד מאוחדת ומלוכדת. היום כבר אין לנו דודים ודודות, אלא כולם הם כמו אבא ואמא שלנו, והדודנים הם כאחים ממש – התמזל לנו ממש".

קשה להבין מהיכן משרבב יצחק מושגים כמו 'ניסים' ו'סייעתא דשמיא' לטרגדיות עליהן הוא מספר. אבל דווקא כאן גלומות תעצומות הנפש של איש שיחנו. היכולת הנדירה הזו, להביט אל חצי הכוס המלאה (או אל המעט שיש ממנה), להיאחז רק בשאריות האופטימיות שאפשר איכשהו לגרד בתוך האופל של מעמקי הבור – מעוררת השתאות.

אסון בפעם השלישית
 
יום רביעי, כ"ה סיוון תשס"ב, שבע ורבע בבוקר. את צומת מגידו, עליה חולפים ביעף מאות רכבים ממהרים, מחריש פיצוץ עז. לאוטובוס של חברת אגד בקו 830 שעשה את דרכו מתל-אביב לכיוון עפולה התקרב בלא למשוך תשומת-לב רכב מסוג רנו קונגו, עמוס בחומרי נפץ, שמונהג בידי חמזה סמודי, ערבי בן  18 מג'נין. מעוצמת ההדף נפגעים כל נוסעי האוטובוס, והוא מתחיל לבעור עד שנשרף כליל. כשמגיעים כוחות ההצלה מתבררים מימדי האסון: 17 נוסעים, 15 מהם חיילי צה"ל, קיפחו את חייהם. לכוחות הביטחון נותר רק להעריך כי המטען היה "מאולתר".

זהו האוטובוס הקבוע שבו נוהגים לנסוע יצחק חיזגיאייב ואחותו ויאולטה בת ה-19. שניהם משרתים בצבא. רק שבועיים קודם לכן התרחש ניסיון פיגוע דומה, שבנס הסתיים ללא נפגעים. יצחק ואחותו ראו את האוטובוס הקורבן הקודם מבותר לשניים במרחק כמה מאות מטרים מהם דרך זגוגיות קו 830, שכעת הפך למטרה בעצמו. יצחק לא יכול לשכוח את מראות הפיגוע הזה. "נסענו יחדיו, אחותי ואני, באוטובוס, ונתקענו בפקק ארוך. כשהגענו לסופו התברר כי אירע פיגוע בקו 823 שיצא לפנינו, באותו מסלול ממש. יכולנו לעלות עליו באותו יום, אך פספסנו בזמן קצר. ראינו בבעתה איך הוא חצוי לשניים".

אלא שבאותו בוקר, ויאולטה חיזגיאייב הי"ד נמצאת לבדה על האוטובוס, ללא אחיה. הסיבה: מפקדו בצבא דרש ממנו, באורח תמוה, לגשת לבדיקות עיניים בבית-הרפואה רמב"ם בחיפה לצורך הליך הפקת רישיון נהיגה. חיזגיאייב עצמו, שאינו נוטה לחששות יתר, ניסה לבטל את העניין ולהניא את מפקדו מהוראתו, אך הלה עמד על דעתו בתוקף. זו הייתה הפקודה שהותירה את יצחק בחיים.

"הייתה לי תחושה שקרה אסון", הוא מספר. "בבית-הרפואה נודע שהתרחש פיגוע בצומת מגידו, וראיתי בטלוויזיה באיזה קו מדובר, כך שלתודעה שלי התגנבה הכרה שהולך להיות כאן שכול נוסף. זו הייתה הרגשה שאין לה הסבר. עוד לפני שקיבלתי את הבשורה באופן אישי, ביקשתי כבר שיביאו לי את התפילין שלי; רציתי להתפלל לפני שאהיה בגדר 'אונן' הפטור מתפילה. ואז הגיעה הבשורה הנוראה, ויאולטה אינה בין החיים".

המשך הכתבה – השבוע ב'כפר חב"ד'