מערכת COL
|
יום כ"ו כסלו ה׳תשע״א
03.12.2010
העיתונאי צבי טסלר, שנמלט מביתו, כותב ל-COL על רגעי האימה
ומי באש: ר' צבי טסלר, חסיד חב"ד מכפר סיטרין, הוא הכתב הכלכלי של רדיו 'קול-חי'. אמש הוא נמלט מביתו עם אשתו וילדיו מאימת האש המתקרבת ● "עברתי בליטוף על מאות הספרים ונפרדתי מחדר הילדים, כשאני רואה את כל בגדיהם מסודרים והצעצועים והספרים ממתינים על המדפים. ארוחת הערב המתינה מיותמת והקניות לשבת ממלאות את המקרר" ● "זו התלבטות לא פשוטה - אילו חפצים לקחת ואילו להשאיר לחסדי הלהבות בלית-ברירה. כשביידי כמה מזכרות, נמלטתי מהבית", הוא כותב בטור מצמרר ● מיוחד ל-COL טור, תמונותבפנים: כך נראית ספירת התלמידים בכפר סיטרין, רגע לפני העליה לאוטובוסים
צבי טסלר מדווח לרדיו 'קול-חי' מהשטח, הלילה
צבי טסלר
(הערת מערכת: הידיעה נכתבה בשעה 3:00 לפנות בוקר)
במהלך כל שעות היום, הרגשנו בכפר היטב את מימדי השריפה. כוחות הכיבוי שזרמו ללא הרף לכיוון מעלה ההר, והערפיח שכיסה את שמי האזור, גרמו לנו להבין שמדובר באירוע בסדר גודל שאותו לא הכרנו. אולם כל הזמן היתה עדיין התחושה, שהאירוע לא קשור אלינו במישרין, ונעבור אותו בעזרת ה' בשלום. כשהתקבלה ההודעה הראשונית, לפיה יש להיערך להתפנות ביחד עם התלמידים שבאחרייותי, הבנתי שמשהו משתבש.
באותו רגע,נאלצתי לחלק את עצמי, בין התלמידים מחד, לבין אשתי וילדיי, שגרים עמי בכפר הישיבתי, ונמצאים כולם בחוסר וודאות. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת משפחתי, שבסך הכל מדובר בסוג של טווח בטחון שנלקח, והאש לא מסכנת אותנו. לתקווה התווספה העובדה, שבשלב הזה, מתוך הכפר לא היה ניתן להבחין בלהבות עצמן.
בינתיים החל להתעופף ביחד עם הרוח אפר רב מתוך השריפה הענקית, מה שסייע לי להפנים שההיערכות לא היתה לחינם, וכנראה שנצטרך להתפנות הערב. תוך כדי שאני מרכז את התלמידים, וסופר אותם שוב ושוב, אני מתקשר לאשתי ומזכיר לה עוד ועוד פריטים שכדאי לארוז: כתובה, כלי כסף, תכשיטים, אלבומים ותשמישי קדושה.
גם עבור התלמידים, נאלצתי להכריע בעצמי בהתלבטויות לא פשוטות- אלו חפצים לקחת לקחת, ואלו להשאיר מאחור לחסדי הלהבות בלית ברירה. כשסיימתי להפרד מכל תלמידי, ולוודא שכולם נמצאים על ההסעות שיקחו אותם לביתם, התפניתי לאסוף את משפחתי. נַגְלַה ועוד נַגְלַה, הרכב כבר מלא על גדותיו, והקב"ט שמפציר בנו לעזוב בהקדם, עשו את שלהם, והבנתי שהגיע העת לנוס. אמרתי לאשתי ששכחתי משהו, ועליתי לרגע הביתה. אחרי שניתקתי את הגז, התפניתי להפרד מהבית שלנו.
עברתי בליטוף על מאות הספרים, נפרדתי מחדר הילדים, כשאני רואה את כל בגדיהם מסודרים, והצעצועים והספרים ממתינים על המדפים, לילדיי שיחיו, את ארוחת הערב שממתינה מיותמת, והקניות לשבת שממלאות את המקרר. הצפצוף הטורדני מהרכב שממתין לי למטה, ניתק אותי מהטקס הספונטני שערכתי (שכל הזמן צף במוחי ההקשר לפרידה של תושבי גוש קטיף מבתיהם ביום הגירוש), וכשבידי כמה מזכרות אחרונות, נמלטתי עם משפחתי מהאזור. רק אחרי שיצאנו מהכפר, נתגלה לעיננו מראה הדליקה האימתנית, וקלטנו עד כמה הסכנה היתה קרובה. בכל הדרך, נאלצתי לענות על שאלות לא פשוטות, שהציג לי בכורי בן השש: האם יהיה לנו להיכן לחזור, האם הבית של סבא וסבתא – אליהם התפננו, לא נמצא בעצמו בסכנה, איפה נוכל לעשות קניות- במקרה שהסופרמרקט שבו אנו עורכים את הקניות- יעלה בעצמו באש ועוד ועוד שאלות, שעל רובן לא היו לי תשובות.
בהמשך הערב הארוך, כשהתפניתי לעבודה העיתונאית וסיקרתי את האירוע, ממרומי חיפה, אל מול פסגת הכרמל הבוערת, 'נפל לי האסימון' והבנתי עד כמה ניצבתי בפני חרדת קיום בסיסית, ממש אותה חרדה שהטרידה את אבות אבותיי בעיירות אירופה. אל מול השלהבות, והתפילות של עמיתיי מכלי התקשורת הכלליים, עלו בי הרהורים על הדרך הכואבת שקיבלנו, על מנת להיזכר שהכל בידי שמיים. מה שבכל זאת הצליח לרגש אותי בלילה הארוך הזה, היו טלפונים שקיבלתי ממכרים ברחבי הארץ, עם הצעה לקורת גג חלופית עד להודעה חדשה. בשעה הזו, אני לא יודע מה המצב של ביתי, ונשאר לקוות ולהאמין שהכל זה לטובה.
צבי טסלר, הוא כתב ברדיו קול חי, ומתגורר בישיבת סיטרין.
(הערת מערכת: הידיעה נכתבה בשעה 3:00 לפנות בוקר)
במהלך כל שעות היום, הרגשנו בכפר היטב את מימדי השריפה. כוחות הכיבוי שזרמו ללא הרף לכיוון מעלה ההר, והערפיח שכיסה את שמי האזור, גרמו לנו להבין שמדובר באירוע בסדר גודל שאותו לא הכרנו. אולם כל הזמן היתה עדיין התחושה, שהאירוע לא קשור אלינו במישרין, ונעבור אותו בעזרת ה' בשלום. כשהתקבלה ההודעה הראשונית, לפיה יש להיערך להתפנות ביחד עם התלמידים שבאחרייותי, הבנתי שמשהו משתבש.
באותו רגע,נאלצתי לחלק את עצמי, בין התלמידים מחד, לבין אשתי וילדיי, שגרים עמי בכפר הישיבתי, ונמצאים כולם בחוסר וודאות. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת משפחתי, שבסך הכל מדובר בסוג של טווח בטחון שנלקח, והאש לא מסכנת אותנו. לתקווה התווספה העובדה, שבשלב הזה, מתוך הכפר לא היה ניתן להבחין בלהבות עצמן.
בינתיים החל להתעופף ביחד עם הרוח אפר רב מתוך השריפה הענקית, מה שסייע לי להפנים שההיערכות לא היתה לחינם, וכנראה שנצטרך להתפנות הערב. תוך כדי שאני מרכז את התלמידים, וסופר אותם שוב ושוב, אני מתקשר לאשתי ומזכיר לה עוד ועוד פריטים שכדאי לארוז: כתובה, כלי כסף, תכשיטים, אלבומים ותשמישי קדושה.
גם עבור התלמידים, נאלצתי להכריע בעצמי בהתלבטויות לא פשוטות- אלו חפצים לקחת לקחת, ואלו להשאיר מאחור לחסדי הלהבות בלית ברירה. כשסיימתי להפרד מכל תלמידי, ולוודא שכולם נמצאים על ההסעות שיקחו אותם לביתם, התפניתי לאסוף את משפחתי. נַגְלַה ועוד נַגְלַה, הרכב כבר מלא על גדותיו, והקב"ט שמפציר בנו לעזוב בהקדם, עשו את שלהם, והבנתי שהגיע העת לנוס. אמרתי לאשתי ששכחתי משהו, ועליתי לרגע הביתה. אחרי שניתקתי את הגז, התפניתי להפרד מהבית שלנו.
עברתי בליטוף על מאות הספרים, נפרדתי מחדר הילדים, כשאני רואה את כל בגדיהם מסודרים, והצעצועים והספרים ממתינים על המדפים, לילדיי שיחיו, את ארוחת הערב שממתינה מיותמת, והקניות לשבת שממלאות את המקרר. הצפצוף הטורדני מהרכב שממתין לי למטה, ניתק אותי מהטקס הספונטני שערכתי (שכל הזמן צף במוחי ההקשר לפרידה של תושבי גוש קטיף מבתיהם ביום הגירוש), וכשבידי כמה מזכרות אחרונות, נמלטתי עם משפחתי מהאזור. רק אחרי שיצאנו מהכפר, נתגלה לעיננו מראה הדליקה האימתנית, וקלטנו עד כמה הסכנה היתה קרובה. בכל הדרך, נאלצתי לענות על שאלות לא פשוטות, שהציג לי בכורי בן השש: האם יהיה לנו להיכן לחזור, האם הבית של סבא וסבתא – אליהם התפננו, לא נמצא בעצמו בסכנה, איפה נוכל לעשות קניות- במקרה שהסופרמרקט שבו אנו עורכים את הקניות- יעלה בעצמו באש ועוד ועוד שאלות, שעל רובן לא היו לי תשובות.
בהמשך הערב הארוך, כשהתפניתי לעבודה העיתונאית וסיקרתי את האירוע, ממרומי חיפה, אל מול פסגת הכרמל הבוערת, 'נפל לי האסימון' והבנתי עד כמה ניצבתי בפני חרדת קיום בסיסית, ממש אותה חרדה שהטרידה את אבות אבותיי בעיירות אירופה. אל מול השלהבות, והתפילות של עמיתיי מכלי התקשורת הכלליים, עלו בי הרהורים על הדרך הכואבת שקיבלנו, על מנת להיזכר שהכל בידי שמיים. מה שבכל זאת הצליח לרגש אותי בלילה הארוך הזה, היו טלפונים שקיבלתי ממכרים ברחבי הארץ, עם הצעה לקורת גג חלופית עד להודעה חדשה. בשעה הזו, אני לא יודע מה המצב של ביתי, ונשאר לקוות ולהאמין שהכל זה לטובה.
צבי טסלר, הוא כתב ברדיו קול חי, ומתגורר בישיבת סיטרין.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
