הרצל קוסאשוילי, COL

מתוך ידיעה ברורה כי שורה נוספת אודות מצב בריאותי הרופף ו/או פירוט מלא של כל תחלואי עודף המשקל שהם מנת חלקי בשנים האחרונות, ואני כבר רואה איך אתם מגלים אותי לסיביר הרחוקה בתנאי גלות בלתי אנושיים. הפעם אני בא במילים מדודות ושקולות ככל האפשר, הרחק ממחוזות הצחוק והליצנות, אודות חוויה חזקה שהכתה בי "בבטן הרכה" כמו שאומרים. וזה קרה אמש בבנייני האומה בירושלים, בהתוועדות הגדולה לבני הישיבות והאברכים.

אבל, תנאי הוא שלפני שאביא את רשמיי ואפרוש בפניכם את קרביי הלא אסתטיים, אני חייב לצרף לנאמר כאן נימה אישית במקצת. שכן במוחי (המעוות לעיתים), אני מוצא הקשר וסיבה הגיוניים לאזכור הדברים הבאים.

מזה זמן השלמתי עם העובדה שמונומנטים בדמותי לא יפארו כבר את כיכרות הערים. ובכל זאת, לכזאת "גבורה" לא צפיתי מרכיכה שכמותי. תאמינו או לא, אבל לפני שנה בדיוק, עת אספתי את שאריותיי לכדי קומת אדם והתרוממתי בכבדות מהכיסא עליו העברתי את התוועדות י"ט כסל-חג הגאולה דאשתקד, בחברתו המבורכת של המרא דאתרא דשכונתי, הרב ברוך בועז יורקוביץ' היקר. מצאתי את עצמי ניצב פנים אל מול סיגריה אחרונה בקופסא.

אל נא תזלזלו בסיגריה הזאת, שכן המדובר הוא בסיגריה שתלווה אותי מבית הכנסת עד לביתי בשעת ליל מאוחרת, לגמרי לא עניין של מה בכך. ואתם מוזמנים לברר אצל מעשנים כרוניים ומכורים אודות "סגולותיו הייחודיות והחברתיות" של הנייר הממולא בטבק. יש את ה"סיגריה עם הקפה הראשון בבוקר". האחות התאומה של ה"סיגריה שאחרי הארוחה"-חובה מדאורייתא!

מביני עניין ועשן יאשרו בפניכם שיש את המכורים הכבדים שלא יוותרו על הסיגריה עם המשיכות הארוכות וחסרות הסבלנות שלפני כניסת השבת וכן על זה הדרך. תתפלאו, אבל למעשנים כבדים יש הסבר לוגי לכל סיגריה וסיגריה. כשהקלאסיקה של הסיבות הן בעיקר סביבתיות וחברתיות, כמו-"תדליק לי סיגריה-אני עצבני אש", משל היה טורף את בן שיחו לולא יבעירו ברגע זה בעבורו את גליל הנייר המפחם הזה.

למען האמת, לולא תחנוניה הכנים וקורעי הלב של אשתי שאפסיק לעשן, סביר להניח שהייתי מעשן עד יום מותי, או עד התקף הלב הראשון, מה שיבוא קודם. וזאת מהסיבה הפשוטה והכנה ביותר, פשוט נהניתי מזה.

דא עקא, שלאחר סדרה של הבטחות מצידי ש"הנה אני מפסיק לעשן" ו"הנה סיגריה אחרונה" שהופרו בזה אחר זה, הבנתי שאני בעצם שקרן קטן ועלוב ואפילו סדרתי, אם לא יותר מכך. האכזבה שקיננה בי בכל פעם מחדש שהפרתי את הבטחתי לרעייתי, גרמו לי לשפלות ונומך רוח ולמרירות אישית קשה מרפיסות מילתי הגמורה והשסועה.

מסיבה לא ברורה, החלטתי בפעם המי-יודע כמה שבי"ט כסלו השתא (ז"א בשנה שעברה) אני אשתנה. "בי"ט כסלו אני אפסיק לעשן, אני מבטיח!" הודעתי חגיגית לאשתי יומיים לפני כן, כשהיא מצידה כבר פיתחה מנגנון הגנתי מפני תעלולי הרמייה ומקסמי השווא שלי והנהנה בראשה לאות, "כן בטח, שמענו עליך..."

הבלתי יאומן קרה. מאז ועד היום, לא נגעתי בסיגריה. עודני זוכר את "השכטה האחרונה" (טפו טפו) בצאתי מההתוועדות, היה זה ממש על מפתן דלת ביתי. הבטתי בעשן שהיתמר מנשיפתי האחרונה וידעתי שלא עוד.

רק שתבינו שאתם ניצבים מול אידיוט שכבר הספיק פעם אחת בחייו הבוגרים להיגמל מעישון למשך שנתיים וחצי תמימות (!!!) "אז מה עכשיו"? תשאלו ובצדק. "בסך הכל שנה, מה אתה מתלהב"?

ההבדל הוא באיכויות, כמו תמיד. בפעם הקודמת אני זוכר איך שנלחמתי עם עצמי בכל יום ויום עם הפסקת העישון שכפיתי על עצמי. הפעם, למרבה ההפתעה, זה בא לי בקלות מידיי, שלא לומר בקלות מחשידה. ואין מתנות חינם במלחמות הארורות האלה. זה או שאתה מנצח או שאתה מובס, אין אמצע. נכון לעכשיו אני בצד של המנצחים ואין בי משיכה או קמצוץ של תאווה להעלות עשן.

וכל הסיפור הזה שהבאתי בפניכם למה? בכדי לאשש את החשש שהתגנב לליבי, חשש שמגלה לי שלהחלטות הנובעות מכוח יום מיוחד שכזה, (בכל זאת, ראש השנה לחסידות וחג הגאולה), ישנו כוח מיוחד, כוח בלתי נתפס ובלתי ניתן להגדרה, אבל מצד שני מדובר בכוח שמשנה מציאויות באטמוספרה הנגועה והמבלבלת שלנו, כוח מוחשי ובר-קיימא יותר מכל אקסיומה שתקדיח מוחכם.

וזה מביא אותי לי"ט כסלו השתא ולהחלטות החדשות, הטובות כמובן, שקיבלתי על עצמי. ותסלחו לי על הדילוג החד מעישון לחסידות. את חטאיי אני מזכיר היום. מאז עוזבי את הישיבה אי-שם באמצע שנות ה90, מספר הפעמים שישבתי ושקדתי על לימודי הקודש, נגלה וחסידות, זהה פחות או יותר למספר הפעמים בהם גיהצתי לעצמי חולצה מבלי לשרוף אותה...

אמש, נשלחתי לירושלים לסקר ולתעד את ההתוועדות הגדולה לבני הישיבות בבנייני האומה. אני לא צריך לספר לכם שבנוסף לכל התארים המפוקפקים שמוצמדים אליי חדשים לבקרים, אני אדם ציני להחריד ובעיקר ספקן. שלא תטעו, אני לא איזה מיזנטרופ חסר תקנה, אבל האמונה שלי בטוב האנושי הולכת ודועכת עם השנים. בזמנו, היטיב לתאר זאת מי שאמר: "ככל שאני מכיר יותר בני-אדם, הכלב שלי מתחבב עליי יותר ויותר..."

ההתלבטות הכנה שלי אמש בתיעוד הייתה פשוטה ובסיסית ביותר. לכאורה על פניו, מדובר באירוע חב"די, חג החגים החב"די. אך טבעי היה שאתרפק על אחיי למסע ולדרך ואתשאל אותם אודות החג ומשמעותו בלה בלה בלה.

גם במקרה הזה בטוחני שסבלנותכם הייתה פוקעת כבר בעשר השניות הראשונות ולו הייתה לכם אלטרנטיבה ראויה, הייתם מחליפים ערוץ מה שנקרא...

בו במקום החלטתי ואף הודעתי לצלם שהתלווה אליי: "אנחנו מחפשים אנשים/ נערים/בחורי ישיבה, בעלי חזות אנטי חב"דית מובהקת! עם כל הכבוד, זה לא מעניין לשמוע מחסיד חב"ד על י"ט כסלו. רציתי להביא את הסיפור האמיתי של הערב הזה שהיה בעצם שיאו של מהלך ארוך ומשמעותי בדבריי ימי חיינו. ולפני שאתם סוגרים עליי את המכסה או את הגולל, תנו לי לסיים בבקשה.

במבט אנתרופולוגי על מי שמילאו אמש את החלל במתחם בנייני האומה, היה בהחלט מעניין להביט ולעקוב אחר המגוון והמרקם האנושי, אולם ככל שהעמקת לא היה נראה בין הנראה לעין קשר מובהק וברור לחב"ד. אם אני פורס את עוגת הנוכחות בפניכם, יחסי הכוחות הלכו בערך כך-65% דתיים לאומיים, 25% שאר חסידים ו10% חסידי חב"ד.

כמי שמודע היטב לתחלואי החברה בה אני חי ובועט, תסלחו לי שאני לא מתפעל ממעמדים רבי משתתפים ושצווחות "וואו" לא יוצאת מפי ברעדה למראה התגודדות אנושית בסדרי גודל של אלף איש ומעלה.

אותי מעניין האדם הקטן על שלל תחלואותיו ומאבקיו. ותהיו בטוחים שמאחורי כל אחד ואחד כזה שנכח אמש באירוע המדובר יש סיפור חיים שא"א להכיל גם באלפיים וחמש מאות מילה.

ה"וואו" הגדול ושיאו של הערב היה מבחינתי, לא האירוע הגדול באולם המרכזי. וגם לא במחילה מכבודכם ומכבודם, המשפיעים והרבנים שאכלסו את הבמה ובראשם "החויזר" המיתולוגי הרב יואל כהן, שיחיו כולם לאורך ימים ושנים טובות, כבודם של כולם במקומם מונח.

הערב, גם ההרכב המוזיקלי המיוחד הלב והמעיין בראשות ר' נאור כרמי ושאר אנשי המקצוע לפנים ולאחור לא שבו את ליבי באופן חריג ווצא מן הכלל. נכון, אף לא ההתוועדות הגדולה שהתקיימה לאחר האירוע המרכזי שבו הצטופפו האלפים סביב השולחנות ברחבה שבקומה השנייה היא זו שהרטיטה את נימי ליבי.

תתפלאו, אבל השפיץ של הערב לעניות דעתי היה לא אחר מאשר הרגע בו דרכו רגליי הלאות באולם רחב ידיים שבו ישבו להם רכונים כחמש מאות בחורי ישיבה ואברכים ללא כל סממן חיצוני כזה או אחר שיגדיר אותם כחסידי חב"ד, על מבחן עיוני באגרת התשובה. אתם קולטים את זה? כי לי זה לקח זמן.

הייתם צריכים לשמוע את הצעקה שכלאתי בתוכי אל מול הדממה הזועקת ביותר שנתקלתי בה עד כה. קשה לתפוס - מאות בחורי ישיבה לא חב"דיים, נבחנים בכובד ראש על אגרת התשובה של אדמו"ר הזקן בעיון ובשקט מופתי. נהרסתי מהמחשבה שהם, הנוכחים באולם, עושים את מלאכתי ושכמותי באדיקות ובלהט כה גדול.

לא אבין זאת לעולם, ופה כנראה סוד הקסם והאור הגדול של החסידות. מה הביא אותם לקחת ברצינות את החומר הנלמד, או בכלל ללמוד חסידות, וזאת כשלעורפם לא מוצמד אקדח, או לחלופין כשהמלגות המוצעות בגין צליחה של המבחן הן מינוריות ושוליות ביחס להשקעה האדירה, ביגיעת המוח והלב בחסידות טהורה וצרופה? מה גורם להם לקשור את גורלם ואת זמנם החופשי בתורת החסידות?

אין לכם מושג איך קינאתי בהם. קינאתי בפשטות הזאת שבה הם רואים את הדברים. בצימאון, בהתמדה ובעיקר בכנות שניבטה מצורת קימור הגוף על השולחן. כמה טוב שהם היו שקועים במבחן ולא יכלו להבחין בפניי שהאדימו מבושה ואפילו בדמעה שבצבצה לי בזווית העין. יראת קדושה נפלה עליי והתהלכתי דומם ופסעתי בניהם כשכל רגע נוסף שכזה קורע מעל פניי את מסכת האדישות שרבצה עליי זמן רב מידיי.
כאחוז אמוק ניגשתי לדוכני הספרים שאוישו על-ידי תמימים נחמדים ואדיבים, ורכשתי לעצמי כאקט של הזדהות עם הנעשה במקום שלושה ספרי חסידות.

בהמשך, גם לאחר שחזרתי לביתי בשעת ליל מאוחרת והתיישבתי לכתוב את הדברים כפי שחוויתי אותם בגוף ראשון, כשבחלוני כבר מאיר לו השחר, לא הצלחתי להשתחרר מהתמונות והמחזות של ליל אמש.

"עת רצון היא זו" שכנעתי את עצמי, י"ט כסלו חג הגאולה! קח החלטה טובה הרצל כמו בשנה שעברה עם הסיגריות ותיוושע... בו במקום גמלה בליבי ההחלטה הכה אלמנטארית ומתבקשת, לפנות מזמני "היקר" בכל יום ולהוסיף בלימוד חסידות. הוספה שהיא הרבה יותר ממה שאני מרשה לעצמי כיום, ללמוד חסידות בעיקר בשבתות או בחגים, או לחלופין בשיעורים היומיים שכבר מזמן הפכו לנחלת הכלל.

אני יודע שזה לא משהו להתגאות בו. ההיפך, אני באמת מרגיש כנוע ומלא בושה אל מול הכוח האדיר הזה שהביא את האלפים שראיתי לרכוש ספרי חסידות ובעיקר להתעניין ולהיות חלק מההוויה הקוסמית הזאת שנוצרה מאש החסידות.

הנה תראו, אפילו את האומץ לגשת לרב משה שילת, האיש שמאחורי החוטים והקלעים של המעמד הנפלא הזה לא היה לי. אז הנה אני סוגר את המעגל והחשבון ואומר: "אשריך, ואשרי העם שככה לו. ריגשתני".