מערכת COL
|
יום י"א כסלו ה׳תשע״א
18.11.2010
למה תמכתי בהתנתקות? הרבצ"ר חושף הכל בספר חדש ● מיוחד
הרב הצבאי הראשי של ימי ההתנתקות, הרב ישראל וייס, שהיה לדמות שנואה ומנואצת בימי הגירוש, יוצא בספר שבו הוא מציג את כתב ההגנה שלו, מציג את חוסר ההבנה שלו למה שעולל שרון ומספר על שיחותיו איתו ● "ישבתי לא פעם עם ראש הממשלה, בישיבות שנסבו על דרכי המימוש של ההתנתקות וראיתי אותו בפעולתו: הר אדם, מסתער על היעדים בעוצמות שאי אפשר לעמוד בפניהן. חוויתי את המכבש האימתני הזה עולה על כל מכשול אפשרי - אנושי ואחר. הייתי עֵד לפקודות שנתן, שנדמו בעיני למעין טיל מונחה המשוגר אל יעדו - וידעתי שהוא יגיע אל המטרה" לקטעים מהספר
שער הספר על רקע ה"התנתקות" (צילום: ישראל ברדוגו ויח"צ)
ספרו החדש של הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, עורר השבוע סערה כאשר נחשפו קטעים ממנו בכלי התקשורת. הרב וייס חשף סודות מימי רבנותו בצה"ל, תקף את מרן הגר"ע יוסף והביא תמונת מבט מהזוית שלו על תוכנית הגירוש הנוראית מעזה.
בפתיחת פרק זה בספר, מצהיר הרב וייס: "רגע לפני שאני נכנס למהותם של דברים, אני מזמין את הקוראים להציץ אל מעטֶה המציאות והאווירה שבהן פעלתי בתקופה ההיא, שתיקרא בעגה המקומית 'התנתקות'.
"אני עלול, כמובן, לקומם עלי את מתנגדיי, בעתיד כבעבר, אבל לא יעלה בידם להכחיש את ששמעו אוזני ואת שראו עיני. דווקא לנוכח ההתנפלויות, ההשמצות וההכחשות שליוו את עשייתי במהלך ההתנתקות, עלי לשוב ולציין כי אני עומד מאחורי כל אמירה בספרי, המשפטים משפטי אמת הם, ואני מוכן לעמוד בפני כל בית דין, של מעלה ושל מטה כאחד, אם אדרש" .
"במוצאי תשעה באב תשס"ה, 15 באוגוסט 2005, פונו 8,000 מתיישבי גוש קטיף מבתיהם. בכך בוצעה בפועל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. לא אחת שמעתי אנשים אומרים לי, שאילו רק יצאתי נגד ההתנתקות, אילו רק הייתי דופק על השולחן, אילו רק הייתי מורה לחיילי צה"ל שלא לציית לפקודת ההתנתקות - רכבת הפינוי לא היתה יוצאת לדרכה".
"שרון נראה כשור המסתער מול הסדין האדום ונוגח בו"
וכך מתחיל הרבצ"ר לתאר איך נראתה התוכנית הנפשעת בעיניו: "ישבתי לא פעם עם ראש הממשלה, בישיבות שנסבו על דרכי המימוש של תוכנית ההתנתקות וראיתי אותו בפעולתו: הר אדם, מסתער על היעדים בנחישות ובעוצמות שאי אפשר לעמוד בפניהן. חוויתי את המכבש האימתני הזה עולה על כל מכשול אפשרי - אנושי ואחר. ראיתי את הצונאמי האנושי הזה מדכא כל שביב של מרד, שמעתי את נהמותיו, שהיו כגלי הים המתנפצים אל ראשיהם של הסוררים. הייתי עֵד לפקודות שנתן, שנדמו בעיני למעין טיל מונחה המשוגר אל יעדו - וידעתי שהוא יגיע אל המטרה. לא אחת דמיתי בעיני רוחי את ראש הממשלה לשור המסתער מול הסדין האדום ונוגח בו. ראיתי אותו גוהר על המפות וגוער באנשים שלא עמדו בקצב הראוי ובלוחות הזמנים שקבע. משום כל אלה, אני מתקשה להבין כיצד זה לא ראו המתיישבים את המראות ולא שמעו את הקולות, ולא הבינו את המשמעויות, ותחת זאת דבקו בהבטחת "היֹה לא תהיה".
"משום הזיכרון הקולקטיבי הקצר, אני מבקש להניח בפניכם לבֵנים אחדות מחומת תוכנית ההתנתקות שהניח שרון, במהלך השנה שקדמה למימושה. הרכבת יצאה לדרכה בכנס הרצליה 2003, ובכל תחנה ותחנה צירף אליה שרון קרון נוסף, עד שאל התחנה הסופית הגיע הקטר שרון עמוס לעייפה ומצויד בכל שנדרש".
"התפטרויות לא עשו עליו כל רושם. ראשוני המתפטרים, אפי אֵיתם והרב יצחק לוי, לא העלו אפילו אגל זיעה על מצחו. גם התנגדויותיהם של צחי הנגבי, לימור לבנת ובנימין נתניהו נתקלו בקרירות מקפיאה. גם הצהרות האי אמון בראש הממשלה מצד חברי מרכז הליכוד שלא תמכו בהתנתקות, וכן כישלון ההצבעה המדינית בכנסת, לא הרפו את ידו של הבולדוזר. שרון איים על חברי מרכז הליכוד שאם יעמדו בדרכו, ייזום בחירות חדשות ויעמוד בראש מפלגה חדשה, שתממש את תוכניתו.
"התביעה התקיפה והממושכת של חוגים נרחבים למשאל-עם נדחתה על ידיו באופן נחרץ: רק הכנסת תחליט, החליט המחליט, הכנסת ולא העם! כל צמתי ישראל מלאו כתום, אבל האיש - "עיוור צבעים". פה ושם נשמעו איומים לרצח נוסף של ראש ממשלה בישראל, אבל אריק מלך ישראל דהר אל יעדו.
ב-24 באוקטובר 2004, עבר בממשלה חוק פינוי פיצוי, שהטיל בצד הפיצויים עונשי מאסר על מי שיסרב לפינוי ועל מי שאינם מתיישבים שייכנסו לתחומי גוש קטיף. חוק פינוי פיצוי התקבל בהמשך בכנסת, ברוב של 59, מול 40 מתנגדים, וחמישה נמנעים. באותו חודש פוטרו חברי המפד"ל הנותרים. בהמשך פיטר שרון גם את מקורביו, שרי שינוי, בגין הצבעתם נגד תקציב המדינה.
שוב התברר שיותר משחשובים המקורבים, חשובה התוכנית ומימושה. מרכז הליכוד גיבה את ראש הממשלה ואישר את צירוף העבודה לממשלה, דבר שהבטיח לשרון יציבות והישרדות. בשלב ההוא פוטר גם ח"כ עוזי לנדאו, מנהיג המורדים".
"בהוראת שרון, לא האריך שר הביטחון מופז את שירותו של הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון מעבר לשלוש שנים - תקדים שנדף ממנו ריח פוליטי חריף ושמופז התקשה מאוד להסבירו לעם ישראל. תחתיו מונה מי שיהפוך לעושה דברו ונאמן ביתו של שרון ובניו - דן חלוץ. לי עצמי, כאשר שאלתי אותו, 'אדוני ראש הממשלה, אתה שנטעת, מה ראית לעקור?' ענה: 'כבוד הרב, אני מבין בביטחון, ואני מבטיח לך ולעם ישראל ארבעים שנות שקט'...
"תחושתו של העם היושב בציון לא היתה נוחה מן הדיקטטורה הדמוקרטית של העומד בראשה, ועם זאת - נקעה נפשו מן הפיגועים, מן המתאבדים, הקסאמים והפצמ"רים, עד שביקש לתת צ'אנס לשלום. העם ביקש לחלום על שקט ולהשיב את הביטחון ליישובים וליושביהם. לאחר ההתנתקות, הבטיחו קברניטי ההתנתקות, אם יהיה עוד פעם אחת ירי קסאמים - נמחק את עזה. מה שלא הבטיחו לנו - הוא לקיים...".
דן חלוץ מכונה אנושית
על דן חלוץ, מי שפיקד בפועל על התכנית, כותב הרבצ"ר לשעבר: "אני, שהייתי - בתוקף תפקידי - קרוב לעשיית הרמטכ"ל, אינני יכול לומר לצערי שזיהיתי לחלוחית של דמעה בזווית עינו. ההפך הוא הנכון: הוא הצטייר בעיניי כמכונה אנושית, בדגש על המכונה. יותר משראיתי במפעל התעשייתי הצבאי הזה חמימות, אנושיות ואמפתיה, ראיתי מצד הרמטכ"ל קרירות נוכח רגישויותיו הידועות בעניינים אחרים - כאשר סיכם את תחושותיו בעקבות הפצצה לחיסול מבוקש בעזה שבה נהרגו 14 אזרחים, בהם ילדים, כ"נגיעה קלה בכנף", וכאשר דאג למכור את מניותיו בבורסה ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה. הוא שידר נחישות של "מוכוון מטרה", הוא הכין את הכוחות לביצוע מושלם, הוא רתם את כל העתודות הצבאיות וביצע אין ספור תרגילי מודל. ראיתי לנגד עיני, לא אחת, עשרות ומאות חיילים בדבוקה אנושית, משולבים זה בזה כחומה בצורה, שאפילו סדק של כלום אינו מסוגל להיווצר בה, שלא לומר בקיעים".
"הורו לי להישאר בתפקיד"
כפי שניתן להבין, כאדם דתי, ובמיוחד כאדם שמכהן בתפקיד רבני וכאיש אם הישיבות החרד"ליות, 'מרכז הרב', היה קשה לרב וייס לעכל את העובדה כי הוא למעשה משרת אינטרסים של ראש ממשלה מטורף שעובר על אחת מהמצוות היותר חשובות בתורת ישראל. אז איך נראתה התקופה הנוראית הזו מבחינה דתית?
על-כך כותב הרב וייס: "אדם מניח תפילין בכל יום - של ראש ושל יד. בתפילין של ראש יש ארבעה בתים, בתפילין של יד יש בית אחד. הראש - חשוב שיחשוב, שיתלבט, שיהרהר, שיניח את כל האופציות, אבל בסופו של דבר, אחרי כל ההתלבטות - יש הוצאה אל הפועל דרך היד האחת. כשהולכים אל המעשה אסור להתבלבל. על פי חוק זה נהגתי משעה שהבנתי, כשנה לפני ההתנתקות, שהכוונה היא רצינית והיא תצא אל הפועל. נקרעתי.
"לא היה בכיר ממני וקרוב ממני למתיישבים. גדלתי בישיבת 'מרכז הרב', במכון 'הרי פישל', התחנכתי על ארץ ישראל, על קדושת הארץ, על ההתיישבות, וכך גם חינכתי את ילדיי. כל מה שעטף אותי היה כתום, ופתאום נדרשתי לעקור. היתה בי סערה רבה, לילות ללא שינה: מהו מקומי בתהליך הזה? 'ישראל', שאלתי את עצמי, 'מה אתה עושה פה? איך אתה עומד מול החברים שלך?' ואז גיבשתי דעה, לא ביום ולא ביומיים, והחלטתי חד משמעית שעלי להישאר במקום שבו הייתי. זו היתה גם הבת-קול שבקעה מגרונם של גדולי ישראל. באתי אליהם, הנחתי לפתחם את מצוקותיי ושאלתי אותם מה עלי לעשות. ובזה אחר זה, כל אחד בסגנונו וכל אחד בעוצמות האמירה שלו - כולם הורו לי להמשיך בתפקידי".
הוא לא מפרט בפני מי הציג את השאלה.
דברי הגר"מ אליהו
"יש מי שאמר: ייהרג ובל יעבור. "סירוב פקודה ראוי אפילו לגזר דין מוות," אמר לי הרב גד נבון זצ"ל, "כי הוא מערער את כוח העמידה של עם ישראל." אחרים היו נחרצים פחות: עם מורי ורבי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שוחחתי על העניין שלוש פעמים במועדים שונים.
בפעם הראשונה אמר: "כששואלים אותי - אני אומר: אם יש לחייל פקודה, ייכנס לבית כמו בתשעה באב ויתחיל לבכות. איך שיֵפרשו - יֵפרשו... בעיקרון, אסור לסרב פקודה - אבל אי אפשר לצוות בניגוד לרצונו. אסור להרים יד, ומי שמרים יד נקרא רשע - מכל הצדדים". בפעם השנייה הוסיף: "אם חייל רוצה לפנות, יוריד דמעות [ו]יפנה. אני מתפלל ומאמין שלא תהיה התנתקות ולא יהיה פינוי. צריך ללמוד מיפתח הגלעדי... הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות... הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, האם ניתן אותה למישהו אחר? אסור להתנתק! החייל מסכן, הוא לא יכול להתפטר, הוא נמצא בין הפטיש לסדן, ועל כן יֵפנה, אבל בבכי.". בפעם השלישית הציע: "המצב הזה, הוא איננו מונח רק על הרבצ"ר, כי אם על כלל ישראל, ולכן יש לפנות לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית, שיִפְסקו... זה שייך לכלל, שייך למוסריות, זה נושא הלכתי מוחלט. כאיש צבא, אני לא יכול לומר לך להגיד לחיילים לסרב פקודה".
הרב וייס אף תוקף את תוקפיו שגינו אותו בשעת פינוי הקברים בחבל עזה: "פינוי בית הקברות הפך ללב לבה של אש המחלוקת בימי ההתנתקות. מן ההיבט ההלכתי, מדובר בהלכה ברורה, הכרחית, שהיתה מוסכמת על כל פוסקי הדור שפניתי אליהם, שלא רק התירו את מימושה אלא התייחסו לפינוי הקברים כלטיפול במֵתֵי מצווה, בשל היות הקברים "מקום שאינו משתמר".
למותר לציין שהרבנים הראשיים לישראל, הרב עמאר והרב מצגר, ורבנים רבים אחרים הוציאו פסקי הלכה מנומקים, המגבּים את פינוי הקברים. כיוון שההלכה היהודית מבקשת לשמר את קדושת המת וכיוון שמציאות העבר מלמדת שאויבי ישראל מחללים קברים, מחייבת ההלכה את הוצאת הנפטרים, למען שמירתם. ההלכה היהודית מחייבת פינוים של קברים כאשר בית הקברות מוגדר "מקום שאינו משתמר"; כאשר אין עוד אפשרות, לא לתושבים, לא לצה"ל ולא למדינת ישראל, לשמר את הקברים.
מנקודת מבטן של המשפחות, לעומת זאת, היה מדובר בנושא טעון, והן לחצו בכל דרך אפשרית להשאיר את יקיריהם במקומם. לצערי, שום חברה קדישא אזרחית לא רצתה לעסוק בנושא כאוב זה בגוש קטיף, גם לא אנשי זק"א, שהדירו רגליהם מן המקום. משום כך התגייסה הרבנות הצבאית למימוש משימת הקודש של פינוי מֵתי המצווה. הצעתי את שירותי ולקחתי על עצמי משימה כבדה מאוד, במודע, מתוך אמונה ביכולתי להקל. לכן המתקפה עלי בתחום הזה, השאלה למה פיניתי את בית הקברות, נשמעת הזויה, מכוערת ולא הגונה.
"היה עליהם להודות לי על שדאגתי לפנות את הקברים, להודות לי על שאני - הבקיא בתחום - עשיתי את המלאכה, ועל האופן שבו עשיתי זאת, ועל הקדושה שבה נהגתי איתם. אף אחת מן המשפחות לא הסכימה לפינוי בית הקברות. פינוי בית הקברות נתפס, ובצדק, כאחד התשלומים היותר כואבים שהמתיישבים התבקשו לשלם. לנפטר אין פֶּה לזעוק את כאבו, ולכן הוא נזקק לסניגורים, שנמצאו ברבני היישובים ובמשפחות. אלו ואלו ביקשו למצוא נוסחה שבה אפשר יהיה להותיר את המת על מקומו, וגם באיזשהו אופן לעלות לקברו, בסידור מדיני כזה או אחר. אנשים חשבו שבפינוי בית הקברות הם מקלים את מימוש ההתנתקות. לא רק התושבים חשבו כך, אלא גם שר הביטחון".
פניית מופז
"כבוד הרב", פנה אלי שר הביטחון דאז, שאול מופז, חודשים אחדים לפני ההתנתקות, בנוכחות כל הגורמים שעסקו בתוכנית. "משפחות מסוימות החליטו לעזוב את גוש קטיף קודם לפינוי הכללי. נמסר לי שמה שמעכב אותן הוא הוצאת קבר יקירם מבית הקברות, ולכך אתה מתנגד. אני רוצה שתבין שזה עשוי להקל עלינו בהמשך הדרך, שיהיו בגוש פחות משפחות לפינוי."
הסברתי לו שעל פי ההלכה אסור לפנות אף קבר לפני שאחרון המתיישבים עוזב את השטח, כי רק אז חלה ההגדרה של "מקום שאינו משתמר". הוא לחץ עלי, אבל לא זזתי מעמדתי, שההלכה היא הקובעת. על עשייה זו "זכתה" הרבנות הצבאית, ו"זכיתי" אף אני, לקיתונות של שנאה, שׂטנה, תיעוב ואיומים. גם היום משתמרים רגשות אלו כגחלי רתמים, שאף שנדמה מבחוץ שכּבוּ, מדי פעם הם עולים ובוערים מחדש. לראשונה נחשפתי לרגשות אלו כאשר השתתפתי בעצרת לחיזוק תושבי גוש קטיף, שנערכה בשכונתי. הדובר הראשי - ידידי, איש מכובד, מקובל ומפורסם - היה הראשון להגדיר אותי כאויב העם: "ומי שאחראי למעשה הנורא, לחילול קודש הקודשים, לעקירת הקברים מבית הקברות - מעשה שלא יסולח - יושב כאן עכשיו".
הוא מתאר את תחושותיו למשמע הדברים הנוקבים והישירים: "דמי ירד מראשי אל רגלי, החוורתי כסיד, וחשתי על בשרי את אמיתוּת המאמר, "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים".
הרב וייס אף חושף כי חייו הפכו לסיוט מהיום בו בוצעה תכנית ההתנתקות. "בימים שקדמו להתנתקות זכיתי בהערכה ובכבוד; הן מצד חובשי ספסלי "בית המדרש שלי" והן מצד האדם הממוצע ברחוב. כשבאתי לשמחה - דרך משל - יש שקידמו אותי בשירה ובריקודים ויש אף שנשאו אותי על כתפיהם. ולאחריה לאן הלכתי? אל מקום שבו אובטחתי על ידי אנשי השב"כ, ולא מפני אויבי ישראל - כי אם מפני אוהבַי אתמול, שהפכו לשונאי היום. החתונות היו מדד בעבורי. בחתונות יכולתי לראות עין בעין את נקודת השבר. לפני שהתחילו לזהות אותי כ"משתף פעולה", היו מקבלים אותי בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף", לעתים היו מרימים אותי על הכתפיים ושרים... אולם מרגע ההתנכרות, חששתי להופיע באירועים".
"המחותן ביקש שלא אגיע לחתונה"
דוגמה אישית קרובה: "בנו של גיסי, מעופרה, דרך משל, התחתן - וערכו לו ביישוב "שבת חתן".
אמרתי לגיסי שלצערי לא אוכל להגיע, משום שאני חושש מתגובת הסביבה. הוא נעצב מאוד ולחץ שנבוא. אנחנו משפחה קטנה. רק משום שחששתי שמא נשבִּית את השמחה, החלטנו בסופו של דבר, שעתיים לפני שבת, לנסוע. ואכן - את אשר יגורתי בא. בשבת היה מי שמימש את חששותיי ויצר פרובוקציה לא נעימה תוך כדי התפילה, בתוככי בית הכנסת. אמת, 99 אחוזים מאנשי עופרה הגנו עלי, אבל די לעתים באחד כדי להשבית את השמחה. מן האחד הזה חששתי תמיד. דוגמה קיצונית יותר היתה כאשר רב צבאי, שבתו עמדה להינשא לבחור מישיבת 'מרכז הרב', היה גאה להזמין אותי - הרב הראשי לצה"ל - לחתונה.
הוא ביקש שאברך את הברכה האחרונה. אבל יומיים לפני החתונה הוא התקשר, נבוך. המחותן הודיע לו שאם אני אגיע - הוא לא יגיע. הרגעתי אותו מיד שלא אגיע.
"אחרי ההתנתקות הזדמָּנוּ לשתי חתונות בערב אחד. בראשונה, נכחה צילה בר אלי, אמו של הרב עמיטל בר אלי. הרב עמיטל ישב אז בכלא על סירוב פקודה. הרב עמיטל, רב החטיבה הצפונית של רצועת עזה, היה מחובר בעבותות אהבה לגוש קטיף ולתושביו. התרעתי חזור והתרע בפני שלטונות הצבא, ביקשתי לשחרר אותו מהצורך להשתתף בהתנתקות ולא נעניתי. בהגיע יום פקודה, הוא קרא לחיילים לא לקחת חלק בהתנתקות, הודח ונכלא. דיברתי על הקלת עונשו עם הפרקליט הצבאי הראשי, ואף ביקרתי אצלו בכלא.
"אמו ניגשה בחתונה ההיא לאשתי ונישקה וחיבקה אותה ואמרה: אנחנו מוקירים את בעלך, על הדרך שבה נהג בבננו. משם עברנו לחתונה האחרת, במלון שלום. במלון זה ממש, בימים שאחרי ההתנתקות, התאכסנו חלק מהמתיישבים המפונים. ברגע שנכנסתי, התנפלו עלי המתיישבים וכמעט קרעו אותי כדג, בצרחות, בצעקות ובאיומים. למזלי היה שם, בין המפונים, אחיו של מחותני - מיכאל פיקאר. אילולא האיש הזה הגן עלי, לא הייתי יוצא ממלון שלום בשלום".
"עכשיו הייתי רוצח אותך"
"חתונה אחרת שהייתי בה אורח רצוי, ואף התכבדתי בברכה, השתנתה באחת כשנכנסתי לשירותים ומישהו בלתי מוכר נעץ בי עיניים מאיימות, ואמר: "עכשיו הייתי רוצח אותך, עכשיו הייתי רוצח אותך!" ואני אכן פחדתי. יצאתי משם כשכולי רועד. חתונה, חוויית שיא של שמחה שחוויתי לפני ההתנתקות, הפכה לחרדה נוראה שחוויתי אחריה".
בסיום ספרו, מספר הרב וייס על אירוע שחווה בכותל המערבי אותו לא יוכל לשכוח: "יום חמישי, כ"ט באדר א' תשס"ח, 6.3.2008, ערב ראש חודש אדר ב', בשעה 19:00, עמדתי אל מול הכותל המערבי, מקום שמעולם לא זזה ממנו שכינה, נוגע בקודש הקודשים, מתחבר בלהט אש אל האבנים הקרות, ונושא תפילה ובקשה לאבי שבשמים. בזווית העין, הבחנתי בבני נוער בני 16 17 מתגודדים. חלק מהם צילם אותי בטלפון נייד והחלק האחר התקרב אלי ושאל, "איך קוראים לך?" לא הסטתי את מבטי מן הכותל, המשכתי בתפילתי, והם בשלהם: "קוראים לך ישראל וייס?" אני שותק.
"הצעירים, חובשי כיפות גדולות, עטורי פיאות וציציות מתנופפות, הולכים וסוגרים עלי. לראשונה בחיי חשתי מאוים, ודווקא במקום המקודש ביותר לעם היהודי. ראיתי מאחוריי עשרות רבות של צעירים, מבקשי רעתי. הצעירים, מתברר, הגיעו לכותל המערבי במצוות רבניהם, במסגרת הפגנה למען תושבי שדרות. לא חלפו אלא שניות אחדות, והתחלתי לחוות דחיפות קלות, מלוות בדברי נאצה. החלטתי לעזוב את מחילות הכותל ולמלט את נפשי. בדרכי אל עבר היציאה הלך ההמון שליווה אותי והתעצם, והצעקות, הדחיפות והאיומים הפכו לתוקפניים יותר ויותר. הידיים שימשו לאגרופים, והרגליים לבעיטות. אחזה בי חולשה וחשתי שאני עומד לאבד את הכרתי.
"פחדתי מלינץ', לינץ' של יהודים ביהודי. אלא שאז הגיעו שלושה שוטרים וחילצו אותי מן החבורה, שהתפזרה בהמון".
הוא מסכם את הרגעים: "פחד גדול ליווה אותי, פחד על חיי, אבל גדול ממנו היה העלבון, עלבון מפני השנאה התהומית, ואכזבה למראה אש התיעוב של צעירים מוסתים, עטורי כיפות ופיאות. שמעתי עשרות פעמים את סניגוריית ההדחקה: "קומץ", "שוליים", "עשבים שוטים".
"על בשרי חזיתי וחוויתי: לא קומץ ולא שוליים, כי אם המון אדם, שמחפש המון דם, דם יהודי. לא עשבים ולא שוטים - עצים הנטועים בשנאת אמונתם, המלובה בבית אבא והמגובה בבית המדרש, שנאה מאורגנת שאינני מאמין שהיא מגיעה 'יש מאין'. דווקא שם, במקום ששילם עם ישראל את הגבוה במחירים על שנאת חינם, דווקא שם קיבלתי בשידור חוזר תזכורת לחורבן הבית השלישי, שלא ייתכן שייבנה על מה שבגינו חרב.
"בדיוק כשהגעתי לתחנת המשטרה של העיר העתיקה בירושלים למסור עדות ולזהות את התוקפים, התקבלה, לדאבון לב, ההודעה הראשונה על מתקפת הטרור של המחבל הארור בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, הישיבה שבה למדתי וחייתי שש שנים. אלף ואחת פעמים שמעתי את המושג "אהבת ישראל" בישיבה, עד שהוא זרם בעורקי כל יום - כל היום. אבל ברגע האמת - רק בורא עולם יודע עד כמה רציתי ביום הנורא ההוא, באמת ובתמים ובכל מאודי, לכבד את זכר שמונת הקדושים בנוכחותי. לא יכולתי. פחדתי שגם בלוויה יתקפו אותי. אינני יכול להראות פניי בישיבה, לצערי הרב - אינני רצוי שם".
הרב וייס בוחר לסיים את הפרק שחלקים ממנו הובאו בפניכם עד כה, בפסקי הלכה שהתירו לו להעביר את הקברים המדוברים מגוש קטיף.
הגאון, רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א:
"כיוון שיש חשש שלאחר פינוי התושבים מהשטח יהיה ביזיון לנפטרים הטמונים שם, מותר לפנות את הקברים ולהעלותם לארץ ישראל".
הרב וואזנר ציין בפסקו גם את פרטי ההלכה (הפסק הכתוב מצוי בידי).
סא"ל במיל' הרב יעקב רוז'ה שליט"א, יועצי ההלכתי בנושא השכול, רב זק"א, רב המכון לרפואה משפטית באבו כביר וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל:
"אין שום צל של ספק שבמקרה שלא יישארו מתיישבים במקום, לא רק שחובה להוציא את הנפטרים, כי אם מצווה! ההלכה היא האוטוריטה, היא הקובעת, ולמשפחה - עם כל ההבנה והצער - אין מעמד כנגד ההלכה."
למותר לציין כי גם הרב עמאר והרב מצגר, הרבנים הראשיים לישראל, הוציאו פסקי הלכה מנומקים, המגבים את פינוי הקברים!
בפתיחת פרק זה בספר, מצהיר הרב וייס: "רגע לפני שאני נכנס למהותם של דברים, אני מזמין את הקוראים להציץ אל מעטֶה המציאות והאווירה שבהן פעלתי בתקופה ההיא, שתיקרא בעגה המקומית 'התנתקות'.
"אני עלול, כמובן, לקומם עלי את מתנגדיי, בעתיד כבעבר, אבל לא יעלה בידם להכחיש את ששמעו אוזני ואת שראו עיני. דווקא לנוכח ההתנפלויות, ההשמצות וההכחשות שליוו את עשייתי במהלך ההתנתקות, עלי לשוב ולציין כי אני עומד מאחורי כל אמירה בספרי, המשפטים משפטי אמת הם, ואני מוכן לעמוד בפני כל בית דין, של מעלה ושל מטה כאחד, אם אדרש" .
"במוצאי תשעה באב תשס"ה, 15 באוגוסט 2005, פונו 8,000 מתיישבי גוש קטיף מבתיהם. בכך בוצעה בפועל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. לא אחת שמעתי אנשים אומרים לי, שאילו רק יצאתי נגד ההתנתקות, אילו רק הייתי דופק על השולחן, אילו רק הייתי מורה לחיילי צה"ל שלא לציית לפקודת ההתנתקות - רכבת הפינוי לא היתה יוצאת לדרכה".
"שרון נראה כשור המסתער מול הסדין האדום ונוגח בו"
וכך מתחיל הרבצ"ר לתאר איך נראתה התוכנית הנפשעת בעיניו: "ישבתי לא פעם עם ראש הממשלה, בישיבות שנסבו על דרכי המימוש של תוכנית ההתנתקות וראיתי אותו בפעולתו: הר אדם, מסתער על היעדים בנחישות ובעוצמות שאי אפשר לעמוד בפניהן. חוויתי את המכבש האימתני הזה עולה על כל מכשול אפשרי - אנושי ואחר. ראיתי את הצונאמי האנושי הזה מדכא כל שביב של מרד, שמעתי את נהמותיו, שהיו כגלי הים המתנפצים אל ראשיהם של הסוררים. הייתי עֵד לפקודות שנתן, שנדמו בעיני למעין טיל מונחה המשוגר אל יעדו - וידעתי שהוא יגיע אל המטרה. לא אחת דמיתי בעיני רוחי את ראש הממשלה לשור המסתער מול הסדין האדום ונוגח בו. ראיתי אותו גוהר על המפות וגוער באנשים שלא עמדו בקצב הראוי ובלוחות הזמנים שקבע. משום כל אלה, אני מתקשה להבין כיצד זה לא ראו המתיישבים את המראות ולא שמעו את הקולות, ולא הבינו את המשמעויות, ותחת זאת דבקו בהבטחת "היֹה לא תהיה".
"משום הזיכרון הקולקטיבי הקצר, אני מבקש להניח בפניכם לבֵנים אחדות מחומת תוכנית ההתנתקות שהניח שרון, במהלך השנה שקדמה למימושה. הרכבת יצאה לדרכה בכנס הרצליה 2003, ובכל תחנה ותחנה צירף אליה שרון קרון נוסף, עד שאל התחנה הסופית הגיע הקטר שרון עמוס לעייפה ומצויד בכל שנדרש".
"התפטרויות לא עשו עליו כל רושם. ראשוני המתפטרים, אפי אֵיתם והרב יצחק לוי, לא העלו אפילו אגל זיעה על מצחו. גם התנגדויותיהם של צחי הנגבי, לימור לבנת ובנימין נתניהו נתקלו בקרירות מקפיאה. גם הצהרות האי אמון בראש הממשלה מצד חברי מרכז הליכוד שלא תמכו בהתנתקות, וכן כישלון ההצבעה המדינית בכנסת, לא הרפו את ידו של הבולדוזר. שרון איים על חברי מרכז הליכוד שאם יעמדו בדרכו, ייזום בחירות חדשות ויעמוד בראש מפלגה חדשה, שתממש את תוכניתו.
"התביעה התקיפה והממושכת של חוגים נרחבים למשאל-עם נדחתה על ידיו באופן נחרץ: רק הכנסת תחליט, החליט המחליט, הכנסת ולא העם! כל צמתי ישראל מלאו כתום, אבל האיש - "עיוור צבעים". פה ושם נשמעו איומים לרצח נוסף של ראש ממשלה בישראל, אבל אריק מלך ישראל דהר אל יעדו.
ב-24 באוקטובר 2004, עבר בממשלה חוק פינוי פיצוי, שהטיל בצד הפיצויים עונשי מאסר על מי שיסרב לפינוי ועל מי שאינם מתיישבים שייכנסו לתחומי גוש קטיף. חוק פינוי פיצוי התקבל בהמשך בכנסת, ברוב של 59, מול 40 מתנגדים, וחמישה נמנעים. באותו חודש פוטרו חברי המפד"ל הנותרים. בהמשך פיטר שרון גם את מקורביו, שרי שינוי, בגין הצבעתם נגד תקציב המדינה.
שוב התברר שיותר משחשובים המקורבים, חשובה התוכנית ומימושה. מרכז הליכוד גיבה את ראש הממשלה ואישר את צירוף העבודה לממשלה, דבר שהבטיח לשרון יציבות והישרדות. בשלב ההוא פוטר גם ח"כ עוזי לנדאו, מנהיג המורדים".
"בהוראת שרון, לא האריך שר הביטחון מופז את שירותו של הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון מעבר לשלוש שנים - תקדים שנדף ממנו ריח פוליטי חריף ושמופז התקשה מאוד להסבירו לעם ישראל. תחתיו מונה מי שיהפוך לעושה דברו ונאמן ביתו של שרון ובניו - דן חלוץ. לי עצמי, כאשר שאלתי אותו, 'אדוני ראש הממשלה, אתה שנטעת, מה ראית לעקור?' ענה: 'כבוד הרב, אני מבין בביטחון, ואני מבטיח לך ולעם ישראל ארבעים שנות שקט'...
"תחושתו של העם היושב בציון לא היתה נוחה מן הדיקטטורה הדמוקרטית של העומד בראשה, ועם זאת - נקעה נפשו מן הפיגועים, מן המתאבדים, הקסאמים והפצמ"רים, עד שביקש לתת צ'אנס לשלום. העם ביקש לחלום על שקט ולהשיב את הביטחון ליישובים וליושביהם. לאחר ההתנתקות, הבטיחו קברניטי ההתנתקות, אם יהיה עוד פעם אחת ירי קסאמים - נמחק את עזה. מה שלא הבטיחו לנו - הוא לקיים...".
דן חלוץ מכונה אנושית
על דן חלוץ, מי שפיקד בפועל על התכנית, כותב הרבצ"ר לשעבר: "אני, שהייתי - בתוקף תפקידי - קרוב לעשיית הרמטכ"ל, אינני יכול לומר לצערי שזיהיתי לחלוחית של דמעה בזווית עינו. ההפך הוא הנכון: הוא הצטייר בעיניי כמכונה אנושית, בדגש על המכונה. יותר משראיתי במפעל התעשייתי הצבאי הזה חמימות, אנושיות ואמפתיה, ראיתי מצד הרמטכ"ל קרירות נוכח רגישויותיו הידועות בעניינים אחרים - כאשר סיכם את תחושותיו בעקבות הפצצה לחיסול מבוקש בעזה שבה נהרגו 14 אזרחים, בהם ילדים, כ"נגיעה קלה בכנף", וכאשר דאג למכור את מניותיו בבורסה ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה. הוא שידר נחישות של "מוכוון מטרה", הוא הכין את הכוחות לביצוע מושלם, הוא רתם את כל העתודות הצבאיות וביצע אין ספור תרגילי מודל. ראיתי לנגד עיני, לא אחת, עשרות ומאות חיילים בדבוקה אנושית, משולבים זה בזה כחומה בצורה, שאפילו סדק של כלום אינו מסוגל להיווצר בה, שלא לומר בקיעים".
"הורו לי להישאר בתפקיד"
כפי שניתן להבין, כאדם דתי, ובמיוחד כאדם שמכהן בתפקיד רבני וכאיש אם הישיבות החרד"ליות, 'מרכז הרב', היה קשה לרב וייס לעכל את העובדה כי הוא למעשה משרת אינטרסים של ראש ממשלה מטורף שעובר על אחת מהמצוות היותר חשובות בתורת ישראל. אז איך נראתה התקופה הנוראית הזו מבחינה דתית?
על-כך כותב הרב וייס: "אדם מניח תפילין בכל יום - של ראש ושל יד. בתפילין של ראש יש ארבעה בתים, בתפילין של יד יש בית אחד. הראש - חשוב שיחשוב, שיתלבט, שיהרהר, שיניח את כל האופציות, אבל בסופו של דבר, אחרי כל ההתלבטות - יש הוצאה אל הפועל דרך היד האחת. כשהולכים אל המעשה אסור להתבלבל. על פי חוק זה נהגתי משעה שהבנתי, כשנה לפני ההתנתקות, שהכוונה היא רצינית והיא תצא אל הפועל. נקרעתי.
"לא היה בכיר ממני וקרוב ממני למתיישבים. גדלתי בישיבת 'מרכז הרב', במכון 'הרי פישל', התחנכתי על ארץ ישראל, על קדושת הארץ, על ההתיישבות, וכך גם חינכתי את ילדיי. כל מה שעטף אותי היה כתום, ופתאום נדרשתי לעקור. היתה בי סערה רבה, לילות ללא שינה: מהו מקומי בתהליך הזה? 'ישראל', שאלתי את עצמי, 'מה אתה עושה פה? איך אתה עומד מול החברים שלך?' ואז גיבשתי דעה, לא ביום ולא ביומיים, והחלטתי חד משמעית שעלי להישאר במקום שבו הייתי. זו היתה גם הבת-קול שבקעה מגרונם של גדולי ישראל. באתי אליהם, הנחתי לפתחם את מצוקותיי ושאלתי אותם מה עלי לעשות. ובזה אחר זה, כל אחד בסגנונו וכל אחד בעוצמות האמירה שלו - כולם הורו לי להמשיך בתפקידי".
הוא לא מפרט בפני מי הציג את השאלה.
דברי הגר"מ אליהו
"יש מי שאמר: ייהרג ובל יעבור. "סירוב פקודה ראוי אפילו לגזר דין מוות," אמר לי הרב גד נבון זצ"ל, "כי הוא מערער את כוח העמידה של עם ישראל." אחרים היו נחרצים פחות: עם מורי ורבי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שוחחתי על העניין שלוש פעמים במועדים שונים.
בפעם הראשונה אמר: "כששואלים אותי - אני אומר: אם יש לחייל פקודה, ייכנס לבית כמו בתשעה באב ויתחיל לבכות. איך שיֵפרשו - יֵפרשו... בעיקרון, אסור לסרב פקודה - אבל אי אפשר לצוות בניגוד לרצונו. אסור להרים יד, ומי שמרים יד נקרא רשע - מכל הצדדים". בפעם השנייה הוסיף: "אם חייל רוצה לפנות, יוריד דמעות [ו]יפנה. אני מתפלל ומאמין שלא תהיה התנתקות ולא יהיה פינוי. צריך ללמוד מיפתח הגלעדי... הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות... הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, האם ניתן אותה למישהו אחר? אסור להתנתק! החייל מסכן, הוא לא יכול להתפטר, הוא נמצא בין הפטיש לסדן, ועל כן יֵפנה, אבל בבכי.". בפעם השלישית הציע: "המצב הזה, הוא איננו מונח רק על הרבצ"ר, כי אם על כלל ישראל, ולכן יש לפנות לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית, שיִפְסקו... זה שייך לכלל, שייך למוסריות, זה נושא הלכתי מוחלט. כאיש צבא, אני לא יכול לומר לך להגיד לחיילים לסרב פקודה".
הרב וייס אף תוקף את תוקפיו שגינו אותו בשעת פינוי הקברים בחבל עזה: "פינוי בית הקברות הפך ללב לבה של אש המחלוקת בימי ההתנתקות. מן ההיבט ההלכתי, מדובר בהלכה ברורה, הכרחית, שהיתה מוסכמת על כל פוסקי הדור שפניתי אליהם, שלא רק התירו את מימושה אלא התייחסו לפינוי הקברים כלטיפול במֵתֵי מצווה, בשל היות הקברים "מקום שאינו משתמר".
למותר לציין שהרבנים הראשיים לישראל, הרב עמאר והרב מצגר, ורבנים רבים אחרים הוציאו פסקי הלכה מנומקים, המגבּים את פינוי הקברים. כיוון שההלכה היהודית מבקשת לשמר את קדושת המת וכיוון שמציאות העבר מלמדת שאויבי ישראל מחללים קברים, מחייבת ההלכה את הוצאת הנפטרים, למען שמירתם. ההלכה היהודית מחייבת פינוים של קברים כאשר בית הקברות מוגדר "מקום שאינו משתמר"; כאשר אין עוד אפשרות, לא לתושבים, לא לצה"ל ולא למדינת ישראל, לשמר את הקברים.
מנקודת מבטן של המשפחות, לעומת זאת, היה מדובר בנושא טעון, והן לחצו בכל דרך אפשרית להשאיר את יקיריהם במקומם. לצערי, שום חברה קדישא אזרחית לא רצתה לעסוק בנושא כאוב זה בגוש קטיף, גם לא אנשי זק"א, שהדירו רגליהם מן המקום. משום כך התגייסה הרבנות הצבאית למימוש משימת הקודש של פינוי מֵתי המצווה. הצעתי את שירותי ולקחתי על עצמי משימה כבדה מאוד, במודע, מתוך אמונה ביכולתי להקל. לכן המתקפה עלי בתחום הזה, השאלה למה פיניתי את בית הקברות, נשמעת הזויה, מכוערת ולא הגונה.
"היה עליהם להודות לי על שדאגתי לפנות את הקברים, להודות לי על שאני - הבקיא בתחום - עשיתי את המלאכה, ועל האופן שבו עשיתי זאת, ועל הקדושה שבה נהגתי איתם. אף אחת מן המשפחות לא הסכימה לפינוי בית הקברות. פינוי בית הקברות נתפס, ובצדק, כאחד התשלומים היותר כואבים שהמתיישבים התבקשו לשלם. לנפטר אין פֶּה לזעוק את כאבו, ולכן הוא נזקק לסניגורים, שנמצאו ברבני היישובים ובמשפחות. אלו ואלו ביקשו למצוא נוסחה שבה אפשר יהיה להותיר את המת על מקומו, וגם באיזשהו אופן לעלות לקברו, בסידור מדיני כזה או אחר. אנשים חשבו שבפינוי בית הקברות הם מקלים את מימוש ההתנתקות. לא רק התושבים חשבו כך, אלא גם שר הביטחון".
פניית מופז
"כבוד הרב", פנה אלי שר הביטחון דאז, שאול מופז, חודשים אחדים לפני ההתנתקות, בנוכחות כל הגורמים שעסקו בתוכנית. "משפחות מסוימות החליטו לעזוב את גוש קטיף קודם לפינוי הכללי. נמסר לי שמה שמעכב אותן הוא הוצאת קבר יקירם מבית הקברות, ולכך אתה מתנגד. אני רוצה שתבין שזה עשוי להקל עלינו בהמשך הדרך, שיהיו בגוש פחות משפחות לפינוי."
הסברתי לו שעל פי ההלכה אסור לפנות אף קבר לפני שאחרון המתיישבים עוזב את השטח, כי רק אז חלה ההגדרה של "מקום שאינו משתמר". הוא לחץ עלי, אבל לא זזתי מעמדתי, שההלכה היא הקובעת. על עשייה זו "זכתה" הרבנות הצבאית, ו"זכיתי" אף אני, לקיתונות של שנאה, שׂטנה, תיעוב ואיומים. גם היום משתמרים רגשות אלו כגחלי רתמים, שאף שנדמה מבחוץ שכּבוּ, מדי פעם הם עולים ובוערים מחדש. לראשונה נחשפתי לרגשות אלו כאשר השתתפתי בעצרת לחיזוק תושבי גוש קטיף, שנערכה בשכונתי. הדובר הראשי - ידידי, איש מכובד, מקובל ומפורסם - היה הראשון להגדיר אותי כאויב העם: "ומי שאחראי למעשה הנורא, לחילול קודש הקודשים, לעקירת הקברים מבית הקברות - מעשה שלא יסולח - יושב כאן עכשיו".
הוא מתאר את תחושותיו למשמע הדברים הנוקבים והישירים: "דמי ירד מראשי אל רגלי, החוורתי כסיד, וחשתי על בשרי את אמיתוּת המאמר, "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים".
הרב וייס אף חושף כי חייו הפכו לסיוט מהיום בו בוצעה תכנית ההתנתקות. "בימים שקדמו להתנתקות זכיתי בהערכה ובכבוד; הן מצד חובשי ספסלי "בית המדרש שלי" והן מצד האדם הממוצע ברחוב. כשבאתי לשמחה - דרך משל - יש שקידמו אותי בשירה ובריקודים ויש אף שנשאו אותי על כתפיהם. ולאחריה לאן הלכתי? אל מקום שבו אובטחתי על ידי אנשי השב"כ, ולא מפני אויבי ישראל - כי אם מפני אוהבַי אתמול, שהפכו לשונאי היום. החתונות היו מדד בעבורי. בחתונות יכולתי לראות עין בעין את נקודת השבר. לפני שהתחילו לזהות אותי כ"משתף פעולה", היו מקבלים אותי בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף", לעתים היו מרימים אותי על הכתפיים ושרים... אולם מרגע ההתנכרות, חששתי להופיע באירועים".
"המחותן ביקש שלא אגיע לחתונה"
דוגמה אישית קרובה: "בנו של גיסי, מעופרה, דרך משל, התחתן - וערכו לו ביישוב "שבת חתן".
אמרתי לגיסי שלצערי לא אוכל להגיע, משום שאני חושש מתגובת הסביבה. הוא נעצב מאוד ולחץ שנבוא. אנחנו משפחה קטנה. רק משום שחששתי שמא נשבִּית את השמחה, החלטנו בסופו של דבר, שעתיים לפני שבת, לנסוע. ואכן - את אשר יגורתי בא. בשבת היה מי שמימש את חששותיי ויצר פרובוקציה לא נעימה תוך כדי התפילה, בתוככי בית הכנסת. אמת, 99 אחוזים מאנשי עופרה הגנו עלי, אבל די לעתים באחד כדי להשבית את השמחה. מן האחד הזה חששתי תמיד. דוגמה קיצונית יותר היתה כאשר רב צבאי, שבתו עמדה להינשא לבחור מישיבת 'מרכז הרב', היה גאה להזמין אותי - הרב הראשי לצה"ל - לחתונה.
הוא ביקש שאברך את הברכה האחרונה. אבל יומיים לפני החתונה הוא התקשר, נבוך. המחותן הודיע לו שאם אני אגיע - הוא לא יגיע. הרגעתי אותו מיד שלא אגיע.
"אחרי ההתנתקות הזדמָּנוּ לשתי חתונות בערב אחד. בראשונה, נכחה צילה בר אלי, אמו של הרב עמיטל בר אלי. הרב עמיטל ישב אז בכלא על סירוב פקודה. הרב עמיטל, רב החטיבה הצפונית של רצועת עזה, היה מחובר בעבותות אהבה לגוש קטיף ולתושביו. התרעתי חזור והתרע בפני שלטונות הצבא, ביקשתי לשחרר אותו מהצורך להשתתף בהתנתקות ולא נעניתי. בהגיע יום פקודה, הוא קרא לחיילים לא לקחת חלק בהתנתקות, הודח ונכלא. דיברתי על הקלת עונשו עם הפרקליט הצבאי הראשי, ואף ביקרתי אצלו בכלא.
"אמו ניגשה בחתונה ההיא לאשתי ונישקה וחיבקה אותה ואמרה: אנחנו מוקירים את בעלך, על הדרך שבה נהג בבננו. משם עברנו לחתונה האחרת, במלון שלום. במלון זה ממש, בימים שאחרי ההתנתקות, התאכסנו חלק מהמתיישבים המפונים. ברגע שנכנסתי, התנפלו עלי המתיישבים וכמעט קרעו אותי כדג, בצרחות, בצעקות ובאיומים. למזלי היה שם, בין המפונים, אחיו של מחותני - מיכאל פיקאר. אילולא האיש הזה הגן עלי, לא הייתי יוצא ממלון שלום בשלום".
"עכשיו הייתי רוצח אותך"
"חתונה אחרת שהייתי בה אורח רצוי, ואף התכבדתי בברכה, השתנתה באחת כשנכנסתי לשירותים ומישהו בלתי מוכר נעץ בי עיניים מאיימות, ואמר: "עכשיו הייתי רוצח אותך, עכשיו הייתי רוצח אותך!" ואני אכן פחדתי. יצאתי משם כשכולי רועד. חתונה, חוויית שיא של שמחה שחוויתי לפני ההתנתקות, הפכה לחרדה נוראה שחוויתי אחריה".
בסיום ספרו, מספר הרב וייס על אירוע שחווה בכותל המערבי אותו לא יוכל לשכוח: "יום חמישי, כ"ט באדר א' תשס"ח, 6.3.2008, ערב ראש חודש אדר ב', בשעה 19:00, עמדתי אל מול הכותל המערבי, מקום שמעולם לא זזה ממנו שכינה, נוגע בקודש הקודשים, מתחבר בלהט אש אל האבנים הקרות, ונושא תפילה ובקשה לאבי שבשמים. בזווית העין, הבחנתי בבני נוער בני 16 17 מתגודדים. חלק מהם צילם אותי בטלפון נייד והחלק האחר התקרב אלי ושאל, "איך קוראים לך?" לא הסטתי את מבטי מן הכותל, המשכתי בתפילתי, והם בשלהם: "קוראים לך ישראל וייס?" אני שותק.
"הצעירים, חובשי כיפות גדולות, עטורי פיאות וציציות מתנופפות, הולכים וסוגרים עלי. לראשונה בחיי חשתי מאוים, ודווקא במקום המקודש ביותר לעם היהודי. ראיתי מאחוריי עשרות רבות של צעירים, מבקשי רעתי. הצעירים, מתברר, הגיעו לכותל המערבי במצוות רבניהם, במסגרת הפגנה למען תושבי שדרות. לא חלפו אלא שניות אחדות, והתחלתי לחוות דחיפות קלות, מלוות בדברי נאצה. החלטתי לעזוב את מחילות הכותל ולמלט את נפשי. בדרכי אל עבר היציאה הלך ההמון שליווה אותי והתעצם, והצעקות, הדחיפות והאיומים הפכו לתוקפניים יותר ויותר. הידיים שימשו לאגרופים, והרגליים לבעיטות. אחזה בי חולשה וחשתי שאני עומד לאבד את הכרתי.
"פחדתי מלינץ', לינץ' של יהודים ביהודי. אלא שאז הגיעו שלושה שוטרים וחילצו אותי מן החבורה, שהתפזרה בהמון".
הוא מסכם את הרגעים: "פחד גדול ליווה אותי, פחד על חיי, אבל גדול ממנו היה העלבון, עלבון מפני השנאה התהומית, ואכזבה למראה אש התיעוב של צעירים מוסתים, עטורי כיפות ופיאות. שמעתי עשרות פעמים את סניגוריית ההדחקה: "קומץ", "שוליים", "עשבים שוטים".
"על בשרי חזיתי וחוויתי: לא קומץ ולא שוליים, כי אם המון אדם, שמחפש המון דם, דם יהודי. לא עשבים ולא שוטים - עצים הנטועים בשנאת אמונתם, המלובה בבית אבא והמגובה בבית המדרש, שנאה מאורגנת שאינני מאמין שהיא מגיעה 'יש מאין'. דווקא שם, במקום ששילם עם ישראל את הגבוה במחירים על שנאת חינם, דווקא שם קיבלתי בשידור חוזר תזכורת לחורבן הבית השלישי, שלא ייתכן שייבנה על מה שבגינו חרב.
"בדיוק כשהגעתי לתחנת המשטרה של העיר העתיקה בירושלים למסור עדות ולזהות את התוקפים, התקבלה, לדאבון לב, ההודעה הראשונה על מתקפת הטרור של המחבל הארור בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, הישיבה שבה למדתי וחייתי שש שנים. אלף ואחת פעמים שמעתי את המושג "אהבת ישראל" בישיבה, עד שהוא זרם בעורקי כל יום - כל היום. אבל ברגע האמת - רק בורא עולם יודע עד כמה רציתי ביום הנורא ההוא, באמת ובתמים ובכל מאודי, לכבד את זכר שמונת הקדושים בנוכחותי. לא יכולתי. פחדתי שגם בלוויה יתקפו אותי. אינני יכול להראות פניי בישיבה, לצערי הרב - אינני רצוי שם".
הרב וייס בוחר לסיים את הפרק שחלקים ממנו הובאו בפניכם עד כה, בפסקי הלכה שהתירו לו להעביר את הקברים המדוברים מגוש קטיף.
הגאון, רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א:
"כיוון שיש חשש שלאחר פינוי התושבים מהשטח יהיה ביזיון לנפטרים הטמונים שם, מותר לפנות את הקברים ולהעלותם לארץ ישראל".
הרב וואזנר ציין בפסקו גם את פרטי ההלכה (הפסק הכתוב מצוי בידי).
סא"ל במיל' הרב יעקב רוז'ה שליט"א, יועצי ההלכתי בנושא השכול, רב זק"א, רב המכון לרפואה משפטית באבו כביר וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל:
"אין שום צל של ספק שבמקרה שלא יישארו מתיישבים במקום, לא רק שחובה להוציא את הנפטרים, כי אם מצווה! ההלכה היא האוטוריטה, היא הקובעת, ולמשפחה - עם כל ההבנה והצער - אין מעמד כנגד ההלכה."
למותר לציין כי גם הרב עמאר והרב מצגר, הרבנים הראשיים לישראל, הוציאו פסקי הלכה מנומקים, המגבים את פינוי הקברים!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
