מרדכי לביא

מעמד הר-סיני הוא חלומו של כל נער. החלום, בדרך כלל, מלא דמיונות. אין אחד שלא היה רוצה לראות את עצמו שם. אולי זו הגזמה, אבל ההגדרה 'מעמד הר סיני' - יכולה בהחלט לתאר את מה שהרגשתי וחשתי בכינוס השלוחים, כשראיתי מול העיניים, במקום אחד, את הפרויקט היהודי הכי גדול בהיסטוריה - והבנתי שאנשים האלה, וויתרו על הכל - למען כולנו.

ברגע צילום התמונה הקבוצתית, עמדתי מול השליחים וחשבתי מה היה אומר כעת הרבי, אם היה צץ ל-30 שניות ורואה מבול של אנשים שעושים כעת בדיוק את מה שהוא הנחיל להם: "אהבת ישראל".

***
אני לא רוצה לנקוב כאן בשמות, אבל היה יהודי די 'רחוק' שהיה איתנו במשלחת העיתונאים. הוא הגיע רק לסקר וחזר ביד עם משהו הרבה יותר משמעותי. הוא פשוט נשאב פנימה, עמוק-עמוק, הכי עמוק שרק אפשר.

הוא הגיע לציון של הרבי, כי זה היה בתוכנית. כשהוא היה שם, מסתבר, האור של הרבי נגע בנשמתו. שעה קלה אחרי שיצא מהציון, הוא הלך לאכול - כמו שנוהג כל חייו. כשרות? "העיקר שיהיה טעים"...

הפעם, ה"טעים" כבר לא עבד. וכך הוא סיפר לי, בעיניים דומעות: "הגוף שלי פשוט נגעל ופלט את כל מה שאכלתי. הרגשתי נורא. איך אני יכול לעשות דבר כזה. פתאום עלו אצלי מחשבות על המושג 'יהודי'. אמרתי לעצמי: איך יהודי שהיה אצל הרבי יכול להכניס לגופו אוכל לא כשר. זה פשוט מגעיל אותי"...

***
כל-כך רציתי להרגיש מה שהרגישו השלוחים כשפצחו בריקוד יהודי קדוש בבנקט... השמחה שהייתה שם, הייתה השמחה הכי יהודית שניתן להרגיש. הם רקדו, ואני רקדתי . הם רקדו משמחה ותחושת שליחות וחיבור, אני רקדתי כי זה היה ממגנט. זה היה ריקוד של קנאה.

כל-כך הייתי רוצה שיהיה לי את הזכות להרגיש את מה שהם מרגישים כעת.

אני רקדתי איתם, ודמעתי (לא פעם אחת במהלך הימים שם). דמעות של התרגשות, של שמחה יהודית, וכן גם דמעות של כאב. אמרתי לעצמי: תראה איזה באר של זכויות יש ליהודים האלה. אלה לא שלוחי הרבי, אלה שלוחי השם יתברך. הוא זה שנותן להם, באורח בלתי-טבעי, להתקיים בגלות גם פיזית וגם כלכלית.

המעגל נסגר, כשאתה ממש רואה את יד השם. איך יהודי, שלא ממש ידע על יהדותו - "בוגולובוב". הוא סיפר בכינוס, בדמעות, שיום אחד הוא רואה ברחוב איש זר בסביבה שבה הוא גר, ברוסיה. זר, אבל חם. זר, אבל מחבק. זר, אבל כזה יודע לעשות מסאג' (בלשון בוגולובוב) נכון - ליהודי שמולו ולקרב אותו.

היהודי הזה הפך ליהודי אחר, שמאז שהוא הכיר את הרב (קמינצקי נראה לי) לא רק החיים שלו השתנו, אלא של אלפים נוספים בעולם, בזכות התרומה שלו.

ואיך הכל התחיל? מחיבוק חם ומקרב של יהודי אחד ברוסיה.

***
אני לא יודע מה סוד הקסם, לא יודע מה יש בחיוך של הרב משה קוטלרסקי, והרב מנחם ברוד, שמצליח לשבור הכל. הכל הכל. למה הם מצליחים איפה שלא תמיד אנחנו מצליחים?

להיות שליח, חשבתי לעצמי, זה ללכת עם המשפחה לנקודה מסויימת ולהפיץ יהדות. לא חשבתי על המורכבות. בנסיעה חזור לישראל, אני רואה יהודי עם חיוך טהור ניגש לדייל. "בכל חודש אני טס פעמיים לפחות", הוא סיפר לדייל הנחמד. "קיבלתי על עצמי להניח תפילין לפחות לנוסע אחד". הדייל הסתכל עליו כלא מבין, והחב"דניק, שאל אותו: מה דעתך להיות 'הקורבן' שלי?".

הדייל מיד השיב: "קורבן? חס ושלום... הייתי מסכים בשמחה, אבל עסוק ובכלל", העיר הדייל מתוך מחשבה להוריד מעליו את החב"דניק, "קיבלתי היתר מרב להניח תפילין גם בלילה, אחרי העבודה".

באותו רגע, הייתי בטוח שיתפתח עימות. מה פתאום בלילה? מה אתה מוכר לנו לוקשים... זה לא היה כך. החב"דניק, בנעימות ובסבלנות רבה, מבלי לתקוף, הסביר לו מה זה תפילין. הוא גם ניסה להסביר לו בצורה יפה מה המשמעות של תפילין ומדוע לא שייך להניח בלילה. באותו רגע, קיבלתי תובנה מוחשית, מה יש בהם, בחב"דניקים האלה. התחלתי להבין מה סוד הקסם... שלהם.

הלב, השליחות, התחושה שאתה עושה כעת עבור כלל ישראל, ולא לעצמך. כשאתה בא ממקום כזה - אין מחסומים. המילים יוצאות אחרת מהפה. הם חודרות פנימה, עמוק.

***
"אפילו על יהודי אחד בגלות תשלח שליח?", שאל בציניות העיתונאי בועז ביסמוט את הרב קוטלרסקי, בסיום הכינוס.

עכשיו, בועז כבר לא צריך תשובה.

(ומילה קטנה לבנצי ששון, נציג חב"ד שסייע לי ולעיתונאים הנוספים: תודה!)