מה התועלת בהנחת תפילין ליהודי? ה'חוזר' בראיון נדיר ● מרתק
שיחה בבנין ה- 770 בשכונת קראון הייטס, עם הגאון החסיד רבי יואל קאהן שליט"א, ה'חוזר' הראשי של כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע
מאת אברהם גרובייס
בבנין ה-770 בשכונת קראון-הייטס אנו נכנסים באקראי לחדרו המלא ספרים, בשעת עבודתו על פרויקט חייו של ה'חוזר' הראשי, הגאון רבי יואל קאהן שליט"א. בשיחה הקצרה שקיימנו עמו על מפעל השליחות האדיר שהקים כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, הוא שוחח על הנקודה הפנימית שב'מבצע תפילין', והתועלת שיש בדבר, לעצור יהודים ברחובות העיר ולקיים עמם מצוה אחת באופן חד פעמי.
ובכלל, האם לא היה עדיף לשכנע באופן שכלי על מציאות הקב"ה, ורק מניחים תפילין ליהודים רחוקים, או מקרבים באהבה מבלי ניסיונות הסברה ושכנוע על מהות מציאות הקב"ה, התורה וקיום המצוות?
אומר רבי יואל: לדאבוננו יש אולי מי שיסתכלו על פעילות זו באופן של "בדיעבד", ושאין בה תועלת אמיתית. זהו לא הדבר העיקרי. לטענתם, מי שמבקש לקרב יהודי, בתחילה הוא צריך להסביר שיש בכלל הקב"ה בעולם, אח"כ שהתורה היא מסיני, ואח"כ מהי התורה שבעל פה, (שלא יאמר שהנחת בין עיניך ממש, כמו הקראים), ורק לבסוף כשיהיה מודע למעשיו, הרי כשיניח תפילין יהיה בזה תועלת ומשמעות. זוהי טענתם.
ורבים מאלו שכבר הסכימו להניח תפילין, אינם מעוניינים בזה, ורק שהם אנשים מנומסים, הם נענים להצעה מתוך נימוס, ומובן (לכאורה) שלא נותר מכך רשימה כל שהיא בנפשם. ומה הענין במעשה חיצוני זה. ואינו דומה לפעילות הסברתית בצורה מסודרת על מהות העולם והבריאה, התופסת את שכלו והרגשתו של האדם, שאחרי לימודים אלו המעשה הינו מתוך הכרה פנימית ומתוכיות נפשו ומרצונו.
ראשית, יש להקדים שטענה זו היא היפך גמרא מפורשת! הגמ' אומרת (כתובות פו ע"א. ועוד): "במצות עשה - כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו", וטעם ההכאה היא לא בתור עונש וכיו"ב, אלא כדי שכעת יוכרח לקיים בפועל את המצווה, (וכמו שמוכח שם גם מרש"י ד"ה מכין אותו - קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים).
יבוא מישהו ויאמר: 'שוטה שכמותך מה אתה משתדל שיניח תפילין, בה בשעה שעושה זאת לא מרצון ולא מכוונה אלא רק בהכרח!? ואיזו רשימה תישאר בנפשו, שאתה מאלץ אותו לקיים את המצוה?...' וודאי אנחנו 'מאלצים' להניח תפילין באמצעות מלה טובה, ולא גרע מ"מכין אותו עד שתצא נפשו".
כאשר מבקשים לקרב יהודים, מדוע עדיפה השיטה של קיום מצוה אחת ע"פ שכנוע והסברים?
צריך תחילה להכיר מושגים בסיסיים. מה הפירוש המושג "יהודי". מהי מהותו של יהודי. אם היה מדובר ב'בן-נח', היו שהיו צודקים בטענתם. משום שכל הקשר שלו עם הקב"ה, זה באמצעות הוכחות שכליות שהעולם נברא ולא נוצר מעצמו. אבל אין לו שום קשר מהותי ופנימי עם הקב"ה. לעומת זאת, יהודי שיש לו נפש אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש (תניא פ"ב). היינו, שנשמתו של כל יהודי מצד טבעה עצמה מרגישה חלק מהקב"ה, בנים אתם לה' אלקיכם, וממילא חפצה ומשתוקקת לקיים את רצונו!
זהו רמב"ם ידועי ומפורש (הלכות גירושין ספ"ב): "כל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו – אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך מי שאינו רוצה לגרש – מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות; ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר, רוצה אני – כבר גירש לרצונו".
אלא שלאחד יש יצה"ר שמפתהו לעבור עבירות במעשה, ולאחר גורם היצה"ר לחשוב שהוא לא מאמין. אבל זהו יצר הרע בעלמא, שהרי כל ישראל מאמינים בני מאמינים.
ומהי הדרך להאיר את אור הנשמה ולגלות את אמת נשמתו שמאמין הוא? האם על ידי פילוסופיה? האם באמצעות שכנוע שכלי? – הרי ההבנה לכשעצמה היא מ'עובדין דחול', אחד אומר כך והשני טוען אחרת, ואינה שייכת ל'אלקות' שבנפשו.
הדרך היחידה לגלות את אור הנשמה, את הניצוץ האלקי הטמון בנבכי נפשו של היהודי, זה רק באמצעות דבר אלוקי שבכוחו להצית את הניצוץ הקיים בכל יהודי. דווקא על ידי קיום מצווה מעשית, שבמהותה היא ענין אלקי, כהנחת תפילין, נטילת לולב, או אמירת פסוק מהתורה.
נוסף לזה: גם עצם מה שאומרים לאותו אחד: "אתה יהודי", גם זה פועל לגלות את הקשר בינו לאביו שבשמים יותר מכל הסבר שכלי אחר. וע"ד אהבה של בן לאביו. כשכל זמן שלא מספרים לו על 'אדם', שזהו אבא שלו, אפילו אם יספרו לו שהוא אדם חכם גדול ובעל מידות תרומיות, זה לא ידבר לליבו. רק כשאומרים ומזכירים לו שזהו אבא שלו, הנה בזה מעוררים את הקשר אליו, ומיד מתמלא ברגשי אהבה וגעגועים לאביו.
ולכן גם אם שכנוע שכלי ישפיע עליו לקיים מצוה, אך ע"י קיום מצוה אחת נוגע בעמקי הנפש הרבה מעבר להסברה ופלפול שכלי!
***
כדאי לבאר יותר את מהות נשמתו של היהודי. בעל התניא כותב (תניא פרק י"ח) שלכל יהודי, יהי' מי שיהי', יש "אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו".
הסברת הדברים: ירושה לא שייכת רק בנכסים. תכונות הנפש אף הם באות בירושה. אם האדם חכם או טיפש, רחום או אכזר – הרי, בדרך כלל, תכונותו תתבטא אף בצאצאיו. אך ידידות, לדוגמא, של אדם לחברו לא תעבור בירושה אף לבניו. בן לא בהכרח אוהב אדם שאביו אוהבו. והסיבה היא פשוטה, תכונות נפש באות בירושה אך הבנה והכרה לא עוברות בירושה.
וא"כ נשאלת השאלה: היאך אברהם אבינו הוריש לבניו אחריו עד סוף כל הדורות את האהבה להקב"ה, שבאה על ידי ידיעה והכרה בגדלות הבורא? זה שצאצאיו של אברהם אבינו הם בעלי תכונות של "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים", זה דבר מובן שעובר בירושה, אך כיצד אהבה להקב"ה שמבוססת על ידיעה והכרה בגדלות ה' עוברת בירושה?
והביאור בזה: ניתן לחלק את נפשו של האדם לשלושה: (א) כח שכלו – שעל ידו לומד ומכיר את הנעשה סביבו וכדו'. ומובן שההבנה היא רובד חיצוני בנפשו. (ב) תכונות נפשו ומידותיו – אם הוא איש החסד או איש הגבורה, שתכונות אלו הינם תכונותיו עצמו ולא איזו 'הבנה' שנוספת על מציאותו. (ועל ידי יגיעה רבה ניתן לשנות). ענין זה בא בדרך כלל בירושה מדורות עברו, אך אין זה מוכרח. (ג) עצם היותו אדם. זה הדבר הכי עצמי שבנפשו ולכן אינו יכול להשתנות אף פעם. גם אם יתנהג בפועל כבעל חי – לעולם היותו אדם לא תשונה.
אפשר לומר, שזוהי כוונת בעל התניא, שזכו להמשיך 'נפש' קדושה לבניהם. היינו, שנפשם של האבות לא היתה כנפש שאר העם, היא היתה נפש מסוג אחר. כל מהות נפשם היא קדושה וביטול בתכלית להקב"ה. ומכיון שקדושתם והתקשרותם להקב"ה לא היתה דבר חיצוני בנפשם אלא כל מהותם, זה נמשך ב"ירושה" תמיד עד סוף כל הדורות: שכל יהודי, יהיה מי שיהיה, מאמין באמונה שלימה בבורא עולם ולא נדרש לראיות על כך. אהבתו להקב"ה לא כאהבת אדם לאדם שתלויה בהבנה והכרה, אלא היא היא כל מהות נפשו היהודית, אותה ירשנו ממהותם הקדושה של אבותינו.
וענין נוסף:
הבעל-התניא מסביר לגבי הויכוח בין חכמי אוה"ע לחכמי ישראל בנוגע להשגחה של הקב"ה, האם רק על צבא השמים או גם על צבא הארץ. כשטענת חכמי אוה"ע היא, שיש השפלה לומר על הקב"ה שמתעסק ומשגיח על עניינים ארציים.
והביאור בדעת חכמי ישראל שהקב"ה משגיח אף על כל צבא הארץ, יובן באמצעות הסבר הבא: ביחס למספר 'מיליון' (1,000,000) הרי המספר 100 קרוב יותר ממספר 1. אולם כאשר מדובר במספר "אין סופי", הרי 100 ו-1 שווים לגביו, גם מאחד להגיע לבלי-גבול נדרש בלי-גבול מספרים, וגם ממאה להגיע לבלי-גבול נדרש אותו דבר, בלי גבול.
וכך הוא בנוגע להקב"ה: כיון שהקב"ה הוא בלתי בעל גבול, הרי לא תיתכן שום מעלה לגביו בין התעסקות בעניינים 'גבוהים' להתעסקות בעניינים 'נמוכים'. לגביו הם שווים ממש, ואין שום מעלה לאחד לגבי זולתו.
וכאן נשאלת שאלה: איזה ענין יש בקיום מצוות מעשי, הנעשה פעמים אף ללא כל רצון, כשאין שום תנועה אהבה ויראה או אפילו של עצם הרצון לקיום המצווה?
אלא שטענה זו נובעת מתפיסה מאד מוגבלת של המושג – הקב"ה. כי אם הוא אכן גבוה מעל גבוה אך לפי ההבנה האנושית, אזי אכן לגבי מליון יש הבדל בין אחד למאה. אך אם הקב"ה הוא בלתי-מוגבל לגמרי, לא לפי השגת שכלנו הדל, אזי אין שום מעלה בסוג מצוה אחת על פני חברתה, וממה-נפשך: אם זה לא מצווה – אז גם לאהבת ה' אין כל ערך כלפיו.
אמרתי פעם למישהו, מה אעשה שהקב"ה לא התייעץ עמנו כשבחר את מצוות התורה ואת גדריהם...
לסיכום: "אין חכם כבעל הנסיון", ולאחרי שרואים בפועל את הצלחתם הכבירה של השלוחים בכל קצווי תבל, ואת רבבות היהודים שבזכותם התקרבו ומתקרבים מידי יום לקיום מצוות בפועל, שוב כל הערות על מבצעי תפילין, המבקשים לקרב יהודים לאביהם שבשמים, בטלות ומבוטלות, ואין צורך בהסברים כלל.
ויהי רצון, אשר סוף סוף בכל בני ישראל יאיר ויתגלה אור נשמתם, ויעסקו כולם בלימוד פנימיות התורה, ובעשיה עם הזולת מתוך אהבת ישראל, ונזכה מהרה לקיום ההבטחה "אימתי קא אתי מר - לכשיפוצו מעיינותך חוצה", אכי"ר.
מאפשרים לכם לקבל
