אברהם גרובייס, ברוקלין ניו-יורק

ואז ... ברגע אחד, עיניהם של למעלה מחמשת אלפים איש שהיו נעוצות בהשתאות במוישי בן העשר, הוצפו בלחלוחית. ברובם נראתה דמעה סוררת שזלגה לאט לאט על לחייהם הסמוקות. ורק מוישי, שצמרמר את כולם, חייך.

הוא, הילד הקטן בן עשר, חייך בבטחון רב. בטחון בבורא עולמים, בטחון בשליחות של הרבי המשלח זי"ע. והשלוחים המבוגרים, הרבנים, הנדיבים, כולם הצטמררו.
"אני עומד כאן ולמרות הקושי הגדול אני ממשיך לחייך, כמו שאמא שלי ע"ה לימדה אותי. כמו שאמא שלי שעכשיו מביטה עלי מלמעלה ורואה אותי, היתה רוצה שאתנהג. רק לפני חודש ימים היא נפטרה ממחלתה בגיל 33, הגעתי לכאן לכינוס השלוחים היישר מקברה שם ציינו את יום השלושים ואני מחייך ומאמין כי אני עושה את שליחות הרבי".

וכאן, מוישי כהן ממנצ'סטר, שדיבר בבטחון של אחד מגדולי הנואמים, הבהיר לנוכחים את המשמעות של ילד בנכר. מהלימודים ועד למשחקים. המותר והאסור, הנכון והמתאים, המשברים והעיקר האמונה. האמונה בצדקת הדרך. האמונה בכוח המשלח. מוישי דיבר בבאנקט, הארוע המרכזי המהווה את מרכזו של כינוס השלוחים העולמי.

האמת, רוב רובם של למעלה מארבעת אלפים השלוחים מכירים את התמודדויות הללו ממקומות מושבותיהם. מוישי רק חידד אותם. רק הלביש את המילים הנכונות לתחושות. הוא רק הבהיר כי אין בעולם כוח מכוח האמונה בבורא עולם ובמשלח, וכשהמשלח מלווה אותו, אז הוא יכול לקיים את הצוואה של אמא. הוא יכול לעמוד מול חמשת אלפים אנשים, לומר להם דבר תורה ולחייך. כן, לחייך. זוהי עוצמה שלא ניתנת להבנה. קשה להפנמה.

אתה יושב מולו ושואל את עצמך, מאין הכוח? ואתה מביט לישובים סביבך, אתה רואה את עיניהם האדומות, וכמו יכול לקרוא את מחשבותיהם ואין לך ספק שהם עסוקים באותה שאלה שאתה עסוק בה ואתה גם יודע שהמסקנה שלך ושלהם - זהה. כי אין מסקנה אחרת. כי זוהי האמת ואין בלתה. כי בלי כוח האמונה לא ניתן לחייך במצב שכזה.

ואם כאורח אתה מרגיש כך, על אחת כמה וכמה, שהם, משפחת השלוחים, חשים בכך. כולם חוסים תחת צילו של הרועה המנהיג, שזה עתה שמעו הקלטה מקולו הייחודי והמיוחד מלמד את חסידיו את השיר "צמאה לך נפשי", ונפשם עורגת אליו כאיל על אפיקי מים.

הם יודעים עד כמה מפעל השליחות היה קרוב לליבו. שמותיהם היו מונחים על שולחנו כל שעות היממה והם רואים עצמם משפחה בלב ובנפש וכאשר האיש שעל המפעל, יו"ר המרכז לעניני שליחות של חב"ד, הרה"ח משה קוטלרסקי מבקש מהם בדמעות לומר פרק תהילים לרפואתו של אחד השלוחים, הם מתפללים ביחד בכוונה כפי שמתפללים על אח. אח ורע. קולם של רבים.

למען האמת, סיפורו של כל אחד מארבעת אלפים וכמאתיים וחמישים שלוחים יכול למלא יריעה זו. לכל אחד מהם סיפור חיים מעניין ומרתק. במסגרת ביקור חטוף במרכזם של חסידי ליובאוויטש בקראון הייטס, במסדרונות מול אלפי שליחים, שגרירים, ורק להביט בתגיות ולראות את שלל המדינות אותן הם מייצגים. לשמוע פסיפס של סיפורים שמהם עולה ומשתקפת תמונת מפעל השליחות הגדול בעולם. מפעל שמתנהל זה שנים ארוכות ללא מנכ"ל, ללא יו"ר, אבל כן, גדול שעומד על גביהם, המפעל הזה מתנהל רק בכוחו ובכוח האמונה של אותו זקן וקדוש זצוק"ל.

***
עשרת ימי תשובה תש"ע.
הוא בורח לקפריסין, לחלקו התורכי של האי, לצפון קפריסין.
הוא בורח כי איננו רוצה להיות בבית ביום כיפור. הבית התחזק מעט, אבל הוא? מה לו וליום כיפור. הוא לא צם, לא מתפלל, לא חוזר בתשובה. כלום, כמו יום רגיל. ואין לו חשק שיטרידו אותו ביום הקדוש. וכמו כל 'אזרח­ישראלי' שמחפש שחרור, הוא טס לקפריסין. 

ובשדה התעופה בקפריסין מחכה לו אחד מארבעת אלפים השלוחים הפזורים על­פני הגלובוס. השליח ר' חיים הלל אזימוב (לצפון קפריסין) יודע שלכאן מגיעים הרבה ישראלים - אז הוא ממתין להם כאן, בשדה.

"ביקשתי ממנו שיכנס אלינו רק לתפילת 'כל נדרי'. לא ידעתי שהוא בורח מבית הכנסת, והוא הסכים. בערב כשהוציאו את ספר­התורה ראיתי בזווית העין שמשהו תפס אותו. לאחר התפילה ניגשתי אליו וביקשתי, 'תראה, בבוקר, בתחילת התפילה, יש לנו בעיה עם מנין. אז אולי תבוא אלינו רק מוקדם לתחילת התפילה, וכאשר יהיו עשרה יהודים אתה משוחרר'. בסדר, הוא הסכים".

"בבוקר הוא התייצב ראשון. אט אט אנשים נכנסו. היה כבר יותר ממנין, אבל הוא לא עזב. לאחר מוסף הוא ניגש ושאל אותי: מתי 'מנחה'? לאחר תפילת נעילה הוא קרא לי הצידה ואמר, תדע לך שאשתי חזרה בתשובה וידעתי שאם אשאר בישראל היא תשגע אותי. החלטתי לברוח לקפריסין. רציתי שקט, רציתי לשכוח מהיום הזה".

"כשהזמנת אותי, משום מה, לא סרבתי והגעתי. היה לי נוח אצלך ב'כל­נדרי' וכשביקשת שאבוא בבוקר מוקדם, החלטתי שלא לאכול כל הלילה עד שאגיע בבוקר לבית הכנסת. צמתי כל הלילה. בבוקר שוב היה לי נוח אצלך ולא יכולתי לעזוב. כעת אני מבקש ממך שתתקשר לביתי בישראל ותספר. היא פשוט לא תאמין".

כאלו הם יותר מארבעת אלפים שלוחים העושים רצון משלחם, כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. חדורי אמונה ומסירות, עם להט חסידי, ששום מכשול שבעולם לא יעצור אותם מלבצע את השליחות שהוטלה עליהם. בכל ימות השנה, ובעיקר בתקופות החגים, הם ניצבים בחזית על משמרתם, בכל נקודה נידחת שיש בה מעט יהודים. הם בודדים, מנותקים, אך מחוברים יותר מכל אחד אחר.

וכעת, אחרי החגים, בשבת מברכים ערב ראש חודש כסלו, הם חוזרים לצור מחצבתם, למקור השליחות. לשכונת קראון הייטס שבברוקלין. בהתוועדות חסידית הם יושבים, נפגשים, מתוועדים, וממלאים שוב את המצברים לשנה נוספת של שליחות ב'נכר'. לא בנכר - בבית. שליחות לכל החיים. "אנחנו כאן כדי להישאר", לימד אותנו הרבי. עד מתי? עד שיבוא גואל ויקבץ את כולם.

"שליח הוא בבחינה של איש אשכולות", אומר הרב משה קוטלרסקי ל'המודיע'. "הוא צריך לעשות את הכל בעשר אצבעותיו. להנהיג, לחנך, לדאוג לאוכל, לבשל, לפסוק הלכות, לבנות, לגייס משאבים, להכיר, לקרב, להקים גני ילדים ותלמודי תורה, לחנך צעירים ומבוגרים, לדאוג לקשישים, להיות אחראי על אדמיניסטרציה וכספים, להתמודד מול קשיים יום­יומיים, לנאום, להשתתף בארועי שמחה ולהבדיל בארועי אבל, וכן הלאה. 'שליח' זה תפקיד לכל החיים", מסכם ר' משה.

"ואת הכל עושה השליח לבדו, ביחד עם בני ביתו. גם ילדיו הקטנים הם שלוחים, שותפים לעשיה, שמביאים את אור היהדות למקומות הכי מרוחקים בתבל. והשנה הנוכחית הכינוס עמד בסימן 'איש וביתו באו'. כפי לשון הרבי זי"ע בקשר לחגיגת החסידים ביום זה. הכינוס שם דגש על חשיבות המשפחה בחיי השליחות. בסדנאות ובמושבים במהלך הכינוס הושם דגש מרכזי על נושאים אלו", אומר הרב קוטלרסקי, המשמש כסגן יו"ר המרכז לענייני חינוך של חב"ד, ומי שמשמש בפועל כה'אבא' וה'אמא' של כל השלוחים המפוזרים בכל העולם.

בעיית פת נכרי וחלב עכו"ם

כבר שלוש שנים אני בדרום קוריאה, אומר השליח ר' אשר הלוי ליצמן, ומשמים דואגים לנו לכל מחסורנו. אין לחם, אין חלב, אין בשר. אבל הקב"ה יודע שאנחנו צריכים להתקיים והוא שולח אנשי עסקים יהודיים למקום שיביאו לנו חבילות של אוכל. יש יהודי, איש מקצוע מיוחד ממונסי, שמגיע בכל חודש לבנות לדרום קוריאניים מעוז כלכלי חדש (למרות שבשיגרה הנני כתב כלכלי, התבקשתי עדיין שלא לחשוף את פעילותו) והוא מביא ארגזי מזון. האשה כבר מכינה גבינות מחלב שהם חולבים בעצמם.

בדרום קוריאה יש כ-­30 אלף חיילים אמריקאיים, והסטטיסטיקה אומרת שכ­2% הם יהודים. יש כ­600 יהודים בצבא ארה"ב בדרום קוריאה. יש עוד 30 אלף מורים אמריקאיים וביניהם יש מאות יהודים. לרוב הם עצמם אינם יודעים על כך. אבל זהו תפקידנו.

השליח בטביליסיה, גאורגיה, ר' מאיר קוזלובסקי, מקיים שיעור שבועי לישראלים, אנשי עסקים שמגיעים לגאורגיה (מלבד כ­3800 יהודי המקום). הוא מספר על איש עסקים שמאז ומעולם התעקש שלא להניח תפילין. לאחר שנתפס על ידי השלטונות, הזמין את השליח לתא מאסרו, ואמר "מי יודע אם לא נאסרתי רק כדי שאניח תפילין". ומאז בכל יום השליח מגיע לתא כלאו ומניח לו תפילין.

מנדל הנדל, השליח ביוון, התקשה מאוד בהשגת אישורים מהרשות המקומית להצבת חנוכיה גדולה במרכז אתונה. "פעם אחת ערכתי בר­מצוה לילד מקומי באתונה. בבר מצוה השתתף סבו שלא היה יהודי, אך הוא רפרף בעיתון המקומי שלנו וראה תמונות של הדלקת חנוכיית ענק במרכז בריסל. הוא שאל מדוע אצלנו באתונה אין אתם מקיימים את המנהג היהודי הזה. לא ידעתי שהוא חבר בעיריה המקומית, והוא התחייב לארגן את כל האישורים הנדרשים. בהדלקה הראשונה הגיע הרב מצגר מישראל וערכנו ארוע גדול".

"פעם אחת הסתובבתי בקמפוס של האוניברסיטה, וראיתי סטודנט שתולה במחזיק המפתחות שלו גדילי חוטי צמר", כך מספר ר' חיים ליטווין, שהוא דור שני לשלוחים בוואי­וויל בקונטקי. "ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה זה? הוא הסביר לי שסביו היה תולה חוטים כאלו בשני הצדדים. שני מחזיקי מפתחות. אבל אני משתמש רק במחזיק מפתחות אחד... הסברתי לו מי היה סבא ומה המשמעות של 'חוטים' אלו. מאז הוא התחיל להגיע לשיעורים והתקרב".

ר' מנחם מנדל פעלער, הינו כבר דור שני במינסוטה. על אביו אמר הרבי כי הוא יהודי ירא­שמים. ופעם שאלו הרבי כיצד הוא נוסע לעירו, והוא השיב ברכבת 24 שעות נסיעה. והרבי אמר מדוע שלא יסע באווירון שזה ביטול זמן. והשיב כי הוא מפחד, אז הרבי אמר שיקח עמו ספר תניא, וכאשר האדמו"ר הזקן איתך אין לך ממה לחשוש.
חינוך הילדים של השלוחים הוא פרויקט בפני עצמו. לכל שליח הסיפור שלו. וכיום אתה משוחח עם דור שני לשלוחים ושומע מהם כיצד התחנכו בעבר וכיצד הם מתמודדים כיום בחינוך הילדים. אחד מספר לך שלעזוב את הבית לגמרי בגיל 11 היווה אצלו משבר, והשני מספר לך כיצד הדבר היה בטבעיות גמורה, כשכל הילדים גדלו כך.

בדרך חזרה, ישבתי בטיסה ליד הרב שמעון אייזנבאך, שליח חב"ד לאילת זה 25 שנה. וכאן אתה מבין את משמעות ההקרבה של שליח למען חינוך ילדיו. כל נסיעה של הילד או הילדה ללימודים, דורשת מהאבא 20 שעות ויותר. הוא שלח את ילדיו לחינוך בקרית­מלאכי. וכשאי­אפשר לשלוח ילד לבדו באוטובוס מאילת, אבא צריך להתלוות אליו. כל נסיעה ברוטו אורכת כ­5 שעות. אבא צריך לנסוע הלוך וחזור כדי להביא את הילד. ושוב הלוך וחזור כדי להחזיר את הילד הביתה. כך מדי שבוע...

ואת ר' עקיבא קמיסר, אתה פוגש ליד הציון. בעוד שבועיים הוא יוצא לשליחות בהולנד. חדור מוטיבציה הוא הסתובב באמסטרדם כחודש ימים להכיר את השטח, לחפש מקום מתאים להתמקם, ועכשיו הוא כבר בדרך לשם. כרטיס לצד אחד...
גם התורמים - שלוחים

מפעל השלוחים עולה ממון רב. החזקת המפעל, בניית מוסדות, תפעול החגים וחיי היומיום, המבצעים המיוחדים. הארגון העולמי מממן את פעילות השליח רק בתקופה הראשונה לשליחותו. לאחר מכן עליו לדאוג בכוחות עצמו למקורות הכנסה משל עצמו לקיום המפעל האישי שהקים במו ידיו. כזה הוא שליח חב"ד סטנדרטי. אלו הם כוחותיו.

ב'באנקט' המרכזי של כינוס השלוחים אתה נפגש עם עשרות תורמים כאלו לצד השלוחים ממחוזותיהם. והם, התורמים, מרגישים שזכו להיות לעזר למפעל הכביר הזה. הם מקנאים בשלוחים עצמם, אבל משלא זכו להיות 'שליח', לפחות מרגישים מאושרים שזכו לתרום לשלוחים.

לאחרונה הוקם מפעל השמחות, המחלק סכום של כמה אלפי דולר לכל בן­שלוחים שמגיע לפרק נישואיו, וכן להולדת בן לשלוחים או לחגיגות בר­מצוה. מי שתורם ועומד מאחורי המפעל הענק הזה, הינו מר צבי הירש בוגולובוב, מהגבירים של יהודי אוקראינה, וב'באנקט' הוא חשף מעט מצפונות ליבו. כיצד התקרב לחב"ד ומה עומד מאחורי מפעל השמחות שלו.

בתחילת דבריו של בוגולובוב, הוא התבדח שהוא לא מומחה גדול לנאומים, ובמיוחד באנגלית, ולכן כאשר הרב קוטלרסקי פנה אליו בבקשה לנאום, הגיב: "עזוב, אני אשלם על כל הערב". והנה בסוף הוא מוצא את עצמו במצב שהוא גם שילם וגם עומד כאן ונואם. "זה הכוח של חב"ד", הפטיר לקול תשואות הנוכחים.

"יש כאן חמשת אלפים איש ואנרגיה עצומה. אני אספר על עצמי. אני אדם רגיל ממזרח אוקראינה. אבי ואימי עבדו קשה כדי לפרנס את הילדים. לא ידענו דבר על היהדות. אני זוכר שהייתי בא אל סבתא אחת שלי והיו אוכלים שם מצות ודג מלוח. זה היה פסח. סבתא שניה, שהתגוררה בביתנו היתה צמה ביום הכיפורים. אם היתה קמה מקברה הייתי מאוד רוצה לשאול אותה איך ידעה מתי יום הכיפורים, בזמן שלא היה לה לוח שנה יהודי ושום קשר לעולם יהודי.

"אחרי הפרסטרויקה התחלתי לעשות עסקים וזכיתי להצלחה, אבל הייתי 'אתיאיסט' (כופר) גדול. באותם ימים התחלתי לראות אנשים מוזרים ברחוב. לבושים בבגדים שונים משאר בני-האדם.

"זה היה אחרי 1995. חבר שלי, שהכיר את הרב של חב"ד בדייפרופטרובסק, הזמין אותי לארוחת ערב עם הרב. אמרתי לו: מה יש לי לחפש שם? אוכל לא חסר לי, ושאר הדברים שיהיו שם לא מעניינים אותי. אבל החבר חזר ואמר שהזמינו אותנו שוב. הוא אמר שמזמינים אותנו עם נשותינו. אמרתי לחבר: בוא נלך לבד. מי יודע מה יעשו לנו שם...

זו היתה פגישתי הראשונה עם מי שהפך לחבר קרוב – הרב שמואל קמינצקי.
"למחרת באתי לבית הכנסת הישן, שנבנה עוד לפני המהפכה, כדי לבקר את הרב. ציפיתי לראות שם דבר-מה רוחני, אבל מה שראיתי שם היה בית תמחוי. עשרים בני-אדם אוכלים מרק. מאחר שאני אדם מאוד ארצי, שאוהב להבין כל דבר, שאלתי את הרב: מנין לך שכל אלה באמת נזקקים? אולי הם סתם רוצים לקבל אוכל בחינם? כאן הרב אמר לי משפט ששינה את חיי. הוא שאל אולי: אתה היית מבקש אוכל? מי שמבקש – באמת זקוק.

החלטתי לתת לו עשרת אלפים דולר. בהמשך נתתי לו מיליונים, אבל אם הייתם שואלים אותי היום אם הייתי חוזר על מעשיי, הייתי נותן שוב כל מה שנתתי לחב"ד, אבל על העשרת אלפים דולר האלה אין לי הסבר למה נתתי אותם...

"עוד אדם שהשפיע עליי מאוד הוא ידידי מר לב לבייב. ב-1997 בא לחנוך בנין בית חנה שבנה בדנייפרופטרובסק. עד אז ידעתי מה זה להכניס לכיס, והוא לימד אותי לתת. הוא לא הטיף לי, אלא הציג דוגמה אישית. למדתי ש'מצוה גוררת מצוה', וש'שכר מצוה - מצוה'.

"ועכשיו אני מגיע לייסוד 'קרן שמחה'. בתקופה מסוימת היתה לי ירידה גדולה בעסקים, והייתי במצב רוח ירוד. באתי אל הרב קמינצקי והוא אמר לי לכתוב לרבי. כתבתי שלושה עמודים, והכנסתי לספר של הרבי. אחר-כך אמרנו 'לחיים', ויותר מזה אני לא זוכר ממה שהיה באותו ערב.

"התעוררתי למחרת בבוקר, כשאיני זוכר דבר מכל מה שהיה אתמול. מצאתי על השולחן שלושה עמודים מתורגמים, מהמכתבים של הרבי באותם שני עמודים. אחד דיבר על בריאות, השני בענין אחר, ובמכתב השלישי הרבי מודה למישהו על תמיכתו בשליח ואומר לו שעכשיו בא הזמן שיעזור לכל חב"ד.

"העסקים התחילו להשתפר, הכסף ירד כמו גשם. כשפגשתי אחר-כך את הרב משה קוטלרסקי אמרתי לו: אני נותן לך עשרה מיליון דולר. הוא חשב שנפלתי על הראש. אמרתי שאני רציני. הרב קוטלרסקי שאל: לאיזה פרויקט? אמרתי: קח למה שאתה רוצה. הרב קוטלרסקי הציע שייקח חמישה מיליון לתקציב השוטף של השלוחים, ובחמישה מיליון הנותרים נקים קרן לעזור לשלוחים בשמחות שלהם, שזה יהיה פרויקט אישי שלי.

"מאז מדי שנה בשנה אני מקבל אלבומים. אלבום חום בהיר ובו תמונות הילדים שנולדו באותה שנה, ולצידן מכתבי תודה ששלחו הוריהם. אלבום ירוק ובו תמונות מחגיגות הבר-מצווה של ילדי השלוחים. ילדים יפהפיים החובשים כובע בורסלינו של חב"ד. ואלבום בצבע כחול יפהפה ובו תמונות מהחתונות של בני השלוחים.

"אני כבר מתחיל לחפש באלבומים של היילודים את ילדיהם של הזוגות שהתחתנו. בעוד כמה שנים אחפש אותם באלבומים של הבר-מצווה, ובעוד עשרים שנה אני מאחל לעצמי שאוכל לתת להם צ'יק לחתונות שלהם. בזכות האלבומים האלה אני גם יכול להיות שדכן, כי יש לי מאגר הנתונים הגדול ביותר...

"באותם ימים נולד במוחי רעיון לבנות את המרכז הקהילתי היהודי הגדול בעולם. חשבתי לבנות אותו בבירת אוקראינה, קייב, אבל שם לא הצלחתי למצוא קרקע מתאימה. ואז החלטתי להקים את המרכז בעירי, דנייפרופטרוסק. אני חשבתי לעשות זאת בבירת אוקראינה, אבל ההשגחה העליונה כיוונה את הדברים שהמרכז יקום בבירת יהדות אוקראינה – דנייפרופטרוסק.

"מדובר בקומפלקס של שבעה בניינים, שכל אחד מהם יאיר ביום אחר בשבוע, ובשבת יאירו כל שבעת הבניינים. וכך כל מטוס שיעבור מעל יראה את האור של המרכז היהודי.

בעבר התביישתי לצאת לרחוב עם כיפה, כיום אני לובש ציצית (מציג בפני הקהל העצום את הציציות שמשתלשלות ממכנסיו). כאשר חגגתי בר-מצווה לבני, בא הרב קוטלרסקי והביא עמו שתי ציציות. אחת עבור בני ואחת עבורי.

"אני רוצה לסיים ולומר לכם: אינני רוצה להיות שותף בלבד שלכם, אני רוצה להיות חלק מכם! ויש לי בקשה אחת: בקשו ממני עוד צ'קים...".

***
שליח המוסר נפשו בשליחותו
מנחם גשייד

שעת בוקר מוקדמת, ניצני הזריחה שנראו מעבר לחלון המטוס,  מפנים את פניהם לשמש שזה עתה זורחת במלוא תפארתה על שכונת קווינס.  שם, בבית העלמין מונטיפיורי,  מצוי האוהל של הוד כ"ק מרן האדמו"ר מחב"ד זי"ע.

התחנה הראשונה של השלוחים, היא לרוב כאן. היישר ממקוה הטהרה הם מגיעים לבית שליד האוהל, שם הם עושים את ההכנות האחרונות טרם יכנסו לשפוך צקון שיח על הכלל והפרט. זה פותח במנין שחרית, השני בספר חסידות, השלישי בשיעור בנגלה, הרביעי בשיח חסידים, כל אחד כפום הרגשת לבבו.

המשותף לכולם זו התכונה הנפשית להיכנס להתפלל וכמנהג חב"ד כתיבת הפדיון נפש שאותו קוראים על הציון בעיצומה של התפילה שנקראת "מענה לשון", שחוברה על ידי האדמו"ר הצמח צדק זי"ע. נוסח המתוק מדבש ושווה לכל נפש.

וכה מתחילה התפילה אותה אומרים כאן כולם בסילודין: "שלום עליכם אדוננו מורנו ורבינו,  עליכם השלום מעתה ועד עולם. בשלום תנוחו על משכבכם ואף לא תצטערו בצרת קרוביכם".

ואז אתה שואל את עצמך, האמנם? הגענו עד לכאן להתפלל כדי לבקש שלא יצטערו בצרת קרוביהם? הרי לימדנו כי בשעה שאדם מישראל מצטער שכינה מצטערת איתו, 'עימו אנוכי בצרה', כל חיינו, אנו  החסידים משתפים את רבותינו בצרותינו, הם מצידם - שליבם רחב כאולם, מעודדים אותנו והנה אנו מתחילים את התפילה הארוכה בבקשה שלא להצטער בצרותינו? מי כן יצטער, אם לא הרבי? הרועה? המנהיג?
אני מביט אנה ואנה, והנה אני רואה לידי את השליח בנורבגיה, הרב שאול וילהלם. כן, זה שביקרתי אותו באוסלו (באדיבותו של ידידי הרב שלמה חיים שיחי' פלס, יד ימינו של הנגיד ורב הפעלים לתורה ולחסד ר' לוי לבייב) ושסיפור חייו המאלף נכתב כאן בארוכה. הוא היה חולה, הוא סובל קשות מאוד מהקהילה. לילדים שלו לא נותנים ללמוד בבית הספר המקומי. לא נותנים לו לעלות לתורה, לא משתפים אותו במנין. הוא עובד במסירות נפש, והוא בא עד לכאן להתפלל כדי להצהיר מיד בהתחלה שהוא מוותר ומבקש שלא יצטערו בצרתו? אני נזכר בסיפוריהם של עשרות שלוחים שאני מכיר אישית, ומתקשה להמשיך בתפילה, אינני מבין אותה.

ואז עלתה לנגד עיני דמותו של סבי, הגה"ח רבי יחיאל מיכל דוברוסקין זצ"ל, רבם של חסידי חב"ד בעיר חיפה, שבנו הבחור התמים ישראל הי"ד נרצח בידי מחבלים שעה שנסע למסור שיעור בלוד, בהיותו בחור בישיבת כפר חב"ד.

סבא חשש לחייו של דודי הי"ד. הזמנים היו זמני הפידאיונים. התחבורה לא היתה כהיום. זה היה סיכון אמיתי. אבל הוא האמין כי הוא שליח מצוה ולא ינזק. הוא אף כתב לרבי זצ"ל כי הוא חושש, אך האמין במפעל השליחות ובכוח המשלח.

ישראל הי"ד נרצח בצורה אכזרית ביותר וגופתו נמצאה רק לאחר כמה ימי חיפושים באחד הפרדסים הסמוכים לכפר חב"ד. הוא היה בחור שנועד לגדולות. היה באמת מיוחד במינו וכל מכיריו ידעו זאת עוד בחייו.

סבא שלי התקשה מאוד לעמוד בצרה שנחתה עליו. היא השפיעה על בריאותו. הוא לא היה אותו אדם מאז אותה התרחשות עגומה. אבל הוא נשאר חסיד אמיתי. האמונה ברבו - במשלח - לא נפגעה במאומה. הוא הבהיר לסבתא, לאמא שלי וגם לדוד שלי, כי ישראל היה בשליחות והשליחות שלו הסתיימה. נכון, זה כואב לנו, אבל מסבב כל הסיבות הוא זה ששלח אותנו לעולם הזה והוא זה שמחליט מתי השליחות מסתיימת. העובדה שהוא נפל במפעל השליחות של הרבי זצ"ל, היא זו שעודדה אותו. הוא לא ראה בכך צרה, הוא ראה בכך מילוי השליחות.

ואולי, זו הכוונה בתפילה של המוני השלוחים, הם מניחים לרבי באוהל את כל בעיותיהם, כל טרדותיהם, אך מצהירים בקול נשבר ובנפש חפצה כי אין זה צער. זו שליחות. הם מזכירים לעצמם מיד בתחילת התפילה "לא תצטערו בצרת קרוביכם", אנחנו כאן, קרוביכם, לא הגענו עם חבילת צרות, הגענו עם מועקות שמקורן בשליחות שיועדה לנו על ידי הבורא בעולם, בשליחות שהוכוונו אליה על ידי הרבי. וכשאנו מאמינים שזו שליחות, כשיש לנו מטרה, גם כשיש קשיים והקשיים הם רבים, אין זו צרה. מי שרואה בכך צרה אינו יכול להיכלל במשפחת השלוחים. כולם מודיעים לו מראש שאנחנו מבקשים מהרבי זצוק"ל שלא יצטער בצרה. שיעתיר בעד השלוחים שיוכלו למלא שליחותם במלוא העוצמה, ברחבות הדעת והנפש מתוך נחת יהודית וחסידית.

וכשמבינים את תחילתה של תפילה זו, המשכה כמו פורץ מאליו, הכל נעשה קל יותר על הלב. איש כאן אינו בצער. הצער מקורו וסופו במרה שחורה. יש התמודדויות, יש קשיים, יש דברים לא נעימים אבל חזקה על שליח שעושה שליחותו ואין לך חביב לפני המקום כשליח המוסר נפשו בשליחותו.

כוחה של שליחות, כוחה של אמונה, כוחו של המשלח.